המושבניק שפתח את "מחאת היחידים"

פתאום קם אדם ומחליט שהוא יוצא לבדו עם שלט מחאה להפגין בצומת הקרובה וזו שאחריה ועוד ועוד. היום זה נראה לנו מובן מאליו – מחאת הדגלים השחורים וההפגנות ברחוב בלפור וברחבי הארץ הפכו למעשה שגרתי, אבל במאי 2016 היה יורם צלנר, ממושב חרות, הראשון שיצא לבד להפגין בצומת, כשהוא מחזיק מחזיק בשלט "אני ישראלי" . לדבריו: "היציאה שלי ל'מחאת היחידים' לא הייתה מעשה פזיז, אלא מעשה שנעשה בשיקול דעת, החלטה של הוצאה לפועל את תחושת המחאה הפנימית. בכל פעם שצעקו כלפיי: 'אתה שמאלני' – עניתי 'אני ישראלי'

לפני שנים אמר לי אדם יקר ואהוב: "הוא שינה את פניי המדינה". אותו אדם אמר זאת על אברהם יופה שיצא להגנת פרחיי ארץ ישראל. כשיצאתי מהפגישה עם יורם צלנר, האיש שייסד את "מחאת היחידים" בישראל – הדהד בי בדיוק אותו המשפט – יורם הוא אדם ששינה את פניי המדינה. יורם צלנר הוא אחד מראשוני "מחאת היחידים", יש אומרים שעוד לפני אמיר השכל, לפני דוד פלדשטיין.

יורם צלנר, חבר מושב חרות שבשרון, הינו חקלאי בכל רמ"ח אבריו. גם זה ראוי לציון עם המציאות הנוכחית של החקלאות במדינה.

יורם, איך הגעת לרעיון של מחאת היחידים?

יורם: "במאי 2016, נערכה עצרת ליום השואה. יאיר גולן הופיע בתל יצחק. ביבי הופיע ביד ושם. באותה תקופה, הייתי כותב למדור 'קוראים כותבים' למערכת העיתון.  כתבתי למערכת העיתון על שני הנאומים, של יאיר גולן ושל ביבי. כתבתי כשבתוכי הייתה בערה. כתבתי, צילמתי את מה שכתבתי ופתחתי דף פייסבוק, והעליתי את הפוסט הראשון שלי. העליתי את הרהוריי.

"יאיר גולן היה אז סגן הרמטכ"ל וגילה אומץ בלתי רגיל לצאת ולדבר על דברים שכאבו לו. המשכתי לכתוב לעיתון, כלום לא קרה. מה שחרה לי זה השיסוי והפילוג שהתחיל ונוצר מראש הממשלה.

היה לי ברור שהשיסוי אותו עשה ביבי פגע גם בביטחון המדינה. ברור היה לי, שהדיבור של ביבי על 'החמוצים' מעורר גם בחיילי צה"ל שיסוי והפרדה. אינני אדם דתי אבל אני יהודי והוא מכנה אותי, את אשתי ואת ילדיי לא יהודים. השיסוי והפילוג שביבי נקט הוא שגרם לי לצאת לפעולה. באותה שנה, לראשונה בחיי, התלבטתי אם לתלות את דגל ישראל ביום העצמאות.

"בארוחת ערב משפחתית של יום שישי, כל משפחתי נסבה לשולחן השבת, והיה שיח. ילדיי  אמרו, שלא טוב להם כאן במדינה. דיברו, על שיח השנאה המתקיים בארץ, על השיסוי, על ההשמצות את האשכנזים,  אמרו, שמבחינתם, לעזוב את הארץ, זו אופציה. בעבורי, נחצה הקו האדום.

"הלכתי למחסן שלי, הוצאתי שלט שהיה ברשותי, מאז הבחירות של אהוד ברק. שלט שדיבר על היותי ישראלי. באותו שבוע, יצאתי לצומת בכביש ארבע. עמדתי שם בצומת, עם השלט שלי, לבד. חטפתי באותן שעות, גידופים, קללות, את כל מה שעמל ביבי ויצר. הסתה ושיסוי.

