הנכד הממשיך של משק נהרי

הוא רק בן 35 וכבר מנהל את משק נהרי, המגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגניים. עומר נהרי, הנכד של אורה ויורם נהרי, ממושב בן עמי, היה קשור מאוד למושב בו גדל. בגיל 15 כבר עבר לבדו להתגורר במושב עם סבו וסבתו והתאהב בחקלאות * לאחר השירות הצבאי וטיול קצר בחו"ל התייצב במשק אצל סבתא, בהתחלה כשכיר ובהמשך כמנהל המשק – ומאז הוא שם, חקלאי. היום הפפאיות האורגניות של משק נהרי נחשבות לפפאיות מובחרות ונמכרות תחת מותג Green ברשת שופרסל

אני מגיע למשק נהרי, שבמושב בן עמי, לא רחוק מנהריה ודי מופתע כאשר את פניי מקבלות פניו הצעירות של עומר נהרי, בחור בן 35. הופתעתי כי התרגלתי לבקר במשקים חקלאיים בהם גיל החקלאי נע לרוב בין 60 ל-75 ואף יותר. נהרי הצעיר לוקח אותי לבית האריזה והקירור הצנוע, שם מקיפים אותו עשרות צילומים של בני משפחת נהרי לדורותיה ותקופותיה. "קצת too much," הוא מתנצל בחיוך, "אבל זה מה שאני אוהב." – הנכד הממשיך

אנחנו יוצאים לחממות במשק, שכן עומר מגדל את הפפאיות והאנונה האורגניים בבתי רשת. משק נהרי מגדל גם עצי אנונה ואבוקדו אך הגידול העיקרי הוא פפאיה. אגב, הפפאיה, שמוצאה במרכז אמריקה, היא למעשה אינה עץ אלא מעין שיח, צמח עשבוני רב שנתי, שבעולו היחיד עברה כמו גזע וגובהו יכול להגיע לכ-8 מטרים ומכאן הבלבול. במבט ראשון אתה בטוח שמדובר בעץ, אבל בשורה התחתונה הפפאיה דומה לבננה, שאף היא סוג של צמח עשבוני רב שנתי. את הפפאיות האורגניות של משק נהרי מגדלים בבתי רשת, מה שמאפשר הגנה מפני מזיקים ומחלות וכן, אספקה של פירות לאורך כל ימות השנה.

הפפאיה הינה פרי בריא, בעלת ערכים תזונתיים רבים ובעלת סגולות רבות, ועם זאת אינו משמין (כ-30 קלוריות ל-100 גר'). מעבר לעושר הערכים התזונתיים הגדול, הפפאיה ידועה כמכילה כמויות גדולות של אנזים הפפאין וידועה בתרומתה להמרצת חילוף החומרים ושיפור העיכול. לפפאיה מגוון רחב של שימושים כמו לאכול חי, בסיס נהדר לשייקים ומיצים, לייבוש, להקפאה, סלטים, גלידות וקינוחים. הפפאיה אינה מאבדת מטעמה ומתכונותיה בבישול, ועל כן משמשת כחומר גלם נהדר במטבח האסייתי. את הפרי מומלץ לאכול כשהוא רך קמעה, צהוב עם מכתשים אפרפרים קטנים על קליפת הפרי. על הדרך אני פוגש את יואל, אביו של עומר ובהמשך את רעייתו, עדי ואת ילדיו גבע ובר ומופתע כשעומר אומר לי: "לא, אני לא בן ממשיך של אבא, אבי לא חקלאי, אני נכד ממשיך." איך זה קרה? אתם שואלים – ההסבר בהמשך.

