המאבק על כביש 65 נמשך בעוד הכביש ממשיך לתבוע את קורבנותיו

ארבעה עשורים מחכים תושבי הצפון להרחבת כביש 65, בקטע שבין עפולה לצומת גולני – כביש מהיר בעל נתיב אחד לכל צד, עליו נוסעים כ-30 אלף כלי רכב ביום, שכבר גבה עשרות קורבנות ואלפי פצועים בתאונות דרכים. לפני כשנתיים הם כבר היו בטוחים שהנה, אוטוטו יתחילו בעבודות על הכביש, לאחר שאדמות הופקעו ותשתיות בסמוך לכביש הוסדרו. אבל אז נודע כי תקציב הרחבת כביש 65 הוצא מתקציב משרד התחבורה שאושר באחרונה 

המאבק על כביש 65

תושבי המועצה האזורית גליל תחתון הפגינו ביום חמישי שעבר, בצומת גולני, נגד החלטת משרד התחבורה, שלא לתקצב את סלילת כביש 65, בקטע המוביל מעפולה לצומת גולני.

בהפגנה נישאו שלטים בלשון: "תושבי הצפון הם לא אזרחים סוג ב'", "גם אנחנו רוצות לחזור הביתה בשלום", "3 הרוגים ביום", "המאבק על כביש 65", "נהיגה ברולטה רוסית", "דמנו לא הפקר" וכרזות רבות נוספות. 

הייתה זו הפגנה צנועה בת כמה עשרות אנשים, שכמעט נבלעה במחלף גולני הענק ולא בכדי.

מזה כמה עשורים דורשים תושבי האזור את הרחבת כביש 65 והפיכתו לכביש בטוח אך עד כה לא נעשה דבר והתושבים כבר איבדו אמונה שמשהו ישתנה. 

כביש 65 מוכר כבר במשך עשרות שנים כ"כביש אדום" – כביש דמים בו מצאו עשרות את מותם ונפצעו במשך העשורים אלפי אנשים. 

על כביש 65 – כביש בינעירוני מהיר – נעות מידי יום כ-30 אלף מכוניות על פני כ-20 ק"מ והנסיעה בכביש הופכת מידי יום לאתגר קשה יותר ויותר.

זה הוא כביש בעל נתיב אחד לכל צד, כביש מפותל שכמעט לכל אורכו מפריד בו קו לבן, מה שמעיד יותר מכל על מסוכנות הכביש.

בכל פעם מתרחשת בכביש תאונה, אם קלה ואם חזקה, אבל מישהו במשרד התחבורה מתעלם מהנתונים במשך עשרות שנים. 

ב-14 השנים האחרונות אירוע בכביש הצפוני 1,500 תאונות דרכים ובשני העשורים האחרונים נהרגו בכביש 95 בני אדם! 

רק בשנתיים שבין 2018 ל-2020 היו בכביש 104 תאונות, בהן מצאו את מותם שני אנשים ו-246 אנשים וילדים נפצעו, בהם 21 באורח קשה. שנת 2021 טרם הסתיימה וכבר היו על הכביש 29 תאונות. 

"זאת השואה השניה שלי" 

תושבי המושבים שדה אילן ואילניה זועמים על ההחלטה שלא לתקצב את הרחבת כביש 65. למי שלא יודע, צומת אילניה-שדה אילן, מדורג כצומת השני הכי מסוכן במדינה! תאונות הדרכים בצומת הפכו לדבר בשגרה, שלא לדבר על ה"כמעט תאונות" המתרחשות בו מידי יום.

סביב לאילניה ושדה אילן יש מחנות צבאיים, והחיילים כמו התושבים מתקשים להגיע לתחנות האוטובוס השונות בצומת. 

אין מעברי חציה והמעבר לתחנות האוטובוס, אם צפונה ואם דרומה, משול לרולטה רוסית. בנוסף, בצומת אין מסלולי האצה ונהגים משתלבים בה מידי יום תוך סיכון עצום. 

שרה עבו לבית מיטלמן, ממושב אילניה, שכלה בשנת 2001, לפני 20 שנה, את אחיה שמואל (שמוליק) מיטלמן ז"ל שנהרג בתאונת דרכים מול המושב: "נולדתי פה באילניה לפני 68 שנים.

