מאז צאתה לגמלאות, מזה 20 שנה, מתנדבת דרורה פרח-פז, סבתא בת 85, בביטוח הלאומי, במחלקה לאדם הוותיק והקשיש. בעבר עבדה במשך 17 שנים כמורה ומנהלת אולפן והתמחתה בהוראת אנשים אנאלפבתיים בשפתם. "במיוחד נקשרתי לעולים מאתיופיה, אני יודעת לדבר אמהרית וקצת טיגרית," אומרת דרורה, שממשיכה להתנדב ולתרום לקהילה. בנוסף להתנדבות בביטוח הלאומי, מתנדבת דרורה ביד שרה, בכתיבת "סיפורי חיים"
ברחובות ניר-ישראל ניתן לראות בכל יום את דרורה פרח-פז , הסבתא המתנדבת, מטיילת עם הכלב "נֶמֶש". דרורה מתגוררת סמוך לבית בנה איתי ומשפחתו. היא סבתא לשישה נכדים וסבתא-רבתא לשבעה נינים. דרורה מתחילה את סיפורה: "נולדתי על האדמה. אני בת המושבה רחובות, ילידת 1935. היה לנו אז בית על שטח של שני דונם. הוריי הגיעו ארצה מפולין. אמי היתה בת עשר כשעלתה ארצה בשנת 1923 ואבי, חניך תנועת 'החלוץ', הגיע ב-1925 לקיבוץ אשדות יעקב. לימים הכירו הוריי זה את זו בתל-אביב, נישאו שם ועברו לרחובות, שם הם עסקו בגידול פרחים. היתה להם חנות הפרחים הראשונה ברחובות וזאת בהשראת סבתי, שהיתה בעלת אחת מחנויות פרחים הראשונות בתל-אביב.
"למדתי בגימנסיה ברחובות. בצה"ל הייתי בקורס מ"כיות, בקורס המ"כים הראשון של נשים בצה"ל. הייתי מפקדת מחלקה בבה"ד 12. אחרי השירות הצבאי למדתי בסמינר ב'נחלת יצחק', במרוצת הזמן השלמתי במכללת 'אחווה' תואר של 'מורה בכירה'. לאחר נישואיי עברנו לגור בכפר-סילבר, שם שימשתי במשך 3 שנים כמורה ומזכירה. שם נולדה בתי הבכורה טלי. מסילבר עברנו להתגורר במבועים בנגב הצפוני, והיינו שותפים להקמה ופיתוח אזור שובלים. בתנאים לא-תנאים נולדה אז בתי השנייה מיכל.
"לאחר 10 שנות מגורים במבועים עברנו להתגורר באשקלון. אני עבדתי במרכזייה הפדגוגית ב'בית עלי' והכנתי שם תערוכות פדגוגיות, עבודה שהיתה מרתקת עבורי. במרוצת הזמן בנינו בית בעיר זו, ובו נולד בני איתי. לאחר מכן עברתי לתחום החינוך למבוגרים. הייתי מורה ומנהלת אולפן במשך 17 שנים. התמחיתי בהוראת אנשים אנאלפבתיים בשפתם. לימדתי אותם קרוא וכתוב בעברית והתמצאות בעולמם החדש, כשאני מדברת בשיעורים בשפתם. במיוחד נקשרתי לעולים מאתיופיה, אני יודעת לדבר אמהרית וקצת טיגרית. הייתי שותפה בבניית תוכניות לימודים ארציות לעולי אתיופיה. ראיתי שכר בעמלי. היום אני פוגשת תלמידים לשעבר, אשר השתלבו יפה בארץ."
מתנדבת למען עולים מאתיופיה
כאשר דרורה נשאלת מנין רוח ההתנדבות שלה, היא עונה: "בנעוריי הייתי חניכה בתנועת 'מחנות העולים' ושם קיבלנו ערכים חשובים, בעיקר חשיבות העבודה וכן, נתינה והתנדבות." מאז צאתה לגמלאות, מזה 20 שנה, מתנדבת דרורה בביטוח הלאומי, במחלקה לאדם הוותיק והקשיש: "מכיוון שאני מכירה את עולי אתיופיה וחשה קשורה אליהם, טיפלתי ברבים מהם. הם העבירו זה לזה את העובדה שביכולתי לעזור להם." היא היתה בודקת אם הם מקבלים הבטחת הכנסה כשצריך, ואם הם מטופלים היטב מבחינה רפואית. היו מקרים בהם היא היתה בקשר אפילו עם מנתח בבית חולים, בעניין אחד המטופלים העולים. היא מגיעה אליהם עם טפסים שיש צורך למלא כדי לבקש קצבת סיעוד או להגדיל אותה בעת החמרת המצב. "ועם הטפסים חזרתי למחלקה", מספרת דרורה, "ומיד בעזרת מנהלת המחלקה הגר אלימלך הפעלנו את כל הגורמים, כדי שיטפלו בהם כהלכה."
