אִילַיי בוקובזה, צעיר ממושב מסלול, משרת במסגרת "שנת שירות" (ש.ש.) ומספר על התרומה החשובה של ה"שינשינים" לחברה * עם החלטת צה"ל לגייס חלק מהם כבר בחודש הקרוב, הוא מסביר כמה חשוב שהם יסיימו את משימותיהם השנה, ויתגייסו רק לאחריה
אִילַיי הגיע למושב מסלול עם הוריו ואחותו בשנת 2012, כשהיה בתחילת כיתה ב': "אמי גדלה באילת ואבי מבאר-שבע. לאחר מגורים בשתי ערים אלו, הם החליטו לעבור למושב, בו יש שקט ורוגע וטבע. אני התחלתי ללמוד בבית ספר 'מרחבים ירוקים' והמשכתי שם עד סיום בית הספר התיכון," הוא מספר.
מהי שנת שירות?
"שנת שירות (ש.ש.) היא שנה שלגביה אתה מחליט בעצמך, ואין שום גורם שמכריח אותך לחתום דח"ש – דחיית שירות צבאי. זאת אומרת שאתה תורם שנה מהחיים שלך לחֶברה, שנה שלמה לפני השירות הצבאי. זה כמובן לא פוגע בגיוס," הוא מדגיש.
ה"שינשינים" משתייכים לתנועות נוער שונות. איליי הוא מתנועת האיחוד החקלאי, חבר גרעין "אחים 35", שהוא הגרעין השלושים וחמישה מטעם תנועה זו. חברי הגרעינים מתגוררים במסגרת קומונות במקומות שונים בארץ, והם מתנדבים לעבוד עם כל סוגי האוכלוסייה – ילדים ומבוגרים.
הפעילות של איליי
"אני גר בקומונה עם עוד חמישה אנשים," מספר איליי. "אנחנו נמצאים בכפר נטר ליד נתניה. כך שיש לי הרבה דרך ב'הלוך וחזור' אל הבית שלי וממנו, ואני עושה אותה באוטובוסים. הפעילות שלי מתמקדת במושבי עמק חפר ובנתניה."
איליי מתאר את הלו"ז האישי שלו, דבר שיכול להדגים את סוגי הפעילות של כל השינשינים בארץ, שמתנדבים בכל מאודם למשימות שונות: "השבוע מתחיל ביום ראשון, הוא 'יום הגרעין'. כל הגרעינרים נפגשים לצורך הכשרות בנושאים שונים – בין אם זה טיול קרוב או סמינר. מי שמדריך אותנו הוא 'צוות גרעין', שהם בוגרי תנועה, עובדים בשכר. יש מנכ"לית, סגן מנכ"לית, רכזת גרעין דרום (שלנו) ורכז גרעין צפון."
בימי שלישי וחמישי איליי מעביר פעולות לבני נוער של המושבים חרב לאת וחיבת ציון בעמק חפר. הוא אחראי ומלווה של שכבת ט' עד יב', והם מדריכים צעירים מהם – מכיתה ג' עד ח'.
בימי רביעי וחמישי בבוקר איליי וחברי הקומונה שלו מתנדבים ונמצאים בבית ספר "יהודה הלוי" בנתניה, שהוא בית ספר לתלמידים עם צרכים מיוחדים.
"למען האמת, " אומר איליי, "בהתחלה לא הבנו כל כך מה אנחנו צריכים לעשות שם והיה לנו מאוד קשה. בבית ספר זה התלמידים הם מכיתה ז' עד 'לימודי המשך', עד גיל 21. כלומר: יש שם חבר'ה שהם מבוגרים מאיתנו. יש שם צעירים עם תפקוד מאוד גבוה, אשר קל יותר לתקשר אתם, ויש עם תפקוד נמוך מאוד וזה קשה. לחבריי ולי לא היה ניסיון בזה. שאלנו את עצמנו בשביל מה אנחנו נמצאים שם, אבל מהר מאוד הבנו עד כמה אנחנו משמעותיים להם. בכל בוקר, כשאנחנו מגיעים לשם, הם רצים אלינו וקופצים עלינו. הם פשוט מחפשים יחס חם.