אני זוכרת את הכביש הזה מילדותי, אבל אז לא היו כל כך הרבה רכבים ולא הייתה תנועה כזו גדולה על הכביש. היינו הילדים יושבים שם על הגשר וסופרים על יד אחת את המכוניות שעוברות. היינו חוצים את הכביש לשדה אילן בקלות, כי ביה"ס היסודי היה בשדה אילן. לא הייתה אז בעיה. 

"לצערי הרב, לפני 20 שנה, באפריל, איבדתי את אחי היחיד שם על הכביש, אח שהיה הכי זהיר בכבישים, מעולם לא הייתה לו תאונה. שמוליק היה בן 52 במותו, השאיר אישה וארבעה יתומים, את אימי המבוגרת ואותי אחותו."

"עבורנו זה היה אסון גדול, אימי שאיבדה כמעט את רוב משפחתה בשואת יהודי אירופה קראה לזה 'שואה שניה'.

וכשאני דפקתי על דלתה בבוקר, בשעה 06:30 וקראתי לה בהונגרית: 'אוניו, אוניו' היא אמרה לי מייד: 'קרה משהו לשמוליק?' אמרתי לה: 'כן אמא, תפתחי את הדלת'. היא פתחה את הדלת ושאלה: 'מה קרה לו? הוא מת?'. אמרתי לה: 'כן אמא, הוא מת'. ואז היא צעקה: 'זאת השואה השניה שלי' והמשפט הזה חקוק וייחקק בזיכרוני לעד."

"לא יודעת איך ידעה, היתה לה תחושה. ברגע שהערתי אותה, דפקתי לה על התריס כי המיטה שלה היתה צמודה לתריס ולא נהגתי לבוא אליה בשעות השחר המוקדמות. היא ישר הבינה שזה הבן שלה, לא יודעת איך."

"בזמנו הייתי אחות של הישוב וצביקה יענקלביץ', חבר מהמושב, ראה את התאונה, הוא גר סמוך לכביש והרים לי טלפון ואמר: 'בואי מהר לצומת אילניה שדה אילן, אחיך פצוע, בואי מהר'."

"התעוררתי בבהלה, שמתי עלי משהו ונסעתי לצומת עם הבן שלי. ראיתי את הפולקסווגן המסחרית של אחי, ראיתי אותו ואת הרכב שכוב בצידי הכביש, והשוטרים לידו. רצתי אליו והשוטרים אמרו לי: 'את לא מתקרבת, הוא אנונימי'. אמרתי: 'הוא לא אנונימי, זה אחי' והתחלתי לצעוק את מספר תעודת הזהות שלו, שזכרתי בע"פ. לא נתנו לי להתקרב, אמרתי: 'למה, עשיתי כל כך הרבה החייאות, הנשמתי כל כך הרבה אנשים, לאחי אני לא יכולה?'. אמרו לי: 'אין מה לעשות, הוא מת'. לרגע הייתי בשוק אבל מייד התעשתי, כי יידעתי שעלי להודיע לאמא המבוגרת שלי." 

שרה פורצת בבכי ואומרת: "מאז, 20 שנה יש לי חור בלב – הכביש אותו כביש והתנועה פי כמה אלפים יותר גדולה על הכביש הזה. וכולם זוכרים את שמוליק ונזכרים בו, זה לא קל. אי אפשר להתרגל לאבדן שכזה, זה אסון שאי אפשר להתרגל אליו. 

זה אח שיום יום נפגשנו, יום יום ישבנו ודיברנו, ואפילו אם היו ביננו ויכוחים, תמיד היה אומר לי: 'אוחתי, הדם שלנו זה אותו דם, אין לנו את הרשות ואת הזכות להתווכח, אין לנו את הזכות לא לדבר אחד עם השני'. זה היה האח הגדול שלי שכל מי שהכיר אותו אהב אותו בטירוף, בן אדם של נתינה אינסופית. הוא היה מוציא את הפת לחם מהפה שלו וחולק אותו עם אנשים שזקוקים לה ועוזר להם. באמת כל מי שהכיר אותו ידע מי זה שמוליק באילניה ובכל אזור כולו." 

בעשורים האחרונים ובכל במה משמיעה שרה עבו את דברה בנושא הכביש, ופועלת לשינוי: "בכל פורום אפשרי אני כותבת ואומרת את דברי. אני גרה על כביש 65."