הייתי בהפגנת יחיד. בהתחלה הייתה מבוכה אך המבוכה עברה ונשארתי עם הרגשה טובה. ההרגשה היתה של, עוצמה גדולה וחוויה מעצימה. מייד לאחר אותו יום שישי הראשון ניגשתי לבית דפוס, והדפסתי שלטים, עליהם היה כתוב: 'לימין ולשמאל, נתניהו אסון'.

יורם צלנר: "מה שחרה לי זה השיסוי והפילוג שהתחיל ונוצר מראש הממשלה. היה לי ברור שהשיסוי אותו עשה ביבי פגע גם בביטחון המדינה. ברור היה לי, שהדיבור של ביבי על החמוצים מעורר גם בחיילי צה"ל שיסוי והפרדה. אינני אדם דתי אבל אני יהודי והוא מכנה אותי, את אשתי ואת ילדיי 'לא יהודים'. השיסוי והפילוג שביבי נקט הוא שגרם לי לצאת לפעולה"

"גם מיכל, האשה שאיתי, הצטרפה בהמשך ועמדה לבד בצומת אחרת. לאט, לאט, הצטרפו  עוד אנשים. עמדנו בכפר הירוק, בצומת הפיל, ברעננה, בבצרה, בקדימה, בכרכור, בדרך הלורד, בכביש 4, בזכרון יעקב, בצומת גמא – כך החלה מחאת היחידים.

"פתחתי דף בפייסבוק, קראתי לו 'מחאת היחידים' והדף הפך להיות פעיל. אנשים הצטרפו, כולם רצו לסייע, לתמוך ולעזור. הגיע יום הזיכרון ליצחק רבין. ראיתי פוסט שאמיר השכל ודוד פלדשטיין עומדים ליד האנדרטה של יצחק רבין. היה זה בשנת 2016. ליד האנדרטה, פגשתי את השכל ופלדשטיין. מאותה פגישה, היינו שלושה במחאת היחידים, אני הייתי כבר  מספר חודשים. אמיר החל את מחאת היחידים שלו, חודש קודם. הקשר שנוצר בין השכל לבין פלדשטיין היה טריגר בעבורם. בפגישה המשולשת בינינו יצרנו איחוד. אמיר ודוד החזיקו שלטים בהם היה כתוב: 'נתניהו תתפטר' וגם: 'לי, מימין ומשמאל, נתניהו אסון'."

"מחאת היחידים"

להחליט לצאת ל"מחאת יחידים" זה לא דבר מובן מאליו. אדם היוצא לאקט זה חייב לצאת עם להט ואמונה מוחלטת שחייבים לשנות את המצב. עם תעוזה בלתי רגילה וכמובן מבנה אישיותי חזק.

יורם: "באחת הפעמים בהן עמדתי בצומת, עצר לידי רכב ובעל הרכב אמר לי: 'אתה יודע למה עצרתי? עצרתי לראות כדי לראות אם אתה נורמאלי?'. אותו אדם היה כמובן מהימין. בשיח שניהלנו בינינו, נוכחנו שעל רוב הדברים יש הסכמה בינינו. בהמשך אותו איש ימין מגיע עם קרטיבים ומחלק. לאחר תקופה הוא אמר לי, 'לביבי לא אצביע יותר'. אני אמרתי לעצמי, 'לפחות על אדם אחד השפעתי'.

"באחת הפעמים בהן עמדתי בצומת, עצר לידי אדם שצעק: 'אתה מבין למה שמו אותכם באירופה?'. ניגשתי אליו ופתחתי איתו בשיחה. בסיומו של מפגש זה בירכנו אחד את השני בשבת שלום. ידעתי שיש שתי אפשרויות: או שאעזוב ולעזוב כלל לא היתה אופציה. האפשרות השנייה הייתה להילחם.

קיבלתי חינוך קפדני ליושר – הוריי הבהירו לי שיכול להיות שיש מצבים בהם אומר את האמת והם יכעסו עליי. אבל אם לא אומר את  האמת, הם יכעסו מאד… החינוך ליושרה, לאותנטיות, מלווה אותי בכל חיי, בכל מעשיי. סבי אמר לימד אותי כך: 'שבע פעמים תמדוד, פעם אחת תגזור'.