"יש לציין," הוא מוסיף, "שהתדמית החיצונית שלנו מאוד חשובה. יש לנו חולצות תנועה, אנחנו לבושים בה במשך כל שעות היום והערב, (קרה גם שישנתי עם החולצה הזו…). היא מייצגת את התנועה שאנחנו נמצאים בה, היא סוג של חובה, אבל אני מאוד אוהב את זה. זה כמו ללבוש מדים בצבא."
מסתבר שיש מערכת שעות קבועה ופעילויות קבועות של השינשינים בבית הספר. בשעה ראשונה ביום כל אחד מלמד תלמיד באופן פרטני לפי צרכי התלמיד, ובשעה השנייה הם מלמדים אנגלית, גם זה באופן פרטני. במשך שעה בשבוע התלמידים, שיש להם גם בעיות פיזיות, משחקים בכדורגל.
איליי מספר על התלמידים, בעצם החניכים, שהוא עובד איתם אישית: "ביום רביעי אני חונך ילד שאין לו אב. חיברו בינינו כדי שתהיה לו דמות גברית, דמות אבהית. לרוב שנינו מסתובבים בחוץ, משחקים בכדור לפעמים ובעיקר מעבירים את הזמן יחד.
"ביום חמישי בבוקר אני עובד באופן פרטני עם חניך שהוא בתפקוד מאוד מאוד גבוה. בהתחלה התפלאתי שהוא לא לומד בבית ספר רגיל. הסייעת הסבירה לי, שהוא אמנם בתפקוד גבוה אבל ברמה רגשית נמוכה וקשה לו מאוד לתקשר עם אחרים, הוא בקושי מדבר, לא בכיתה ולא במקומות אחרים." אבל מסתבר שאיליי הצליח לעבוד אתו בצורה יוצאת מן הכלל: "במפגש הראשון שלנו ישבנו שנינו מול מחשבים והוא פשוט התחיל לדבר איתי. דיברנו על מחשבים, על משחקי מחשב ששנינו אוהבים. כך דיברנו במשך שעה שלמה! הכנסתי אותו לכיתה. יש לי עכשיו את התמונה הזאת בראש – אני עומד ליד הדלת בחולצה הכחולה שלי והוא נכנס לכיתה ברצון. אחרי כמה דקות יצאה אלי הסייעת, סגרה את דלת הכיתה מאחוריה, ואמרה לי: 'אני ממש בשוֹק! למרות כל הניסיונות שלי, לא שמעתי את הילד הזה מדבר מתחילת השנה!' הוא לא היה מוכן להיפתח לאף אחד, הוא לא מדבר אף פעם, ושניכם פשוט לא הפסקתם לדבר'. זה היה בשבילי רגע…," אומר איליי בהתרגשות ומתקשה להגדיר את גודל הרגע הזה עבורו.
והוא ממשיך לספר מה עוד הוא עשה עם החניך הזה: "בארבעה מפגשים שלנו, במשך חודש, הוא הכין מצגת. קודם שאלתי אותו איזה נושא מעניין אותו, ואז הוא הכין מצגת על ט"ו בשבט עם חומרים מוויקיפדיה ותמונות מגוגל שהוצאנו. הוא ממש ישב ועיצב לבדו את המצגת, ולפני שבועיים, לפני החג, הוא הקרין אותה בכיתה, ודיבר והסביר. מבחינתי זה הישג ענק בעבודתי עם אותו ילד."
ואכן, אין חולק על כך שההישג הזה של איליי ראוי לשבח.