"כל כך שמחתי שלפני כמה שנים באו לפה מודדים ואמרו לי: 'מפקיעים לך אדמה לטובת כביש 65'.

נעצבתי כי הפקיעו לי הרבה משטח החצר אבל שמחתי כי אמרתי שלפחות כביש 65 יקבל סוף סוף את המענה של ביטחון ובטיחות לנהגים בו ולחוצים אותו, אבל לצערי, הפקיעו את האדמה ושום כלום לא נעשה."

"העיקר תלו לנו שלטים שביוני 2023 הכביש הזה יהיה מוכן. אבל חוץ מהפקעת השטחים שלנו וקצת כריתת עצים דבר לא נעשה. 

"הסיפור של כביש 65 הוא כבר סיפור של שנים רבות. אני זוכרת שכבר לפני למעלה מ-20 שנה, הייתי אז בוועד המקומי, והגשנו התנגדות שאנחנו רוצים קיר אקוסטי במידה והכביש יורחב, כי אנחנו גרים ממש סמוך לכביש והרעש בלתי פוסק."

"אז ביקשנו ממע"צ (היום נתיבי ישראל). ואז עשינו ישיבה של כל חברי הוועד וכל תושבי רחוב הגורן שלצידו הכביש, והגשנו התנגדויות, התנינו את הסלילה בקיר אקוסטי.

כאילו מישהו שמע לקולנו וזה היה כבר לפני שניים או שלושה עשורים, אז תראה כמה זמן אנחנו נאבקים על הרחבת הכביש הזה ושום דבר לא קורה." 

"זה היה הלם גדול" 

ב-21 באוקטובר 2001, באותה השנה בה נהרג אחיה של שרה עבו בתאונת דרכים איבדה אוסנת אדלשטיין (64), אף היא תושבת אילניה, את בנה החייל, איתמר בן ה-18, בתאונת דרכים על כביש 65. 

"אני זוכרת את מה שקרה כאילו שזה היה אתמול," אומרת אוסנת. "איתמר היה ילד שעבר לא מעט קשיים."

"היו לו קשיי למידה והוא למד בחינוך המיוחד, אז לפני כ-20 שנה לא פתחו כיתות מיוחדות אלא שלחו אותו החוצה. הוא היה דיסלקטי משהו שבתקופתו בכלל לא הכירו. הוא לא סיים ללמוד ואז הוא החליט שהוא רוצה ללכת לצבא, להתגייס. אמרנו אולי הצבא קצת יאזן אותו.

הוא התגייס מוקדם, היה תומך לחימה בצנחנים וגם בצבא לא הלך לו כל כך כי ילדים כאלה נפלו אז בין הכיסאות."

"יום אחד הוא בא הביתה ואמר: 'די אני לא הולך יותר לצבא'. אמרתי לו, טוב תישאר כמה ימים ותירגע ונראה איך פותרים את המצב."

"הוא נשאר בבית וחשבתי שיבואו מהצבא לחפש אותו, לשאול מה איתו והם לא באו. הם היו מתקשרים ואמרו לנו: 'טוב, רק תגידו שהיינו אצלכם'. "בתקופה הזאת הוא היה נוסע המון לחברים."

"באותו יום הוא נסע מחבר לחבר, עשה סבב חברים, חזר מיבניאל לצומת גולני והתאונה קרתה בדיוק בין אילניה לצומת גולני, בעליה, לפני הכניסה למושב – תאונה חזיתית – הוא נהרג במקום…"

"העיר אותנו שכן שלנו זכרונו לברכה באחת וחצי בלילה. כשהעירו אותי הייתי בטוחה ש, 'הנה, הצבא הגיע לקחת אותו'. אבל השכן אמר לנו: 'בואו, קרתה תאונה לאיתמר'. אי אפשר לתאר את ההרגשה שלי אז, את הפחד."

"עכשיו אתה צריך לנסוע לבית חולים פוריה ואין לך מאיפה, אתה עובר ליד מקום התאונה – עברנו וראינו את הזירה, זה היה נורא."

"מכבי אש שטפו את הכביש ואני רואה מנוף שהרים כבר את הרכב על המשטח. הייתי כל כך בהלם ושאלתי את השוטר: 'איפה הוא? איפה הוא?' והשוטר עונה לי: 'לכי, סעי, סעי לבית חולים'. הראש שלי לא היה במקום. בדרך לפוריה לא אמרנו מילה, אני זוכרת שהייתה דממה. היינו בחרדה."