ימים ראשונים

"סבתא שלי, אורה נהרי, רכשה את המשק בשנת 65', כשסבי, יורם נהרי ז"ל, עבד כמדריך גידולי סלק סוכר באיראן, בתקופת השח הפרסי," מספר לי עומר את ההיסטוריה המשפחתית של המשק. "המשק המקורי היה 21 דונם והיום הוא עומד על 40 דונם, כמו כל המשקים החקלאיים בבן עמי. בהתחלה גידלו ירקות שונים, מה שנקרא אז 'משק מעורב'. אחר כעך נטעו וגידלו הדרים, קצת בננות ובהמשך אבוקדו. אגב, היום מושב בן עמי הוא מגדל האבוקדו הכי גדול במושבים. "בתחילת שנות ה-70, סבי יורם נטע אנונה, כאשר הרעיון היה לגוון ולא לסמוך רק על אבוקדו, שבזמנו נחשב לפרי חדש. הוא התחיל עם 6 דונם אנונה ובשנת 84' נטע גם פפאיה. היה גם קצת קרמבולה, קצת פיטאיה וגם בבאקו, צמח מקורב למשפחת הפפאיה שלא תפש בישראל. סבי שנהג לתעד כל דבר במסרטת וידיאו צילם סוחרים שקיבלו דוגמאות לבבאקו, טעמו ו… אנשים ממש לא אהבו את הטעם.

"ביחד עם סבתא יותר משילשנו את מספר צמחי הפפאיה שהיו, השבחנו את הזנים, שינינו שיטות גידול, אבל המשק מגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגני משנת 1984, זה לא השתנה. הכנסתי שיטות גידול חדשות ותוך כדי ניסוי וטעיה ולמידה הצלחנו להוציא מהשיחים פי שלוש יותר טונאז' ממה שהוצאנו בעבר, ואנחנו משווקים כל השנה ללא הפסקה. בעצם לא שינינו את סוג הגידול, רק הגדלנו והשתפרנו"

"גם ההתחלה של הפפאיה והאנונה בישראל לא הייתה פשוטה. כיוון שהפפאיה והאנונה היו פירות חדשים, סבי היה מביא ארגזים לשווקים. למשל, הוא היה מביא טונות של אנונה לשוק הסיטונאי, משאיר אצל הסוחרים ואז היו אומרים לו שזרקו חצי מהאנונה. באותם ימים לא היית מקבל כסף עם המכירה אלא רק אחרי המכירה. אם תוך שבוע היו מוכרים הכל היו מביאים לו את הכסף, הכל היה בידיים שלהם." יואל קוצר, אביו של עומר, נזכר באותם ימים: "הוא הלך על הפפאיה כי הוא היה אז פרי ממש ייחודי ואיפשר שיווק עצמאי, אבל ההתחלה הייתה מאוד קשה. היינו נוסעים בכל פעם עם חצי טון פפאיה ועוברים מחנות לחנות. הייתי מוריד שני קרטונים, חוזר אחרי שבוע ולוקח את מה שלא מכרו. באותה תקופה היו גם זנים בעייתיים. הפרי היה מתרכך די מהר והיינו זורקים פה מיכלים שלמים לפח, שהבשילו לפני שנמכרו." עומר: "אבל הפפאיה לאט, לאט תפשה, ככל שהגדלנו את הכמויות והייתה לנו כמות יציבה יותר. היום יש לנו פפאיות לאורך כל השנה וכך אנחנו שומרים על הלקוחות שלא ילכו לשום מקום אחר."

כבר בשנת 1992 עברו יואל ונוגה קוצן, הוריו של עומר, עברו להתגורר במצפה הילה. לאורה ויורם נהרי שלוש בנות והבת נוגה התחתנה עם יואל. ביולי 2000 נפטר יורם נהרי וסבתא אורה לקחה על עצמה את ניהול המשק. עומר היה אז בן 15, התגורר עם הוריו במצפה הילה, אבל בעקשנות ביקר שוב ושוב במשק נהרי שבבן עמי. "תמיד אהבתי את המושב, ידעתי שזה הבית שלי, כאן גדלתי, כאן היו החברים שלי ותמיד רציתי לחזור ולגור פה. הייתי אז קשור מאוד לסבא שלי יורם, שלימד אותי הרבה דברים. בגיל 15 הורי אישרו שאעבור להתגורר במושב. מייד לאחר השחרור מהצבא שיניתי את שם המשפחה שלי מקוצן לנהרי. תמיד קראו לי נהרי בחבר'ה פה וזה אחד הדברים הראשונים שעשיתי מייד אחרי הצבא. "השתחררתי מהשירות הצבאי ב-2007 ואחרי טיול קצר לדרום אמריקה נכנסתי ב-100% למשק, כפועל שכיר וסבתא עודדה את זה. לסבא וסבתא יש שלוש בנות ואיכשהו יצא שאף אחד מהן לא המשיך את המשק. כל מה שאני יודע היום זה בזכות סבתא, גם הדברים הרוחניים וגם הדברים הפרקטיים."