פעילות ביישוב המארח
הגרעינרים השינשינים נמצאים בכפר נטר שישה ימים בשבוע, וברור שהם פעילים גם אצל המארחים, קהילת כפר נטר. הם מתנדבים לפעילויות עם בני הנוער בסניף המקומי "סניף השלושה", שהוא מועדונית שפועלת פעמיים בשבוע בסוף הלימודים. הם גם משתתפים בפעילויות המושב כולו, כגון בחגים. כמו כן יש "שבתות קהילה", בהן הגרעינרים נשארים ולא חוזרים הביתה לסוף השבוע, והם מכינים עבור שבתות אלו אירועים גדולים יותר, אירועים עם קונספט. האירוע האחרון שתוכנן עבור כל הקהילה היה "סוכומינה". במשך חודש וחצי לפני חג הסוכות איליי וחבריו השינשינים ערכו הכנות לקראתו והצליחו להשיג תקציבים לפעילויות השונות. "זה היה אמור להתקיים בשבעה באוקטובר," אומר איליי, "וכמובן שהאירוע בוטל…"
ה-7 באוקטובר. אימא רמבו
"בשבת בבוקר, אני זוכר שהתעוררתי בשבע וחצי והייתי אמור להעיר את כל החבר'ה, ואז אני רואה שיש לי כ-80 הודעות. ממש הזוי. ביניהן הודעה מאבא שלי, ששואל אם היו לנו אזעקות ואם הכול בסדר, וכן היתה הודעה על ביטול אירוע הקהילה בגלל המצב.
"אז נודע לי שהגיעו מחבלים לאזור של המושב שלי. מאותו רגע רציתי להגיע הביתה, אבל לא היו אוטובוסים, כיוון שהיה יום שבת. ניסיתי למצוא טרמפים דרומה, אבל כל ההודעות בווטסאפ של המושב ושל החברים היו מאלו שמבקשים לנסוע צפונה או למרכז. ורק אני רציתי לנסוע דרומה. אני אומר בלב שלם – לא הפחידו אותי המחבלים. מה שהדאיג אותי זה המרחק מהבית – המשפחה שלי שם ואני לא שם. אמרתי לעצמי: 'אם למות, אז למות בבית'. "
באותה שבת הגיעו חוגגי "נובה" רבים למושב מסלול. (ראו: "פרויקט ההצלה של עוז", קו למושב, גיליון 1304, 19.10.2023). איליי הצליח לעזור מרחוק על ידי זה שהוא קיבל ופרסם רשימות עם שמות הניצולים, כדי להעבירם למשפחות הדואגות. הרשימה הגיעה לאלפי אנשים.
"בסופן של דבר נסעתי עם חבר מהקומונה לביתו בכפר אורנים ליד מודיעין," מספר איליי, "אימא שלו לא הסכימה שאסע הביתה במוצאי שבת באוטובוס, לכן לנתי בביתם וביום ראשון בבוקר נסעתי באוטובוס לבאר-שבע. סבא שלי, שמתגורר בבאר-שבע, לקח אותי במכונית שלו למושב. כל הדרך הרגשתי כמו בתוך סרט אימה. המון המון חיילים היו באזור, מחסומים. אופקים כולה סגורה, בלגאן רציני. עברנו ארבעה-חמישה מחסומים בדרך. סבא הביא אותי הביתה ומאותו רגע החיים שלי, בעצם של כולנו, השתנו."
איליי ממשיך בסיפורו: "הגעתי למושב ביום ראשון בבוקר, ואז הסתבר לי איך פעלה משפחתי בשבת. אבי, שמתנדב במילואים, קיבל צו 8. כבר באותה שבת בשעה 11 בבוקר הוא עלה על מדים ויצא לגדוד שלו, גדוד 5032, שנמצא תחת 'חטיבת דניאל'. ומאז הוא שירת במשך 62 יום כרס"ר ורס"פ עם נשק של גדוד שלם.