"הגענו לבית חולים, אמרו לנו 'תמתינו, הוא מצב קשה' וההמתנה הזאת קורעת אותך, עד שהכניסו אותנו לחדר והודיעו לנו את הבשורה."

"קשה, כאומרים לך דבר כזה, לאבד את הילד שלך. יש לי שני ילדים גדולים מעליו ושתי בנות מתחתיו, הוא היה באמצע. בבית חולים אמרתי שאני רוצה לראות אותו. ואז הכניסו אותי לחדר, אני זוכרת את התמונה הזאת עד היום."

"הוא שכב שם, כאילו נח ואני נוגעת בו ומלטפת אותו ומרגישה שהוא חם, ואני צועקת: 'הוא עוד חם, תעשו משהו, הוא עוד חם' והרופאים מסתכלים עלי כאילו אומרים, ניסינו הכל, לא יעזור. יצאנו משם בבכי קורע לב עד שפסח החזיר אותנו, לא יכלנו לנהוג.  

"רני היה צריך לחזור לזהות אותו, אז באו אלינו ושאלו אם אנחנו מוכנים לתרום, אמרנו, 'כן, אין שום בעיה'. אז תרמו את הקרניות שלו."

"ביקשנו לשאול אם הבן אדם שמקבל את התרומה מוכן להיות אתנו בקשר. זה בחור נוצרי מנצרת, צעיר בן 20, נביל ג'מאייל שמו, היום הוא בן כמעט 40."

"נפגשנו לאחר כמה חודשים, מפגש של שמחה ובכי, ועד היום אנחנו בקשר. כל חג הם באים אלינו, אנחנו באים אליהם. הוא אמר לי בפעם הראשונה שנפגשנו: 'אני הבן שלך ואת אמא שלי'. היה עוד אחר שקיבל תרומה מאיתמר, נדמה לי ממג'דל כרום, אבל הוא לא היה מעוניין בקשר איתנו. 

"זה היה קשה מלהכיל, זה היה הלם גדול. אני זוכרת כשהגענו הביתה, שרה חיכתה לנו בשלוש בלילה ליד הבית וקיבלה אותנו. כנראה שאני, לא עיכלתי ועברתי ושאלתי: 'מה אתם רוצים לשתות? מה אתם רוצים לאכול?'

אני מתחילה לסדר את הבית ושרה אומרת לי: 'תעזבי את השטיח, את לא צריכה לארגן שום דבר, יגיע הבוקר אנחנו כל המושב נעזור לכם להתארגן'. לא עיכלתי את זה והמשכתי." 

שרה: "עוד לא חילחל לה, ואז בבוקר התחלנו לארגן את הדברים, חברים הגיעו, הביאו אוכל והמון חברים שלו הגיעו לבית, היו לו המון חברים." 

"עוד הספקנו להיפרד" 

כמעט כל צומת בקטע הכביש המדובר מסוכנת. בכפר תבור למשל עובר הכביש באמצע היישוב ומפצל אותו לשניים.

המעבר בין שני חלקי היישוב מסוכן, בעייתי ולעתים על הנהגים להמתין דקות ארוכות רק כדי להצליח לעבור את הצומת, שלא לדבר על הולכי הרגל, שחייבים לעבור אותו בריצה. 

הכביש הבינעירוני עובר בלב שטח בנוי – ונהגים רבים שאמורים להוריד את המהירות עדיין ממשיכים לדהור בלב הכפר בנסיעתם. 

ישי מאיר (73), מכפר תבור, שכל את בתו יערה מאיר ז"ל, במאי 2003. יערה היתה רקדנית מעולה, תלמידה מצטיינת במקצועות הריאליים וספורטאית מחוננת.  

כביש הדמים, כ-2 ק"מ מכפר תבור, למרגלות ההר, ומאז התאונה הקטלנית הוא נאבק למען שינוי בכביש, שיציל חיים. "אני כבר 18 שנים קשור לכביש הזה. הבת שלי יערה היתה חיילת בדרכה לקורס קצינים ונהרגה פה ממש ליד הבית כשנהגה ברכב, היא הייתה אז בת 20. היום מן הסתם היא הייתה צריכה להיות בת 38.  

