יבול שיא
הרפת והחלב
שדה בוקר

התנומה של התנועה

3 דק' קריאה

שיתוף:

אדם קרוב אצל עצמו ואצל אזורו הגיאוגרפי ולכן לא יפנה במצוקתו או ברווחתו לבית התנועה הקיבוצית, אלא למועצה האזורית

בחדשי החל"ת הארוכים שגזרו  עליי, כמו על רבים אחרים, שהות ממושכת ומשתקת בבית הפרטי, חשבתי רבות על המושג הצר והרחב 'בית'. אימצתי בחום את מילותיו האלמותיות של דוד אבידן מתוך השיר 'יפוי כח' כאלו  שהפליאו לבטא את מהות הבדידות והייאוש של הקורונה למרות שנכתבו כבר לפני עשרות שנים .

"מה שמצדיק יותר מכל /את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול.." כתב אבידן וחתם בשורות המצמררות "היא העובדה הפשוטה, החותכת/ שאין לנו בעצם לאן ללכת". ואכן, אותו בית ממנו יצאנו ואליו חזרנו ואשר הפך לדאבון הלב  למקום של 'סגר' ו'בידוד'  כבר אינו אותו בית חף מחשדות ודבר אשם. מהבית הפרטי נדדתי במחשבתי, שלא באופן פיסי חלילה, אל הבית הקיבוצי, המועצתי,  התנועתי, הלאומי. מזה האחרון היו לי ציפיות שנכזבו ועל כן אני יוצא למחאות בצמתים ובכיכרות. הבית הקיבוצי לא הפתיע לטובה וגם לא איכזב לרעה בחדשי הקורונה שנכפו עליו, ואילו המועצה האזורית עמדה בציפיות כשלא הייתה מבודדת ומסוגרת .

מכאן אני עובר לבית התנועה הקיבוצית, זה השוכן ברחוב ליאונרדו, אשר הצטייר בעיניי כארכאי כבר לפני שנים ובייתר שאת בתקופה האחרונה. נער הייתי וגם זקנתי וזכורים לי היטב הביקורים התכופים ב'בית האדום' שברחוב הירקון ולאחר מכן בבית שברחוב דובנוב 10, אשר שימשו כבתי התנועה הקיבוצית בתקופות שונות. עשיתי זאת כבנו של עורך הביטאון התנועתי 'איגרת' ומאוחר יותר כעיתונאי בשבועון הקיבוצי.

הבית, הן הפיסי והן הרוחני, היה שוקק חיים ועשייה. בימי רביעי היו אלו גזברי הקיבוצים והמזכירים (תקף גם בלשון נקבה), שנהרו לעיר הגדולה ולמפגשים עסקיים בבנקים ובמוסדות החקלאות והתעשייה. בימי ראשון-שני רכזי הקניות ריכזו רכישות במשביר המרכזי ובמחסן ההלבשה הקיבוצי. בין לבין אכלו במסעדה התנועתית  וקפצו לגלריה הקיבוצית טרם שהלכו לצפות בהצגה בצוותא.

המועצות האזוריות לא היו אז 'בשיא כוחן' ובית התנועה היה מעין 'קיבוץ גדול' שנתן מענה חינוכי, כלכלי, תרבותי,  חברתי ל'קיבוץ הקטן' שהיה פרוש על פני הארץ כולה. כל אלו אינם מתקיימים כיום ובשל כך גם אין עוד צורך בבית התנועתי, שהפך מקום עבודה לפעיליו יותר מאשר כתובת רלוונטית לנתיניו – מנהלי וחברי הקיבוצים וההרחבות שלהם.

איני טוען חלילה שאין עוד צורך במטה תנועתי לניהול סיכונים ומשברים. יש טעם במשרד לקידום אינטרסים בתחומים שונים מול גופי המדינה ומוסדותיה כולל ייעוץ משפטי.  מכאן ועד לכפילויות המיותרות של מחלקות ואגפים שמתקיימים גם במועצות האזוריות וגם בבית התנועה הקיבוצית ולמיסים  המשולמים במקביל לשני הגופים האלו – הדרך ארוכה. המועצות האזוריות נותנות תשובה הולמות בכל אותם תחומי חיים שהתושב או החבר נזקק להם לרבות  חינוך, תרבות, חברה, כלכלה, רווחה ובריאות, צעירים וכיוב'.