"אימא שלי עובדת בימים רגילים כמאבטחת בבית ספר 'אשלים' באופקים. באותו יום פורסם בווטסאפ בקבוצה של המושב שמחפשים מישהו עם נשק. אימא שלי ענתה מיד: 'לי יש נשק'. ובאותה שבת ה- 7 באוקטובר, משש בערב עד שתיים בלילה, היא עמדה ליד השער, לבושה במדי האבטחה שלה, עם נשק. היא עמדה לבדה, בעצם רק היא והכלבה שלי ושמרה על שער הכניסה למושב. השער היה נעול הרמטית. אף אחד לא יכול היה להיכנס. כל נהג רכב שהתקרב היה צריך להזדהות בפני אמי ואם היא אישרה, השער נפתח. אישה מדהימה אימא שלי," אומר איליי.
אגב, כאשר אמו של איליי עמדה בשער התקשר איליי מכפר אורנים לאחותו שנשארה לבד בבית, והיא אמרה לו: "אימא חושבת שהיא רמבו."
הפעילות אחרי אותה שבת
בינתיים הקפיאו את פעילויות שנת שירות למשך שבוע: "ביום שני בבוקר התעוררתי וחשבתי מה לעשות," מספר איליי. "בווטסאפ של המושב היו הודעות על אירוח חיילים בבית העם. הגעתי לשם והסתבר שהגיעו אלפי מוצרים כתרומות לחיילים. הצטרפתי לצוות שעבד שם והתחלתי לארוז חבילות לחיילים."
לאחר מכן החלו השינשינים לעבוד ולעזור ככל האפשר. מכיוון שפתחו מוקד בדרום לריכוז התנדבויות, איליי התנדב לעבוד בבי"ס 'אשל הנשיא', יחד עם הקומונה של שנת השירות שנמצאת שם. כמה ימים הוא התנדב מחצית השבוע ב'אשל הנשיא' ומחצית השבוע בעמק חפר, שם חזר לחניכיו. אחר כך הוא שב לפעילות מלאה במרכז למשך כל השבוע.
לשאלה אם הפעילות של שינשינים רגילה עכשיו, בתקופת המלחמה, הוא עונה: "כן ולא. הפעילות השבועית שלנו רגילה, אבל אנחנו לא יוצאים לטיולים. התבטל לנו טיול פתיחת שנה, שהוא חשוב ביותר לגיבוש שלנו. התבטל גם טיול חנוכה לנגב, שהיה אמור להיות לאזור נחל עקרבים. הטיול הזה הוא בדרך כלל קשה פיזית, כי הולכים במשך שלושה ימים עשרות קילומטרים, אבל זה טיול שהוא יותר 'חיבור לעצמך' ואני אישית מאוד אוהב את המדבר. השתתפתי בטיול הזה בתור חניך, וזה היה לי מאוד משמעותי אז. לכן מאוד רציתי להיות גם מדריך בטיול הזה. גם הסמינרים שמכשירים את הגרעינרים התבטלו. הצלחנו לקיים רק יום אחד, בלי לינה. בקיצור, עכשיו אנחנו באיזו שהיא שגרה מסוימת."
המחאה נגד גיוס לפני סוף השנה
לאחרונה התפרסמה כוונה של צה"ל לגייס מיד תלמידי מכינות קדם צבאיות ושינשינים, וזאת עקב מצוקת כוח האדם במלחמה. המדובר הוא בבנים בעלי פרופיל 72 ומעלה.
איליי היה בין אלו שפרסמו הודעת מחאה נגד צעד זה: "אני לא מוביל המאבק." הוא אומר, "בהתחלה הייתי נלהב לאפשרות להתגייס, ואפילו התאכזבתי כאשר שמי לא הופיע ברשימות של המועמדים לגיוס. אבל אז חשבתי שוב על העניין, וגם נחשפתי ליוזמה של מארגני המחאה נגד הגיוס הקרוב. התחילה בכך יעל רותם, שינשינית מטעם תנועת הצופים, ועיליי סימנהויז שהצטרף אליה. השתכנעתי שיהיה נזק להמוני צעירים ומבוגרים שאנחנו מפעילים, וכדאי שנסיים את שנת השירות שלנו ונתגייס בסופה. הקבוצה בווטסאפ שלהם מונה עכשיו כ-700 איש. המאבק שלנו נקרא 'השינשינים בחזית'."