"זה היה בשעות אחר הצהרים, יום קיץ, ל"ג בעומר, יום הכי רגיל שבעולם. הייתה נהגת שחצתה קו לבן במהירות גדולה, התנגשה בה חזיתית ולקחה לי את הילדה. חברה של יערה מהכפר ששירתה אז במחנה 80, ישבה לידה. כשקרתה התאונה היא נפצעה קל יחסית."

"היא הרימה טלפון לאמא שלה ואמרה לה: 'תרימי טלפון לישי ויפה ותגידי להם שקרתה תאונת דרכים'. אנחנו מאלה שעוד זכינו לראות את יערה לפני שהיא הלכה לעולמה. עוד הספקנו לראות אותה בנשימותיה האחרונות, להיפרד ממנה כששכבה על אלונקה. מסוק לקח אותה לרמב"ם ושם עוד נלחמו על חייה עוד כמה שעות."

היא הייתה מחוסרת הכרה, הספקנו ללחוש לה באוזן: 'יערה, תחזיקי מעמד, את מספיק חזקה' – היא היתה מד"סניקית בצבא, שירתה בבה"ד 8 בוינגייט, אמרנו לה: 'תחזיקי מעמד, אבא ואמא אוהבים אותך' אבל לך תדע אם היא שמעה. כשאני אגיע יום אחד למעלה וזה עוד לא הרבה שנים, אני בן 73 ורוצה עוד 20 שנים, לא יותר – כשאגיע למעלה אשאל אותה אם היא שמעה.  

"יערה הוטסה לרמב"ם ולנו לא היה מקום במסוק. הגענו לרמב"ם והודיעו לנו שיש ליערה מוות מוחי ושהיא לא תצא מזה. אז אמרנו: 'אוקיי, איפה לחתום?' האמת שהוא אמר לנו ישר, אתם לא צריכים לחתום כי יערה חתומה על כרטיס אדי אבל אמרנו 'אנחנו רוצים לחתום, אנחנו רוצים להיות שותפים'."

"חתמנו ומאז מידי שנה, בסמוך לל"ג בעומר, אנחנו מקבלים חמישה טלפונים מאותם אנשים שקיבלו אברים שלה. האמת היא שאני לא יודע מי הם, אני מכיר רק את הקול שלהם, הם תמיד בטלפון חסום וזהו. בסוף ההרצאות שלי אני תמיד אומר: 'תחתמו על כרטיס אדי כי אם משהו עושה לי טוב אחרי 18 שנה זה שאותם אנשים חיים בזכותה של יערה'. 

"המסוק לקח אותה לרמב"ם יחד עם הנהגת שהרגה אותה, נהגת שהכרנו מאחד הישובים הקרובים פה בעמק. בחלוף השנים כבר יצא לי לפגוש אותה כמה פעמים אך לא לשוחח איתה. היא אמנם שלחה לנו דרך חברים משותפים שהיא רוצה להיפגש איתנו אבל אנחנו לא הסכמנו. אחר כך בדיעבד התברר לנו איך קרתה התאונה ושכל הזמן רמזו ואמרו לה לא לנסוע, את עייפה, לכי הביתה והיא התעקשה לנסוע."

"בבוקר אותו יום ניסו לשכנע אותה לא לנסוע ואמרו לה שהיא עייפה. היא אמרה שלא ישנה בלילה כי ילדיה חולים אבל יש לה מלא פגישות והיא חייבת לצאת אליהם."

"היא נסעה לצמח, ואחר כך לצומת גולני ומשם למגידו. משם יכלה לחזור הביתה, לכיוון העמק אבל החליטה לנסוע לפגישה בכרמיאל שכנראה עייפה אותה מאוד. קרוב משפחה ראה אותה בכרמיאל ואמר לה: 'את לא יכולה לנסוע ככה, את תעשי תאונה'. אבל היא אמרה שהיא חייבת לחזור הביתה לילדים."

"כשהגיעה לכפר תבור היא נסעה מהר, עקפה שיירת רכבים בקו לבן בניגוד לחוק והתנגשה ביערה שנסעה בנתיב הנגדי. 