מה עשיתם ומה שיניתם כשנכנסת למשק?

"ביחד עם סבתא יותר משילשנו את מספר צמחי הפפאיה שהיו, השבחנו את הזנים, שינינו שיטות גידול, אבל המשק מגדל פפאיה, אנונה ואבוקדו אורגני משנת 1984, זה לא השתנה. הכנסתי שיטות גידול חדשות ותוך כדי ניסוי וטעיה ולמידה הצלחנו להוציא מהשיחים פי שלוש יותר טונאז' ממה שהוצאנו בעבר, ואנחנו משווקים כל השנה ללא הפסקה. בעצם לא שינינו את סוג הגידול, רק הגדלנו והשתפרנו."

נאבקתי, כעסתי ובסוף העברתי

בשלב זה אנחנו מסבים עם סבתא אורה, בת ה-83, לשיחה על כוס קפה. הוריה של אורה עלו ארצה כבר ב-1933 והתיישבו בראשון לציון. ב-1937, קצת לפני עליית הנאצים והיטלר לשלטון בגרמניה, הזמינו הוריה המתגעגעים של האם ההרה לביקור בפולין וכך יצא שאורה נולדה בפולין, בעיר שעל הגבול עם גרמניה. המזל הגדול הוא שהיא לא נשארה שם ומיהרה לחזור לישראל. במושב בן עמי יש 65 נחלות חקלאיות, מתוכן כ-45 מעובדות על ידי הבעלים והשאר מוחכרים, מצב שהוא די נדיר במושבים, שברבים מהם מספר החקלאים הפך למועט.

אורה, הבנתי שאת המשק הזה רכשת לגמרי לבד.

אורה: "נכון. חיפשתי לרכוש משק ובעלי היה אז באיראן. חיפשתי בבן עמי כי היו לנו אז חברים טובים במושב. בשנת 64-65 הציעו לי משק אחר במושב, ליד אותם חברים. בדרכי עורמה ורמיה מישהו הציע לבעלי המשק שהוצע לי יותר כסף ואז הם רימו אותי. באתי למשא ומתן על המשק וזה כבר היה מאוחר מידי. היה פה הגזבר של המושב שלקח אותי והראה לי משק אחר למכירה. באתי, ראיתי, האדמות כאן מסביב היו אז ריקות לגמרי ואמרתי – פה אני אקנה. "יורם בעלי לא ידע מזה ונורא פחדתי ממה שהוא יגיד כשיבקר בארץ, אבל זה עבר בסדר. על סמך זה שהוא עבד באירן יכלנו לשלם על המשק. אחר כך נסעתי לשם פעמיים, פעם אחת כשהבנות היו קטנות. נסעתי לבד, עם שתי בנות קטנות וביקרנו בגבול כורדיסטן ובגבול אפגניסטן. היינו משפחה לבד שם, יורם ישן בבית חרושת לסלק סוכר. הוא סיים לעבוד שם הרבה לפני עליית חומייני לשלטון. ב-1964 הוא כבר חזר אלינו לישראל ואז שתלנו את האבוקדו, אז רק התחילו עם האבוקדו בארץ. היו כבר מטעי אבוקדו קטנים באזור הגליל המערבי. אני עוד השקיתי את העצים עם צינור, הייתי עוברת מעץ לעץ עם הצינור…"

אורה, אז כנערה צעירה שכאמור התגוררה בראשון, הצטרפה לפני הגיוס לגרעין בעין חרוד, שם הכירה את יורם וכעבור זמן קצר יחסית השניים התחתנו ומאוחר יותר עברו לראשון לציון. "נורא הצטערתי כאשר עזבנו את עין חרוד, רציתי להישאר, אבל הלכתי אחרי מה שיורם רצה. בהמשך יורם נסע לפרס ואני נשארתי שנה שלמה עם שתי ילדות קטנות. עד גיל 75 עבדתי במשק. במקצועי אני עובדת סוציאלית ובמקביל לעבודה במשק עבדתי כעובדת סוציאלית בקופת חולים ובמקומות נוספים."