כלומר, תחשוב שבע פעמים, תפעל על פי שיקול דעת ואז לך קדימה. כך אני בכל מעשיי. היציאה שלי למחאת היחידים לא הייתה מעשה פזיז, אלא מעשה שנעשה בשיקול דעת, החלטה של הוצאה לפועל את תחושת המחאה הפנימית. בכל פעם שצעקו כלפיי: 'אתה שמאלני' – עניתי 'אני ישראלי'."

מיכל צלנר, אשתו של יורם, שאף היא יצאה ועמדה לבדה בצומת אחרת, מספרת: "הייתי בתקווה שאנשים יצטרפו בהמוניהם. יורם היה ההשראה שלי. כמות השנאה והשטנה שהופנו כלפיי הייתה קשה מנשוא. נשים הוציאו אצבע משולשת. חטפתי קללות  איומות. היו מצבים קשים מנשוא. עברו מאז חמש שנים. סדריי העדיפויות שלנו השתנו. שמנו את המחאה בסדר העדיפויות שלנו במקום הראשון ואנחנו משלמים מחיר על כך. אני בת של אמא שהייתה ניצולת שואה, אימי עברה את השואה כפליטה. משפחתה עזבה את גרמניה אחריי ליל הבדולח לצרפת. היא ומשפחתה הפכו לפליטים. הם ניצלו בזכות מספר אנשים בכפר קטן בצרפת שהחביאו אותם – כך כל משפחתה של אימי ניצלה. לימים פגשנו אותם ואותם אנשים קיבלו אות מיד ושם כחסידיי אומות עולם.

"סיפור משפחת אימי ועלייתם ארצה הוא סיפור של היותנו יהודים. לאימי ומשפחתה היה מושג שאמר כך: 'הטירוף הזה יעבור'. המשפט הזה החזיק אותם באותם ימים קשים. אימי ומשפחתה האמינו שהטירוף הוא זמני. אני לוקחת את המשפט הזה למציאות הישראלית – הטירוף של השיסוי, הפילוג, השנאה הוא טירוף זמני, הוא יעבור. כך בעבורי היום הטירוף הוא זמני ונעשה הכל שזה יעבור ויסתיים.  יורם ואני בחרנו להכין שלטים, בהם כתוב המשפט: 'לימין ולשמאל, נתניהו אסון'. הבן שלנו עשה את הגרפיקה. כך אנו יוצאים למחאה."

"קשה" לא קיים אצלו

מכיוון שיורם במבנה אישיותו הוא טוטאלי – המושג "קשה" לא קיים אצלו, הוא המוביל. מחאת היחידים היתה זו שהולידה תנועות מחאה נוספות בהמשך, מחאה בפתח תקוה, מחאה בכיכר רבין והיום המחאה בבלפור וברחבי הארץ. יורם ומיכל, שניהם ילידי רמת השרון. אימו של יורם גדלה במושב חרות ועזבה עם בגרותה, כך גם אחיה. כילד היה יורם מגיע לבית סבו וסבתו במושב. אביו שירת בצבא קבע, אימו היתה אחות. בהיותו בן 13, נפטר אביו.

החיים בנוה מגן שברמת השרון היו חיים בשכונה אינטימית, מגוננת וחמה. נעורים של ילדים שברובם היו ילדיהם של אנשי צבא קבע, חינוך לפטריוטיות, לאהבת הארץ. לא היה שום רמז לכך שיבחר לחיות ולעבוד בחקלאות. גם מיכל גדלה באותה שכונה. שם נפגשו, התאהבו והקימו משפחה. יורם התגייס לצבא, שירת בסיירת אגוז כלוחם, השתחרר והתכוון לפנות ללימודים גבוהים. ואז פנו סבו וסבתו לכל נכדיהם והציעו שאחד הנכדים יבוא לעבוד במשק. יורם הגיע למושב חרות, עבד קשה ועשה החלטה  לבנות את חייו במשק המשפחתי  וכאן להקים את ביתו.