"מאז יצאתי למאבק. במקצועי אני מוסיקאי, אני מנצח תזמורות. אחרי התאונה עזבתי את המקצוע ובמשך 18 שנה השקעתי את כולי במאבק למניעת תאונות דרכים ולשיפור כביש 65, אני עוד ממשיך, יש לי עוד כוח."

"אני פועל בעיקר בהרצאות, בעיקר בצבא, בשב"ס, במשטרה, איפה לא? מי שמזמין אותי אני מגיע ומספר את הסיפור של יערה ואני תמיד אומר להם: 'בואו אספר לכם סיפור על איך קרתה תאונה ואיך אפשר היה למנוע אותה'."

"אז אני כמובן נכנס לכל הפרטים שהתבררו לנו במהלך המשפט ובינתיים אני ממשיך במאבק. יצא לי גם להגיע לוועדת הכלכלה של הכנסת ושם הובטח לנו שהכביש יתוקצב, מאז דבר לא קרה ושום דבר לא השתנה. אני מאוד מקווה שבעשור הקרוב עוד אראה את הכביש מושלם אחרי הרחבה."  

עוד כמה חודשים 

כשתושבי הגליל התחתון מסתכלים סביבם הם די זועמים. מצפון לצומת גולני (ההמשך של כביש 65) וממערב לצומת (כביש 77) השקיעה המדינה מיליארדים בסלילת כבישים מודרניים, עם ארבעה מסלולים, שבאמת הופכים את הנהיגה לבטוחה יותר.

מדובר רק בכ-20 ק"מ אך בלילה הכביש חשוך, אין בו גדרות ביטחון, אין הפרדה בין שני הנתיבים, הפיתולים רבים ויש בו כניסות ויציאות רבות לישובים, שתושביהם בשעות העומס מסתכנים בהשתלבות עם הכביש העמוס והמהיר. 

ב-2016 הודיעה המדינה כי בתוכניותיה היא תקצבה את הפיכת הכביש לדרך דו מסלולית, בעלת שני נתיבים לכל כיוון, עם גדר הפרדה בין המסלולים, במעל מיליארד שקלים. ואז בשנה, ב-2021 התחלפה הממשלה והתברר כי הסעיף המתקצב את קטע כביש 65 בין עפולה לגולני ירד מהתקציב. 

בין המפגינים בצומת גולני אנחנו מבחינים גם בתושבים ערביים רבים, מדבוריה, זרזיר ואום אל גאנם. "כל שנה נהרגים פה על הכביש שלושה אנשים ולאף אחד לא אכפת," אומרת לי המפגינה עיטר יוסף, חברת מועצה בכפר דבוריה, שאף הוא יושב על כביש 65.

"מדבוריה יש לנו בן אדם אחד שנהרג על הכביש והמון שנפצעו בו. היה כבר תקציב לסלילת הכביש הזה וגם התחילו כבר לעבוד – ופתאום הפסיקו לעבוד עליו. למה? לא יודעים למה.

רבים נוהגים על הכביש מידי יום וחייבים להרחיב אותו – הפסיקו לעבוד על הכביש ואנחנו לא יודעים למה? מה הסיבה? בדבוריה מתגוררים היום כ-10 אלפים תושבים ויש לנו תושבים רבים שנפגעו על כביש 65, אז הגעתי להפגנה כי חייבים לשנות את המצב הבלתי נסבל הזה." 

ניצן פלג, ראש המועצה האזורית גליל תחתון: "הכביש הזה הוא באחריות מלאה של נתיבי ישראל ומשרד התחבורה.

עוד ב-2017, לפני שמוניתי לראש מועצה, עשינו מאבק ציבורי על הכביש, עם מוטי דותן, אייל בצר, יוסי דולה והצלחנו להכניס אותו לתוכנית החומש של משרד התחבורה.

העלות הכוללת לשדרוג הכביש היא בערך מיליארד ו-100 מיליון שקלים ואז לפתע הודיעו לנו שהוא יוצא מתוכנית החומש. זה היה עוד לפני הבחירות בתקופה של ישראל כ"ץ כשר האוצר. 

כ"צ הבטיח שיחזיר את זה חזרה, יעשה תוכנית האצה בסף לא קרה עם זה כלום. מהרגע שנודע לנו שזה יצא מהתוכנית אני ריכזתי את כל ראשי המועצות באזור ולקחנו חברת לובינג שתתחיל לפעול במקביל אלינו, כדי להכניס את זה חזרה לתוכנית העבודה ואכן בשלב מסויים הבנו שבהכנה לתקציב זה נכנס חזרה פנימה.