איליי גם פרסם הודעת ווטסאפ משלו, שבה הוא מציין מה עושים השינשינים וכמה חשוב שמשימותיהם יושלמו במשך השנה עד הגיוס.
הנה קטע מדברי איליי, בו הוא מתאר את עבודת השינשינים בקרב אוכלוסיות שונות בארץ: "השינשינים גרים בקבוצות במקומות שונים בארץ ומפעילים מקומות רבים כמו: כפרי נוער, פנימיות, שבטי צופים, סניפים וקנים בתנועות שונות, מועדוניות, בתי ספר, חוות טיפוליות, חינוך מיוחד ועוד מגוון רחב של מקומות התנדבות. עבודת השינשינים היא בחיזוק אוכלוסיות והם עובדים עם: עולים חדשים, נוער בסיכון, גילאי 6-18, בני הגיל השלישי, ניצולי שואה, חינוך מיוחד ועוד המון אוכלוסיות. עבודת השינשינים היא בהיקף ענק של מאות אלפי אנשים בכל יום, אנחנו עובדים במטרה לייצר עורף חזק לחברה הישראלית, לחזק את החינוך הבלתי פורמלי וליצור סביבה חינוכית-חברתית שתקדם את האוכלוסייה."
אגב, יש עוד קבוצת מחאה למען אותה מטרה שנקראת "אימהות בחזית" – אימהות שמתנגדות לגיוס מוקדם של בניהם. "אבל אנחנו פועלים בנפרד," אומר איליי, "אנחנו פועלים בדרך שלנו, בצורה לא פוליטית ולא אלימה, בצורה ניטרלית ורגועה. אנחנו לא מאשימים אף אחד ולא כועסים על אף אחד, אנחנו פשוט רוצים להראות מהי שנת שירות ומהי החשיבות שלה לעשרות אלפי בני נוער ומבוגרים במסגרות השונות, ביניהם ערבים ויהודים חילוניים וחרדים.
"אנחנו גם לא באים להציע פתרון למחסור בלוחמים. עם כל הכבוד לעובדה שיש צורך להוסיף כוח אדם לחזית, הפעילות שלנו בעורף גם היא חשובה. לדוגמא, אנחנו פועלים רבות בקרב תושבי חבל אשכול, שספגו אבדות רבות ועתה רובם מפונים. היתה לנו קומונה במושב אוהד, יישוב שנמצא כשבעה קילומטר מהגבול. לאחר שתושביו פונו עברה הקומונה לעין יהב. בקומונה זו יש שלושה בנים. ומה יהיה אם יגייסו אותם?"
"אני, לדוגמא," מספר איליי, "עומד לנסוע ביום ראשון לחמישה ימים לאילת כדי לעבוד עם המפונים של אשכול ומפונים אחרים. שינשינים עובדים באילת באוהלי נוער, במלונות ובבתי הספר. וזאת כי חסר שם כוח אדם."
על הגיוס
ולסיום אומר איליי: "חשוב לי להוסיף ולהדגיש לגבי הגיוס: אני בעד גיוס וחשוב לי להתגייס, וכך כל השינשינים מכל תנועות הנוער. כולנו נתגייס כי ככה חונכנו, ומאוד מאוד חשוב לנו לשרת שירות משמעותי. לדעתי, כל אלו שהתנדבו במשך שנה לפני הגיוס לצבא – כמו תלמידי מכינות ושינשינים – משתדלים אחר כך להשתלב ביחידות עילית ולשרת שירות משמעותי. חשוב לי להגיד שאנחנו ניתן כל מה שצריך במסגרת הצבא, אבל בסוף השנה, אחרי שנשלים את המשימות שלנו בשנת השירות."