דרורה ערכה ביקורי בית אצל כל הקשישים מאתיופיה. בביקורים אלו היתה עינה פקוחה לראות את מצב האנשים, את אורח חייהם, ואם הם זקוקים לעזרה. לדוגמא, בביקור אצל סבתא שמתגוררת אצל הבת," נזכרת דרורה, "למראה הדירה חשכו עיניי. החדרים היו דחוסים ברהיטים ענקיים וערמות בגדים על המיטות. במטבח, שלא היה כלל בשימוש, השיש והארונות שבורים, עם חול על הרצפה. גם אביזרי השירותים היו שבורים. בני המשפחה לא בישלו כלל. האוכל שהם קיבלו מאגודת חסד היה בארגז מתחת לשולחן." דרורה הביאה אל הדירה את מנהלת המחלקה הגר וגם היא הזדעזעה. בעקבות דיווחה של דרורה הגיעו לדירה זו גם ראש העיר אשקלון ונציגי מחלקת הרווחה של העירייה. הדיירים הוצאו מן הדירה וזו שופצה וחודשה. לאחר מכן הם חזרו לדירה משופצת, בה אפשר לחיות כבני אדם מן היישוב.
כותבת סיפורי חיים
בנוסף להתנדבות בביטוח הלאומי, מתנדבת דרורה גם ביד שרה. מסתבר שגוף זה אחראי לעוד פעילויות, מלבד השאלת ציוד עזר לחולים. דרורה כותבת סיפורי חיים בהתנדבות. (אחראית על הפרויקט היא יונה קובי). מי שמביע בקשה לכתוב את סיפור חייו, הדבר מתאפשר לו. דרורה נפגשת עמו בביתו פעם בשבוע. שומעת את סיפורו וכותבת אותו. התוצר הוא ספר בהוצאת יד שרה, שמשולבות בו תמונות, תעודות ומסמכים. עתה כותבת דרורה את הספר השמיני: "זהו תענוג גדול עבורי," אומרת דרורה, "פעם כתבתי סיפור מעניין במשך שנתיים כמעט. בכתיבתי אני שומרת על הסגנון האותנטי של העד."
מובן שהסיפורים האישיים שזורים באירועים של העם היהודי ומדינת ישראל, כך שדרורה בעצם מייצרת מסמכים היסטוריים. וכך היא שמעה וכתבה סיפורים על מנהגים יהודיים, על העפלה, על העלייה מצפון אפריקה, תולדות חיים של צברים ושל ילידי ארצות אחרות. "כל הסיפורים מרתקים," היא אומרת, "דוגמא מיוחדת היא סיפורו של אדם שנולד באורוגוואי. הוא עלה ארצה, התגייר ושירת בצבא, ורק במקרה נודע לו שהוא בכלל יהודי, ממשפחת אנוסים בפורטוגל."
תחביבים
דרורה השתתפה בצעירותה בכנס המחולות בקיבוץ דליה. היא יצרה עבודות ב"תחרת סלילים", שתלויות היום על קירות ביתה – וממשיכה להיות יצירתית בכמה תחומים. יש לה סדנא בביתן קטן הממוקם בחצר, בו היא מכינה עבודות פסיפס משברי קרמיקה ומזכוכיות. דרורה מטפלת בגינה שלה בהנאה רבה, וכל שתיל נזרע או הושרש ונשתל במו ידיה. היא מבקרת בתערוכות, ובעיקר אוהבת לטייל בעולם. רוב הטיולים שלה הם עצמאיים, לא בקבוצה מאורגנת. מדי פעם היא יוצאת עם מישהו מקרובי משפחתה. לפני כל טיול היא לומדת את כל מה שניתן ללמוד על היעד, ומתכננת בעצמה את המסלול. דרורה ביקרה בקוטב הצפוני במשך חודש עם בני-דודים; היתה ארבע פעמים בסין, פעמיים באתיופיה, במצרים, בטיול יקבים באיטליה, ביוון, בספרד ופורטוגל ועוד.
במושב "חג לי בנפש"
לגבי המעבר מאשקלון למושב מספרת דרורה: "ההצעה של בני וכלתי לבוא לגור עמם במושב, כאילו נפלה עלי משמים. עזבתי את הדירה באשקלון, למרות שהיתה דירת גן עם גינה ובה ענבים ופטל. מרגע שהגעתי לכאן – חשתי שאני חוזרת הביתה. כאשר אני יוצאת החוצה יש לי תמיד מה לעשות. אני עובדת בגינה, מטיילת עם הכלב בנחת. אני נהנית מן המרחבים, הטבע והשקט. יחד עם זה, עיני פקוחה לטובת הציבור. כאשר אני צועדת ורואה מפגע כלשהו, אני מיד מדווחת למי שאחראי על כך." היא מציינת עוד תחביבים שלה: "אני קוראת הרבה, שומעת מוסיקה קלאסית וג'ז, ומזמן לזמן נפגשת עם חברה." והיא מסכמת: "חג לי בנפש. כל מה שאני צריכה, יש לי."