ביום שישי בבוקר, ערב אישור התקציב בממשלה התבשרתי ע"י חברת הלובינג שביום חמישי הוציאו אותו מהתקציב. 

"ואז התחלנו להילחם התחלנו את המאבק שלנו, כשאני בשיח עם נסים פרץ, מנכ"ל נתיבי ישראל, שתומך כל כולו בכביש הזה. לדבריו זה הכביש הכי מסוכן בצפון, כביש דמים וזה לא יתכן."

"מה שקרה בשנה החולפת, נתיבי ישראל עשו ביחד איתנו מהלך מעניין. נסים אמר: 'בגלל שזה יצא מתוכנית החומש וזה יחזור אז אני רוצה לקצר תהליכים. אני לוקח עלי את התכנון.' וניסים הכין תכנון והיום הכביש הזה מוכן לביצוע."

"יותר מזה, הוא גם עשה העתקת תשתיות, 1400 איקליפטוסים מדברת עד גולני נכרתו, הרחיקו עמודי חשמל, סללו דרכים, עשו חפירות הצלה והפקיעו קרקעות, זאת אומרת, נתיבי ישראל פעלו והשקיעו כמעט 300 מיליון שקלים כדי שהכל יהיה מוכן לביצוע. ואז הבנו שמה שנותר בתקציב להשקיע זה בערך 830 מיליון שקל. "

"אחרי שהבנו שזה יצא מהתקציב, דיברנו ונסים אמר: 'בוא ננסה לרוץ פה על 200 מיליון, כי נכון להעביר ב-20/21 830 מיליון שקל זה הרבה כסף וגם ככה לא יגמרו את הפרויקט עד 22, בא ננסה לגייס כ-200 מיליון שקלים וזה יתן את ההתחלה על לפחות מקטע אחד'.

זה הזמן שצריך כי ברגע שנוכל להתחיל את הסכום הזה אנחנו כבר רצים ועם הרגל בדלת. וזה מה שאנחנו עושים כעת."

"יש לי ביום רביעי הקרוב פגישה עם מנכ"לית משרד התחבורה, אני מקדם פגישה עם ליברמן והיה לי אצלי מנסור עבאס בשטח שגם רתמתי אותם לאירוע הזה."

"הם יודעים שהכביש הזה חשוב להם לא פחות ממה שהוא חשוב לי, כי הרבה מהקורבנות על הכביש הזה הם מהמגזר הערבי. אירגנו הפגנה בצומת גולני ותושבי הכפרים שלהם מפגינים איתנו.

אני מרכז את כל הפעילות מול כל ראשי הרשויות במרחב ואני על זה מול כל השחקנים, כולל חברי כנסת, אני מפעיל את כל התותחים שיש לי."

"חשוב לי לציין – מחדרה צפונה לא נכנס שקל לתקציב משרד התחבורה – לא היה דבר כזה מעולם.

מחדרה צפונה שקל אחד אין לביצוע כבישים בצפון, הגליל לא קיים בתקציב משרד התחבורה וזה מחדל וזה הזוי."

"אז נכון שהשרה רוצה לקדם את התחבורה הציבורית בישראל והנת"צים והרכבת, הכל טוב ויפה, אבל לא יתכן שהגליל לא יקבל שקל אחד לכבישים, זה לא הגיוני, במיוחד במצב הנוכחי של הכבישים בגליל. אנחנו לא ניתן לזה לקרות ועל זה המאבק שלנו. זה אירוע פריפריאלי קלאסי." 

ממשרד התחבורה נמסר בתגובה

"כביש 65 יתוקצב על פי תוכנית המשרד יחד עם דרכים נוספות, עם השלמת השלב השני של התוכנית האסטרטגית לדרכים של משרד התחבורה, בעוד חודשים ספורים. תקצוב השלב השני של התוכנית מבוצע בהתאם לסיכום עם האוצר, על שריון תקציב משמעותי למימוש התוכנית האסטרטגית. עד להשלמתה תוקצבה תוכנית גישור לתחום הדרכים, שעיקרה תוספת נתיבי תחבורה ציבורית בינעירונית." 

המאבק על כביש 65 | תמונות באדיבות המצולמים