בספר זיכרונות של בת קיבוץ חפץ חיים רחל שנרב, מצאתי זיכרון של ילדים שמוצאים חדר עם מזוודות. המזוודות של מייסדי הקיבוץ. החברים ארזו בהן חפצים מבית הוריהם, מזכרות ותכשיטים. הילדים הסקרנים פרצו את המזוודות והחלו לפזר את ממצאיהם המוזרים בחדווה. מזוודה תערבבה במזוודה. מכתבים התעופפו לאי סדר מוחלט. ההורים שהגיעו מצאו תוהו ובוהו. היה אבל עמוק של ההורים וחרטה של הילדים: הזיכרון השתבש – הקיבוץ לא יעבור פינוי בינוי
בצער רב אני קורא את הדברים הנלווים לגזרות הנופלות על הקיבוץ בזמן האחרון. הן בשינויים לתכנית המתאר והן בהסברת הצורך לפירוק הקיבוץ. אמונות תפלות, חברתיות פוליטיות, מחפשות שעיר לעזאזל. יש המסתערים על הקיבוץ המשוכנעים שפירוק הקיבוץ יביא ליותר צדק חלוקתי ויש לעומתם משוכנעים כי פירוקו של הקיבוץ יביא סוף סוף לגילוי האמת שלהם הנסמכת על מלחמת הכל בכל על הערצת חברת הפערים.
אני יודע כיצד האמונות והביקורות הללו משפיעות על חברי הקיבוץ ועל מנהיגיו. דברי הזרות והביקורת שנאמרים כלאחר יד מבחוץ, מתוך בורות ואמונות תפלות הופכים לדרך להכחשה עצמית וכעס אצל אנשים שהשקיעו לא מעט מחייהם בניסיון רציני לביקורת פנימית.
המפגש עם ביקורות מהסוג הזה מביא לא מעט מהאנשים הנחשפים לה לניסיון להיחלץ בכוח מחלומות וחזון עבר כדי להצטרף לשוחרי עוצמה בהווה.
למי שעוסק בדרכו של הקיבוץ על דורותיו הנוף הזה אינו חדש. הוא יונק ממסורת ארוכה. בכל דור ודור מתולדותיו של הקיבוץ מבקשים את ביטולו. או בגלל שהוא לא נראה מותאם לאנשים נורמליים או משום שהוא תובע לעצמו את הזכות להיות נורמלי. מדי כמה שנים יושבים ודנים המומחים על הקיבוץ ותמיד מגיעים לאותה מסקנה: אולי פעם הקיבוץ היה משהו אך עבר זמנו לבטל קורבנו. אלו סיסמאות כך החליטו ב-1910, 1920, 1926, 1948, 1953, 1980, 1989. הרעיון שעתידו היחידי של הקיבוץ מבחינה רעיונית ומשקית טמון ביכולתו לעבור פינוי ובינוי התגלה בכל התאריכים הללו. יש לכך הוכחות היסטוריות למכביר. החלטות, דברי בלע, הכחשות ושמחה לאיד. לעתים התביעה לחיסול מתחפשת לניסיון לניתוח וביקורת אך היא דומה יותר למשחק עם המזוודות של ילדי חפץ חיים. היא מבלבלת בין הסתה שטחית לביקורת אמת. קל לאבחן בין הסתה לביקורת: ביקורת אמת מלווה תמיד בכאב, באמפטיה, בראייה מעמיקה של המציאות. ביקורת כזו מצביעה על בעיות אמיתיות לא רק של הקיבוץ אלא של החברה כולה, היא מחייבת את חברי הקיבוץ לערוך חשבון נפש, תובעת מחבריו לחשב את דרכו ולערוך שינויים אך זה בתנאי, שלצערי לא תמיד התמלא, ברצון ללמוד מה היה, לחשב את הדרך לעתיד ולנהל שיחה מתמשכת עם הסביבה ועם החברה .
המבקרים את הקיבוץ לא ערערו על עברו ועל תפקידו בשנותיו הראשונות. אך ביקשו לכבד את עברו, כדי לפרק אותו בהווה. היום נשמעים אותם קולות, אך הם מלווים בבורות ובהנחות, כי השוכח את העבר רוכש את העתיד
יש לדחות את הניסיון של האלצהיימר החברתי היסטורי המבוסס על שכחה והשכחה של הדרך שהקיבוץ וחבריו עברו. דרך הזיכרון אמנם אינה מצדיקה ירושה אוטומטית של מדליות המקנות זכויות. מבחינות מסוימות דרך הזיכרון רק מאתגרת את הקיבוץ וחבריו להמשיך לסלול אותה. היא דרך המחייבת לבחון את העתיד.
הניסיון המתמשך למנוע זיכרון של מה שהיה. לפזר מזוודות לכל רוח, להפכן לזיכרון מופרע ושטחי עומד בסתירה לאותה החלטה של יורשיו ומצטרפיו של הדור החדש לא על מנת לחנוט את הקיבוץ וסדריו – אלא בניסיון להעביר ירושה לדורות הבאים. לא צוואה סמכותית אלא ירושה מעשירה את הזכות והעול של יצירה עצמית. ירושה המצווה יצירה עצמית.
כנציג הקיבוץ לשעבר, אני זוכר היטב את העמידה הזו מול הבוז, מול החרשות הגוברת לרעיונותיו החברתיים דווקא של אלה שטענו להיות מאותה משפחה רעיונית. הם לא הבינו כי ביקורת שטחית על דרכו של קיבוץ ורעיונותיו הנמזגים עם השנאה והבורות, הם נוסחה ברורה לפגוע ביכולת של החברה מחוץ לקיבוץ להתמודד עם אתגריה.
לפני כמה עשרות בשנים כמזכיר התנועה הקיבוצית נחשפתי לראשונה לתופעה. אחר כך למדתי אותה בין מסמכי ההיסטוריה. כשאני עמדתי מול הרוחות הללו המבקרים לא ערערו על עברו של הקיבוץ ועל תפקידו בשנותיו הראשונות. אך ביקשו לכבד את עברו כדי לפרק אותו בהווה. היום נשמעים אותם קולות, אך הם מלווים בבורות ובהנחות כי השוכח את העבר רוכש את העתיד. אני מבקש מנציגי הקיבוץ היום שיעמוד בהם הכוח וחוש ההומור שלא ייכנעו לשכחה וגם לא לכניעה עליזה לנוסטלגיה מתחפרת.
האמפטיה לניסיון של העבר והיכולת להתגבר על הפיתוי לאבן את הקיבוץ או למחוק אותו. אני יודע עד כמה קשה הדבר לעומדים על החומה. עד כמה קל לאבד את אמונתם בה או לברוח אל הערצתה .
