הסבתא בקיבוץ גידלה והבן תובע. תביעה למזונות ולפיצויי נזיקין שהגיש בן כנגד אמו, באמצעות עורכי הדין, איילת מרגלית וליאור כספי, הציגה "תמונה קשה של אם שזנחה את בנה הצעיר ושלחה אותו לעולם שאינו מכיר ללא כל חמלה או התחשבות", בו רק סבתו, מצד אביו, חברת קיבוץ, עמדה לעזרתו, גידלה אותו, בסיוע קיבוצה, ודאגה לצרכיו הכלכליים והנפשיים.
הבן-התובע נולד בארץ. בגיל שלוש עבר עם הוריו לחו"ל, למקום הולדתה של אמו (שקיבלה שם הצעת עבודה). הסבתא סיפרה, ש"היה לה קשר אמיץ עם התובע והוריו".
היא נהגה לנסוע אליהם מידי שלושה חודשים, ויזמה פעילויות עם נכדה (התובע), מאחר והוריו היו עסוקים בעבודתם. היא מצאה שם את נכדה, שמח וחברותי, כשרמת החיים של המשפחה ומגוריהם (בחווה עם בריכה ואגם), אפשרו אירוח תדיר של חברים.
בגיל שמונה התגרשו ההורים. האם "גירשה את הבן ואביו מהבית". שניהם חזרו לארץ, כשהבן אינו דובר כאן את השפה, מצוי בתחושה קשה של נטישה בידי האם, "אינו רגיל למנטליות המקומית", ו"להתנהלות המקובלת בחברת הילדים שבגילו".
משכך, הוא נמצא בודד ומבודד במשך כל ילדותו ונערותו ועד היום. הבן והאב נתקלו בארץ בקשיים רבים, נפשיים וכלכליים, שהשפיעו על דפוסי התנהגותו של הבן.
האב היה שרוי בדיכאון. הסבתא, כחברת קיבוץ, קיבלה סיוע מהקיבוץ לנכדה וגם לבנה. למעשה, היא גידלה אותו במשך השנים, אך התובע התקשה להשתלב במסגרות חינוכיות.
היא העידה בבית המשפט, שהגם "שתמכה וטיפלה בתובע בהרבה אהבה, מצבו לא השתפר", כי היא אינה האם אלא (רק) הסבתא, אמרה בעצב והוסיפה, שגם לא נוצר קשר עם בני דודים של התובע בקיבוץ. היא סיפרה עד כמה רצה התובע בקשר עם האם, שתהה אם היא תגיע למשפט.
הסבתא מהקיבוץ סיפרה על הקשרים הטובים עם הסבתא השנייה (אמה של הנתבעת), שהתקיימו עד למועד בו היא עברה להתגורר עם בתה (הנתבעת). אז נותקו הקשרים בהוראת האם. נתק זה, אמר הבן, החמיר את מצבו הנפשי. הוא סיפר שהאם פעלה כדי ש"הסבתא השנייה" תנשל אותו ותשנה את צוואתה, כך שלא יהיה לו כל חלק בירושתה העתידית.
אירועים קשים אלה גרמו לתובע להתמודד עם אשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים, עד כדי שהוכר כבעל נכות רפואית בשיעור 40% ואובדן כושר השתכרות בשיעור של 100%. הוא סובל מחרדות ואינו מצליח להתמיד במסגרת של עבודה.
האם-הנתבעת התעלמה מבנה-התובע, מאז ועד היום, תיארה השופטת רבקה מקייס, מבית משפט לענייני משפחה. מאמציו של התובע לחדש את הקשר עם האם נכשלו, והיא אינה מתעניינת במצבו.
אף מההליך המשפטי התעלמה האם, והיא לא נטלה בו חלק (ההליך נוהל במתכונת דיונית, לפיה רק עדויות התובע נשמעו).
זה מקרה ש"מקומם את הנפש", אמרה השופטת, במיוחד שהתובע ידע "כי במקביל להפקרתו בארץ אצל אביו או סבתו, הקימה האם בחו"ל משפחה חדשה אותה טיפחה ולה דָּאֲגָה".
התובע ביקש לחייב את אמו לשלם את מזונותיו מעת שנפרדו הוריו. הוא הסביר שאימו עתירת ממון כשאביו בקושי מממן את צרכיו שלו. עוד תבע שהאם תפצה אותו בגלל נטישתו, הזנחתו והפקרתו. לטענתו, היא אחראית לפגיעה שנגרמה לכושר ההשתכרות שלו, בשל מצבו הנפשי כתוצאה מכך שנטשה אותו.
חובת ההורים לשאת במזונות ילדם, אמרה השופטת, מוסדרת ב"חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). האם הפרה באופן בוטה את חובותיה החוקיות והטבעיות כהורה. "מדובר במקרה קיצוני בחומרתו" הסבירה השופטת, והתנהגותה כלפי בנה היתה "בלתי סבירה, בלשון המעטה".
השופטת דחתה את התביעה בגין מזונות לתקופה של 18 שנה בדיעבד, מאחר ולא מצאה "טעם סביר" להגשת תביעה זו רק כעת.
לפי הוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), הסבירה השופטת, ניתן לדחות תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה נתבעים המזונות, אלא אם נמצא "טעם סביר" לכך.
באשר לתביעת הנזיקין – אמרה השופטת כי "בהתנהגותה המתנכרת של האם היא הפרה חובות שבחוק, המעוגנות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ובחוק העונשין.
האם הפרה גם את חובת הזהירות המוטלת עליה לפי פקודת הנזיקין ובכך התרשלה כלפי בנה. בגין כל אלה זכאי הבן לפיצויים, פסקה השופטת וחייבה את האם לפצות את בנה-התובע בכדי 1.35 מיליוני שקלים והוצאות משפט בסך 145,000 שקלים.
תמונה | השופטת רבקה מקייס, אתר בתי המשפט