כבר בסיפור זה ניתן לראות את מבנה אישיותו יוצאת הדופן של יורם. מבנה המשקים במושבים הוותיקים הינו שהורים מורישים ל'בן הממשיך' את המשק. ברוב המקרים, הבן הממשיך גדל במשק החקלאי מיום היוולדו, הוא ממשיך באופן טבעי את הוריו ואז גדל על החקלאות. יורם גדל במסגרת משפחתית אך לא על ברכיי החקלאות. כשהגיע לחרות הביא קרוון והניחו על יד בית סבו וסבתו. אז החל את דרכו בגידול הודים. בהמשך שינה ועבר לעופות לרביה – חקלאי שמתפרנס מחקלאות שהקים ובנה לולים עצומים.

יורם ומיכל בחרו בחיים של מושבניקים וחקלאים על כל המשתמע מכך. מגיל צעיר היה יורם מאד פעיל בוועד המקומי, בהובלה להרחבה במושב, גם כשעדיין זה לא היה מקובל. במילואים שירת כל השנים כקצין. בהמשך, כשחבריו סיימו לשרת במילואים, עבר לשרת בפיקוד העורף, תמיד בחוד החנית, תמיד בהובלה לשיפור, לשינוי, כך עד לפני שנה והוא כבר בן 67.

במערכות הבחירות בשנים האחרונות, פעל  עם עוד מספר אנשים, להקמת: "משמר בחירות", גוף שנוסד במטרה לשמור על טוהר הבחירות: "החלטנו שכל מי שיזכה בבחירות חייב לזכות ביושר. בבחירות האחרונות היינו כבר 2,300 משקיפים, שישבו בקלפיות בהתנדבות ושמרו והקפידו שיקויים טוהר בבחירות. היום יש 'סיירת בחירות'. מבחירות לבחירות ראינו את השיפור של ועדת הבחירות. בפעם הראשונה היו זיופים במספר קלפיות. הזיופים היו בעיקר מצד חבריי ועדת הקלפי."

החזון של יורם לעתיד הוא פשוט: "כדי ליצור שינוי במדינה שלנו, כדי להפסיק את הקיטוב, השיסוי, השנאה – נתניהו והמערכות סביבו הם אלו שיעזבו. ישראל נועדה שתהיה לה כנסת ישראל. היעד הוא שהממשלה תשרת את האזרחים, שנבחריי הציבור והעומד בראשם, יעבדו בשבילנו. הריבון הוא הכנסת והיום רמת תפקודה לקוי. הרשות השופטת בישראל מאוימת כל הזמן. מדינת ישראל נמצאת היום בלי בלמים ואיזונים. עיקרו את הכנסת מכל תפקידיה. אני החלטתי שבמחאה הזאת לא מעבירים ביקורת איש על רעהו, אלא דבקים במטרה. כפי שאמרתי מתחילת המחאה אליה יצאתי: 'אין לנו הנהגה, יש לנו התמדה'. על מדרכות בלפור נכתבת היום היסטוריה. דבר נוסף: המאבק על נחל האסי בקיבוץ ניר דוד הוא רק יריית הפתיחה. המשך יבוא במושבים. אני שומע את דבריו של יאיר נתניהו שמשמיץ ומדבר על המושבים בדרום, שיש להם  הרבה אדמות. מודל האסי הוא המודל שיקרה במושבים. זהו מודל של הסתה, שיסוי ושנאה – ככה עובדת הסתה, זוהי הנוסחה. לאחרונה מכללת בן גוריון נסגרה. אנחנו בבעיה  קשה – הציונות איבדה דרכה."

אין ספק  שיורם צלר הינו אדם מאמין. הוא מאמין בעצמו, נאמן לחינוך אותו קיבל,מנהיג מעצם הבחירות בחייו.

ציונות? בהחלט כן! זוהי ציונות במלוא מובן המילה. בחזון הציונות התגלמו ערכיי יסוד רבים. היתה תעוזה, חזון, יישוב הארץ, אומץ אדיר ועוד. כל האלמנטים האלו מתגלמים באישיותו ובפועלו של יורם צלנר. ההיסטוריה תירשם במדרכות בלפור, החלה להיכתב ב"מחאת היחידים" שסחפה  אחריה והפכה למחאה שעוד לא היתה כזו במדינת ישראל.

למרות פנייתנו, עד לסגירת הגיליון לא נתקבלה תגובה ממשרד ראש הממשלה לטענות שהועלו בכתבה.

ד"ר שקמה ששורצמן ברסלר – מחאת הדגלים השחורים