על זאב איבינסקי שנפטר והוא בן 99
שבע ימים הלך זאב איבינסקי לעולמו. בכל עולם לימודיי לא ראיתי חרוץ ממנו. הכרתי אותו כשלמדנו יחד באוניברסיטה העברית בירושלים. בדרך הארוכה לבירה, לפני מלחמת ששת הימים, נסענו יחד משה'לה טבנקין, נחמן רז וזאב איבינסקי הגדולים והחכמים, ואני, המאזין הקשוב לשיחותיהם.
כשעשה איבינסקי שיעורים הוא תמיד מילא הרבה עמודים. לא ויתר על שום פרט: ארוך וקולע. כל שחקר היה עיקר וקדוש, במיוחד עקב אחרי קורות הזכות למרוד. לכך גם הקדיש את חייו האינטלקטואלים. הוא האמין כי גם העבודה האינטלקטואלית היא אקט מוסרי. עוד בגולה היה איש לח"י.
היסטוריון של טרור ומרד
בימי נעוריו נדד בעקבות פצעי ההיסטוריה המתגלגלים. בין הגיטאות ובין הצבאות. כבר בגולה היה איש המחתרת המורד בגלות. בהיותו בגימנסיה בתל אביב היה פעיל בתנועת הנוער ובמחתרת. כתלמיד י"ב נאסר ונלקח לאפריקה. הוא היה בקרתגו שבסודאן (שעתה עלתה כתוכנית טלוויזיה).
כמי שידע מרד, בריחה, העפלה הפך להיות היסטוריון של הטרור והמרד. מאותם אנשים שהלכו את כל הדרך מלח"י לגדוד מוריה בירושלים וממנו ועד קיבוץ יראון, עין חרוד והקיבוץ המאוחד. היה לאיש האמון של אנטק וצביה צוקרמן, איש עין חרוד במוזאון לוחמי הגיטאות עד שהתפטר במחאה על קשירת הקשרים בין הבית לבין גרמניה החדשה.
איבינסקי היה בין מוריה החשובים של תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד ותמך במעורבות חבריהם. הוא לימד על תנועות שפעלו אל מול מה שנראה ללא מוצא. דומה כי מול הטרור בו האמין כאיש לח"י ומול המרד של הגיטאות הוא הציב את החינוך כאקט של מהפכה.
במהפכה הרוסית, לפני השתלטות הבולשביזם, היו שתי תנועות שהתעמתו: התנועה הסוציאל-דמוקרטית המרקסיסטית, שהאמינה בכוח הסוציולוגיה והפוליטיקה לשנות את פני החברה וזלזלה בפולחן אישיות והתנועה הסוציאל-רבולוציונרית, שהאמינה באישיות, ועל כן פיתחה טרור המכוון נגד מנהיגי העריצות של הצאר, תנועה שנשאה את דגל החירות הרומנטית. אירונית העובדה שדווקא הסוציאל-דמוקרטית, שביקרה את הטרור, נקטה בטרור רחב היקף בתקופת סטאלין. אך איבינסקי כבר הביא את הציטטה מהתנועה המרקסיסטית: "מול הדינמיט של בודדים – יש להעדיף את הגיליוטינה שמאחוריה עומדים ההמונים".
התנועה הסוציאל רבולוציונרית
ליבו ומחקרו של איבינסקי היו נתונים לתנועה הסוציאל רבולוציונרית.
רבים ממנהיגיה של תנועת הפועלים העברית היו קשורים בחזון של המפלגה הזו. ביניהם ברל כצנלסון, מניה שוחט ופנחס רוטנברג. מנהיג התנועה גרשוני, עמו הזדהה איבינסקי עמוקות, היה יהודי גאה. בעת משפטו טען גרשוני שהוא מחויב למהפכה כי הוא יהודי וטען כלפי קרוביו שכאשר יסיים את תפקידו במהפכה הרוסית ישתלב בפרויקט הלאומי היהודי.
איבינסקי חקר וכתב על התנועה הסוציאל רבולוציונרית והגיע לארכיון של מיכאילובסקי, סופר המקורב לתנועה, ולארכיון המפלגה באוניברסיטה במערב ארצות הברית. התברר שם שהארכיונאית הממונה על האוסף באה מווילנה, מהפכנית ותיקה. עוד התברר שהיא אחותו של חבר קבוצת כנרת שלמה כנרתי. זאב היה מסור למחקרו וטיפח את הקשר בין האח והאחות. לימים הביא לכך שארכיון התנועה הסוציאל-רבולוציונרית הועבר לבית הספרים הלאומי בירושלים.
איבינסקי הקים משפחה עם אלמנתו של משה שטורמן שנפל במלחמת העצמאות. ארבעה דורות נפלו במלחמות ישראל למשפחת שטורמן אך היא מסרבת להאמין בפולחנים של קורבן.
אכן, שבע ימים הלך זאב איבינסקי לעולמו.
נאסר בזמן שיעור בגימנסיה
נפטר זאב איבינסקי מעין חרוד מאוחד, היסטוריון, מורה ומחנך. הוא נולד ב-1923 בלידא, שהייתה אז חלק מהרפובליקה הפולנית השנייה, בבית ציוני וקיבל בילדותו חינוך עברי. מגיל עשר היה חבר בתנועת "הנוער הציוני" וכנער היה בין מקימי מחתרת ציונית שפעלה עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. בהיותו בן 16 גנב את הגבול, הצטרף לריכוז החלוצי בווילנה ולתאי מחתרת שמאוחר יותר היוו גרעין בשיקומה של מחתרת לח"י. בגיל 17 הצליח לצאת ברכבת האחרונה מווילנה דרך מוסקבה לאיסטנבול והגיע דרך סוריה ולבנון, שבשליטת צרפת של וישי, לראש הנקרה. עבר לבית הספר החקלאי במגדיאל והיה בין עשרת חניכיו הראשונים, שם חודש הקשר עם המחתרת. התקבל לשנת י"ב בגימנסיה הרצליה בתל אביב ונאסר בזמן שיעור. הוא נכלא ונשלח למחנות המעצר באפריקה (בינהם קרתגו), הוחזר לארץ ושוחרר לאחר חמש שנות מאסר. זאב לחם בגדוד מוריה בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות ונפצע בהגנה על רמת רחל. בתום הקרבות היה בין מארגני ההתיישבות בגדוד מוריה שהצטרף למייסדי קיבוץ יראון. בסמינר באפיל פגש את ראומה שטורמן (אלמנתו של משה שטורמן, בנו של חיים שטורמן) והם החליטו לבנות את ביתם בעין חרוד מאוחד.
בהיותו בן 40 יצא ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיך לימודיו עד קבלת תואר דוקטור על מחקרו החלוצי "הטרור האישי – הרעיון והמעש". בהמשך היה מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה ולימודים רוסיים, בנושאי תנועות המהפכה, הטרור והמרד. החל משנות ה-60 הקדיש מזמנו לפעילות במוזאון בית לוחמי הגיטאות לבקשתו של יצחק (אנטק) צוקרמן והיה היוזם של "המכון ללימודי השואה". לאחר מותו של אנטק יזם וקידם הקמת מרכז "יד לילד". התפטר מפעילותו בעקבות ההחלטה של בית לוחמי הגטאות לקיים קשרים עם גרמניה.
מאז שנות ה-90, משך שנים ארוכות, קיים קשר עם מדריכי תנועת הנוער העובד והלומד ועם חניכיה.
הלך לעולמו בגיל 99, נטמן בקיבוצו, עין חרוד מאוחד.
