כל כך שגרתי היה השישי לאוקטובר שאפילו ידיעה ביטחונית אחת לא הייתה וגם אם הייתה מי שם לב אליה * כי הרי כולנו היינו בהרדמה מכוונת מלמעלה ואפשר לישון בשקט כי הרי החמאס מורתע
כל כך רציתי לזכור את היום שלפני השביעי לאוקטובר
ולא הצלחתי.
ניסיתי להגיע לעיתונים שיצאו בתאריך זה ולא מצאתי,
כאילו העבר נמחק כלא היה.
ואולי באמת לא היה השישי לאוקטובר, כמו "לפני הספירה",
אין תיעוד.
אני זוכרת שקמתי בבוקר ויצאתי להביא את העיתונים ואיך זה שלא זכור לי מה נכתב בהם?
זה היה יום שישי ערב שבת וישראל התכוננה לעוד הפגנת מחאה נגד הרפורמה שתתקיים למחרת.
הזכירו בו, כבדרך אגב, שבשישי לאוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ובמצרים נחוג יום זה כניצחון.
וכן, גם היינו בתקופה של חשש מהדתה של ישראל, וכראייה – האירוע המפחיד והאלים בכיכר דיזנגוף והצפייה ל"הקפות" של שמחת תורה שאמורות להיות למחרת.
אירוע שלא קרה ומוטב שכך.
עוד יום של חול חג – שמחת תורה.
כל כך שגרתי היה השישי לאוקטובר שאפילו ידיעה ביטחונית אחת לא הייתה וגם אם הייתה מי שם לב אליה.
כי הרי כולנו היינו בהרדמה מכוונת מלמעלה ואפשר לישון בשקט כי הרי החמאס מורתע.
ב-6.30 בבוקר למחרת אירע הרשע השטני שכמותו לא כתבה ההיסטוריה האנושית . ומאז אין לנו עבר רק הווה מתמשך שאין לו סוף. הווה של ילדים חטופים, של חיילים הרוגים, של עדויות מסוייטות מהשבי ושל פירים ומיטוטים.
לו רק יכולתי לחזור לימים "המשעממים" של לפני.
ואם נוכל? האם הם יהיו אי פעם נורמליים?
ימים שגרתיים כאלה שהמאבקים הפוליטיים הם עצם קיומנו והם מעניקים לנו אדרנלין כמו במלחמה.
נשוב ונלך לתיאטרון (גם הוא יעסוק בהווה שלנו היום)
נקרא ביקורות על סרטים כי ללכת לקולנוע אי אפשר וגם לא בא לנו.
נחזור לספר שהתחלנו לקרוא ולא סיימנו.
אולי גם נעיז ונמריא לארצות ניכר למרות ששונאים אותנו.
או פשוט יותר – נחזור להתכתש איש ברעהו ולא נפנים את אסוננו ההיסטורי.
עם של אסונות אנחנו, חיים ממלחמה למלחמה ובין לבין מנסים להתנהג כאילו אנו עם ככל העמים ואף עולים עליהם.
למה אנו מגדלים את נכדינו? אנחנו משרים עליהם רוחות מלחמה, כאילו אי אפשר בלי וזה המסר – מלחמות.
והעצב אין לו סוף.
האם אי פעם תקום ממלכת ישראל שפניה לשלום עם אויביה?
כפי שזה נראה היום – בספק.