שמחת כאשר הנכד עומר בא ואמר שהוא רוצה לעבוד במשק?

"בטח ששמחתי, הרי הייתי פה לגמרי לבד ועשיתי הכל לבד. עומר גדל אצלנו ונסע איתנו לאן שלא נסענו והוא מאוד אהב את הסבא שלו, היה מאוד קשור אליו."

עומר אומר שאת כל מה שהוא יודע למד ממך…

"זה שהעברתי לו את כל הידע על הכל זה נכון. נאבקתי, רבתי וכעסתי ובסוף העברתי…"

מה, לא הבנתי, היו מריבות?

עומר: "הייתי צעיר ופעמים רבות היו ביננו חילוקי דעות על הצד המקצועי, איך עושים ומה עושים. אל תשכח שלמעשה הייתי פועל פשוט, עבדתי כשכיר ואמרו לי מה לעשות…" אורה: "הוא לא היה מוכן לקבל את העובדה שהדברים משתנים מהיום למחר, את זה היה לו מאוד קשה לקבל. עד שהצלחתי לשכנע ולהוכיח לו שבמשק חקלאי ככה זה, שאי אפשר לתכנן הכל מראש, שאני לא יכולה לתת לו תוכנית מסודרת של מה צריך לעשות, שאין אפשרות לממש את הכל, צריך סבלנות וצריך ללמוד כי הדברים לא באים מאליהם. צריך ללמוד – הוא למד ועד שהוא למד לעבוד כמו שרציתי היה קשה. בסוף הוא התיישר, היום אני צריכה להתיישר איתו, הוא המנהל."

עומר, היום אתה עדיין לומד ממנה?

עומר: "היום אני לומד ממנה על החיים ופחות לומד ממנה על חקלאות. מידי פעם היא מביטה וזורקת כמה טיפים טובים ואני שוב לומד, אבל אין משהו במשק שהיא לא שותפה לו, אם זה החלטה או קנייה. אני מנהל את המשק אבל המילה האחרונה זה שלה." אורה: "אתה רואה איזה נכד יש לי! אין דברים כאלה."

עומר: "אני מרגיש שנאבקתי כדי להיות פה והצלחתי. לא כל ההורים היו נותנים לילד לעזוב את הבית בגיל 15 לבד ולעבור למושב, גם אם מדובר בסבא וסבתא. לא כל הסבתות היו מסכימות לתת את המשק לנכד שלהם. זה מרגש אותי כי זה לגמרי לא מובן מאליו, בטח לא כשאתה מעבד רק את המשק שלך. יש פה חקלאים שמחזיקים משקים של אחרים, עם 5-8 משקים. יש עוד הרבה חקלאים בבן עמי אבל אני חושב שאנחנו המשק היחיד במושב שמתפרנס רק מחקלאות." עומר נחשב במשפחה ל"שומר הארכיון המשפחתי". כיוון שסבו יורם אהב לתעד הכל בצילומים ובמצלמת וידאו הצטבר המון חומר שאיש לא התעסק איתו. עומר נכנס לעובי הקורה, הפך את כל הסרטים הישנים לסרטים דיגיטליים ודי מרגשים. באחד הסרטים, שהוסרט בשנת 87' רואים את עומר – באותו זמן ילד קטן – יחד עם סבו, כשהמסרטה עובדת. עומר שואל למה הוא מצלם וסבו יורם עונה לו: "אני מצלם כדי שכאשר לך יהיו ילדים תוכל להראות להם את הסרטון."