אדם קרוב אצל עצמו ואצל אזורו הגיאוגרפי ולכן לא יפנה במצוקתו או ברווחתו לתנועה אלא למועצה. המטה התנועתי יכול להכריז על עצמו כמי שמעודד את המחאות בעד הדמוקרטיה ונגד ראש הממשלה (כפי שעשה במועצה האחרונה), וגם לצייר עצמו כמי שמעודד קליטה וילודה בקיבוצים או נרתם לסייע ליישובים בתקופת הקורונה או בימי חירום בעוטף עזה ו/או בגבול הלבנון. בפועל מדובר ב'ברכות לראש הממשלה'  ובאימוץ קרדיטים שלא מגיעים לדובריהם. ספק אם יש ולו חבר אחד שמפנה שוועתו לבית התנועתי בשעת מצוקה ודחק.

הוא עושה זאת כלפי המועצה האזורית. ועדיין לא דיברנו על מחלקות פוליטיות ללא מפלגות, מדור לשוויון בין המינים, רכזי אזורים וכיוב'.  הקשר היחידי שמתקיים (ר' הסיורים התנועתיים בקיבוצים), הוא בין הנהגת התנועה וראשי מחלקותיה למנהלי הקהילה והעסקים. מדי ישיבת מועצת תנועה וכציר קיבוצי שנוטל בה חלק, גם אם בזום, אני יוצא כשגם חצי תאוותי לא בידי.. מרבית  'הראשים המדברים' הינם  בני גיל הביניים או קשישים ממש שעדיין משמרים את הזיקה לתנועה ולביתה. והיכן  אותם צעירים בהם מתנאה מזכ"ל התנועה בבואו לדבר על פני התנועה המתחדשים? מה על זיקתם להנהגה התנועתית? כמו אצל טראמפ – קשים יהיו יסודי הפרידה מהבית וממרבית פעיליו אבל נחוצים והכרחיים. ההחלטה על שעת הנעילה תהיה קשה אבל איש לא הבטיח לנו חיים קלים.

גילוי נאות בסוף הדברים: במשך שנים ועד לפיטוריי לאחרונה, הייתי פעיל תנועה ככתב בעיתון הקיבוצי. למרות שקיבלתי שכרי מהתנועה הקיבוצית ידעתי, וכמותי עורכים וכתבים נוספים, לבקר גם את התנהלות הבית ופעיליו לרבות את העומד בראש. אולי מתוך לויאליות לא הייתי משליך את הבליסטראות האלו בבית הזכוכית של התנועה כל עוד אכלתי  מכף ידה. כעת אני משוחרר מהבית ההוא ורואה את הדברים ללא מורא ובלי משוא פנים. התנועה שלנו כבר עברה מהפכות ויכלה להן . צריך לחולל עוד מהפכה אחת ובכך דיינו.

כתב: קרני עם-עד | התנומה של התנועה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דקלה אריה בדלר, ממושב אשתאול שבהרי יהודה, היא בן אדם מעורר השתאות וסקרנות, בעלת תפישה חינוכית ייחודית לגיל הרך * ביום יום עורכת דקלה סדנאות ליווי התפתחותי לתינוקות ופעוטות, שמיועדות לתינוקות מגיל 3 חודשים
6 דק' קריאה
הם עזבו הכל, את העסק הפרטי שכל כך קשה עבדו עליו ויצאו להילחם ולשרת במילואים למען המדינה * רבים מהם שירתו שלושה חודשים ואף נקראו לסבב שני ובינתיים מצב העסק שהושאר מאחור הידרדר *
10 דק' קריאה
אסף ולדן הותיר אחרי לכתו שני ספרים – את ספר הפרוזה: "אורות הפנסים האחרונים" ואת ספר השירה: "לב אבוד בין מילים", שני יהלומי ספרות שפוערים צוהר קטן לנפשו המרתקת של ולדן. ספר "אורות הפנסים האחרונים"
5 דק' קריאה
בדי אוהלים המסמלים את הנדודים והטלטלות של אלו שפונו מביתם שמשו השראה למערכת לבוש שיצרה שיר כץ מצבעון. הפריפריה מגיעה לאופנה *תמונה ראשית: שיר כץ, מרגישה תלושה. "קהילת צבעון מפוזרת בכל המדינה. המשפחה שלי
5 דק' קריאה
13 דירות בבית ההולך ונבנה בנהריה, רכשו חברי קיבוץ רות. כשתסתיים הבנייה בעוד כשנתיים, יעברו אליו חברי הקיבוץ וילדיהם. "אנחנו בנהריה כדי להישאר, כי העיר והצפון חשובים לנו"  הקיבוץ העירוני "רות" של בוגרי השומר
6 דק' קריאה
בית המשפט מלמד הורים פרודים מהי אחריות הורית ״בית המשפט לא אמור להמשיך ללוות הורים עד שילדיהם יגיעו לבגרות, הדבר אינו מתיישב עם טובת הקטינים", אמרה השופטת הילה גורביץ עובדיה, מבית משפט לענייני משפחה
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן