הכותבים והכותבות שלנו ב "התחלות חדשות" שלהם. פרויקט לרגל השנה שבפתח.
תיקון לבבות
יובל דניאלי, המעפיל
בפברואר השנה נכנסתי לבית החולים בילינסון במרכז הרפואי ע"ש רבין, עם לב פגום ומקרטע. יצאתי ממנו עם לב מתוקן ומחודש. אין מתאים יותר מאשר ראש השנה כדי לספר בזכות מי התרחש תיקון הלב
אושפזתי לאחר ניתוח לב בחדר לטיפול נמרץ במחלקה לניתוחי חזה ממש מול עמדת הקבלה, כך שכל ניע שלי נצפה ע"י המשגיחים על בריאותי. מתוך מסך הערפל של שרידי חומרי ההרדמה בהם הייתי עטוף, מבעד לסבך הצנרת, בה הייתי כבול ובינות לטרטור קול המוניטור המעצבן שהיה קבוע מעל ראשי, שמעתי ברקע את שיח המטפלים בי בשלוש שפות דומיננטיות: עברית, ערבית ורוסית. התנהלותם בינם לבין עצמם שידרה שיח רב תרבותי, וחברות מקצועית ועניינית טובה. שמתי לב למחוות הקטנות ביניהם, לספלי הקפה השחור שנמזגו מהתרמוס, לטפיחת השכם ולחיצת היד בהחלפת משמרות, מלווה בבדיחות הדעת וחיוך רחב בין יהודים לערבים, עולים וותיקים מחבר העמים וצברים שנולדו בארץ.
הצוות הרפואי היה כולו ארץ ישראל במיטבה, מרוכז בטיפול מסור ומקצועי ברווחתם ובריאותם של החולים מתוך שמירה הדוקה על כבודם.
היחד המקצועי של הסגל הרפואי שהתלכד למעננו המחלימים נגע עד מאוד לליבי. המחלקה לניתוחי חזה הייתה טרטוריה סטרילית בה לא נגע השסע והקרע במדינה. קולות המלחמה נעצרו על סף מפתנה. חשתי שאני נמצא באי של שפיות בזכות סגל המטפלים בי.
בפרוס השנה החדשה אין מתאים יותר מאשר לאחל לכולנו תיקון לבבות אמיתי בין חלקי מדינתנו בימינו אלה, כמו זה המתקיים במחלקה לניתוחי חזה בבילינסון.
עומר טל. מה יקרה אם אקיא באוטובוס הצהוב פעמיים ביום עד כיתה י"ב?
צילום: מהאלבום הפרטי
"עומר מקיאה לתוך שקית. מישהו מסתכל עליה"
חווית "מפעלי האירוח": פעם ראשונה לבד על האוטובוס, מדרגות התחנה המרכזית בתל אביב ושוקו פאי
עומר טל
הסיבה לכך שאני זוכרת היטב נסיעות אוטובוס מילדותי נעוצה בכך שהייתי מקיאה בהן. אחת הנסיעות הזכורות עד היום במשפחה היתה של אבא ושלי, באוטובוס "אגד" לתל אביב. הקאתי במהלכה על השמלה ונאלצנו לרדת ליד בית האריזה "פרדס" בכביש אשדוד הישן, ושם הוא שטף אותי בצינור. זה היה נ"צ משפחתי שאותו ילדיי לא זוכים להכיר משום שאנחנו נוסעים רק דרך כביש 6 ואין סיבה שהם יקיאו ברכב משפחתי בו הם יושבים לנוחיותם (אם רק ירימו את העיניים מהאייפד בסיבובים). מכל מקום, הסיפור הוא לא על ההקאות אלא על הפעם הראשונה שנסעתי באוטובוס בלי מבוגר, ואת הפעם הזאת אני זוכרת כי גם אז הקאתי בדרך. והפעם בלי מבוגר.
יושבים על המדרגות וסופרים מטבעות
נולדתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" ובאחד מהחופשים בכיתה ו' התנסינו ב"מפעל אירוח" – תכנית שבמסגרתה חולקנו לקבוצות קטנות ונסענו לבדנו להתארח בקיבוצים אחרים שלא הכרנו, אצל ילדים שלא הכרנו. מסוג החוויות המחשלות ולרוב גם כיפיות, שרווחו אז בקיבוצים ולעולם לא יחזרו באותה המתכונת.
נסענו, שני בני כיתתי ואני, לקיבוץ יקום. זה היה בקו 369 המאסף של "אגד". נסיעה שהיום לוקחת שעה וקצת בלי פקקים, נמשכה אז כמעט שעתיים. אני לא זוכרת איזו הדרכה עברנו טרם הנסיעה, בכל זאת, ילדים בכיתה ו' שחיו ביקום (לא הקיבוץ) מקביל לחלוטין לזה שאליו נדרשו להיכנס ברגע. אבל ציידו אותנו בכסף מזומן וכשהגענו לתחנה המרכזית בתל אביב רצינו לאכול בסניף המקומי של ה"בורגר ראנץ'" ולסיים ב"שוקו פאי" – אותו קינוח מוזר של "בורגר ראנץ'" שדווקא שרד את השנים ההן. יש לי תמונה ויזואלית ברורה למדי של שלושתנו יושבים על מדרגות התחנה המרכזית בתל אביב, מרוקנים את הארנק מהמטבעות וסופרים אותם על המדרגות המטונפות, מחשבים את מצב העו"ש מול ה"שוקו פאי". אני גם זוכרת שנדרשנו לנהל יומן מסע שכלל את חוויותינו, כי הקראנו אותו אחר כך בכיתה, וחברתי רוית סיכמה בתמימות את אותה הנסיעה באוטובוס כך: "עומר מקיאה לתוך שקית. מישהו מסתכל עליה". אז לא ידעו מה זה "שיימינג".
נהנינו מאוד ביקום. מדהים לתוך אילו סיטואציות אפשר לזרוק ילדים והם אכן שוחים – תובנה שאני כאמא פשוט לא מסוגלת לאמץ. הבן הבכור שלי בכיתה ו'. אני לא יכולה לחשוב עליו באותה הסיטואציה בשום אופן.
למרות שזה היה כל כך מזמן, אני יודעת בוודאות שהיינו בכיתה ו' כי בשנה שלאחר מכן עלינו למוסד החינוכי שהיה במרחק 20 דקות נסיעה והייתי מוטרדת ממה יקרה אם אקיא באוטובוס הצהוב פעמיים ביום עד כיתה י"ב.
"עומר מקיאה לתוך שקית. מישהו מסתכל עליה"
חווית "מפעלי האירוח": פעם ראשונה לבד על האוטובוס, מדרגות התחנה המרכזית בתל אביב ושוקו פאי
עומר טל
*תמונה ראשית: עומר טל. מה יקרה אם אקיא באוטובוס הצהוב פעמיים ביום עד כיתה י"ב? צילום: מהאלבום הפרטי
הסיבה לכך שאני זוכרת היטב נסיעות אוטובוס מילדותי נעוצה בכך שהייתי מקיאה בהן. אחת הנסיעות הזכורות עד היום במשפחה היתה של אבא ושלי, באוטובוס "אגד" לתל אביב. הקאתי במהלכה על השמלה ונאלצנו לרדת ליד בית האריזה "פרדס" בכביש אשדוד הישן, ושם הוא שטף אותי בצינור. זה היה נ"צ משפחתי שאותו ילדיי לא זוכים להכיר משום שאנחנו נוסעים רק דרך כביש 6 ואין סיבה שהם יקיאו ברכב משפחתי בו הם יושבים לנוחיותם (אם רק ירימו את העיניים מהאייפד בסיבובים). מכל מקום, הסיפור הוא לא על ההקאות אלא על הפעם הראשונה שנסעתי באוטובוס בלי מבוגר, ואת הפעם הזאת אני זוכרת כי גם אז הקאתי בדרך. והפעם בלי מבוגר.
יושבים על המדרגות וסופרים מטבעות
נולדתי בקיבוץ של "השומר הצעיר" ובאחד מהחופשים בכיתה ו' התנסינו ב"מפעל אירוח" – תכנית שבמסגרתה חולקנו לקבוצות קטנות ונסענו לבדנו להתארח בקיבוצים אחרים שלא הכרנו, אצל ילדים שלא הכרנו. מסוג החוויות המחשלות ולרוב גם כיפיות, שרווחו אז בקיבוצים ולעולם לא יחזרו באותה המתכונת.
נסענו, שני בני כיתתי ואני, לקיבוץ יקום. זה היה בקו 369 המאסף של "אגד". נסיעה שהיום לוקחת שעה וקצת בלי פקקים, נמשכה אז כמעט שעתיים. אני לא זוכרת איזו הדרכה עברנו טרם הנסיעה, בכל זאת, ילדים בכיתה ו' שחיו ביקום (לא הקיבוץ) מקביל לחלוטין לזה שאליו נדרשו להיכנס ברגע. אבל ציידו אותנו בכסף מזומן וכשהגענו לתחנה המרכזית בתל אביב רצינו לאכול בסניף המקומי של ה"בורגר ראנץ'" ולסיים ב"שוקו פאי" – אותו קינוח מוזר של "בורגר ראנץ'" שדווקא שרד את השנים ההן. יש לי תמונה ויזואלית ברורה למדי של שלושתנו יושבים על מדרגות התחנה המרכזית בתל אביב, מרוקנים את הארנק מהמטבעות וסופרים אותם על המדרגות המטונפות, מחשבים את מצב העו"ש מול ה"שוקו פאי". אני גם זוכרת שנדרשנו לנהל יומן מסע שכלל את חוויותינו, כי הקראנו אותו אחר כך בכיתה, וחברתי רוית סיכמה בתמימות את אותה הנסיעה באוטובוס כך: "עומר מקיאה לתוך שקית. מישהו מסתכל עליה". אז לא ידעו מה זה "שיימינג".
נהנינו מאוד ביקום. מדהים לתוך אילו סיטואציות אפשר לזרוק ילדים והם אכן שוחים – תובנה שאני כאמא פשוט לא מסוגלת לאמץ. הבן הבכור שלי בכיתה ו'. אני לא יכולה לחשוב עליו באותה הסיטואציה בשום אופן.
למרות שזה היה כל כך מזמן, אני יודעת בוודאות שהיינו בכיתה ו' כי בשנה שלאחר מכן עלינו למוסד החינוכי שהיה במרחק 20 דקות נסיעה והייתי מוטרדת ממה יקרה אם אקיא באוטובוס הצהוב פעמיים ביום עד כיתה י"ב.
לפעמים אלוהים מרחם גם על ילדי בית הספר. מעולם לא הקאתי באוטובוס הצהוב, התופעה הזאת פשוט חלפה.
החלום להיות קיבוצניקים
מזרני קש בצריפים מעץ, יתושים וביתן פח שהיה המקלחת הציבורית קיבלו את עודד וחבריו לגרעין בקיבוץ צאלים, מה שנראה אז כסוף העולם בלב המדבר
עודד בר-מאיר
קיץ 1966. כותב שורות אלה, צעיר תל-אביבי, חבר גרעין המיועד להשלים את קיבוץ צאלים שבנגב, אי שם בסוף העולם של אז, בלב המדבר, מגיע יחד עם חברי הגרעין ל"מחנה עבודה" בקיבוץ היעד. אנחנו, חדורי אידיאלים להפריח את השממה ברוח קריאתו של בן גוריון לרדת לנגב וליישב את המדבר, מגיעים לקראת ערב לקיבוץ מיוזעים ועייפים לאחר נסיעה של למעלה משעתיים בטיולית, משאית נוסעים עם ספסלי עץ. על מזגן איש לא חלם אז. נהנינו עד כמה שאפשר מהרוח שנשבה מבעד לברזנט של המשאית.
המפגש הראשון עם הקיבוץ היה צריפי העץ בהם התגוררנו במשך כעשרה ימים, סמוך אליהם היתה מוצבת מקלחת משותפת, ביתן עם ארבעה קירות פח. בתוך צריפי העץ הלוהטים מחום קידמו את פנינו מזרוני קש כמו גם יתושים מפה ועד להודעה חדשה, אבל רוח החלוציות שפיעמה בנו והחלום להיות קיבוצניקים היתה חזקה מכל.
זו היתה ההתחלה הקיבוצניקית שלי.
נטשנו את ספסל הלימודים כדי לחפור שוחות בצאלים
פרק נוסף בתחילת הקריירה הקיבוצית שלי נרשם כמעט שנה לאחר מכן. היו אלה ימי ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים. כוחותינו נערכו באזור צאלים לקראת המערכה נגד מצרים ואנחנו נערכנו לבחינות הבגרות בבית הספר התיכון.
כחלק מההיערכות הביטחונית ננקטו בקיבוץ צעדי הגנה שונים, בהם גם חפירת שוחות ברחבי הקיבוץ. אני וחברי לגרעין ראינו את עצמנו כמי שקשרו את גורלם עם קיבוץ היעד, בעיקר באותם ימים דריכות ומתיחות ביטחונית. נטשנו את ספסל הלימודים ועשינו את דרכנו לצאלים תוך רצון עז לסייע בכל מה שאפשר. במציאות של היום, "נכנסנו מתחת לאלונקה", חפרנו שוחות והרגשנו שאנחנו תורמים למאמץ המלחמתי.
ה"תרומה" הזו לא ארכה זמן רב. כבר למחרת היום גברה המתיחות באזור וקברניטי הקיבוץ הורו לנו לארוז את עצמנו ולהתפנות צפונה. תחושה לא פשוטה, אכזבה ותסכול, כשעלינו על האוטובוס השכם בבוקר ועשינו את דרכנו חזרה הביתה, בעוד רוחות המלחמה סמוך לצאלים הולכות ומתגברות.
הסיטואציה הזו לא שברה אותנו. כנח"לאים גאים חזרנו, חלק מחברי הגרעין, לצאלים לאחר תום השירות הצבאי, לפני 55 שנים. נטענו שורשים ובנינו כאן את ביתנו. כמעט שישה עשורים מאז הגענו לראשונה לצאלים כצעירים אידיאליסטים. השאר זו היסטוריה.
"צפינו המומים בבכי, בעלבון, בצער שנפרק"
פעם ראשונה שהתחילה בדמיון ויצירתיות והסתיימה בבכי מר
אביבית ג'ון
מה זאת פעם ראשונה זאת כבר שאלה. אפשר לומר שכמות הדברים שקורים לנו בפעם הראשונה בלתי ניתנת לספירה, הם קורים באלפיהם מדי יום, ופוגשת בהם אני, אחת שבמובנים מסוימים גם היא קורית כל הזמן בפעם הראשונה.
ואם נדבר רק על הדרמטיים, המכוננים ביניהם- גם הם לא תמיד נתפסים בזמן אמיתי כשייכים למשבצת ההגדרה של פעם ראשונה. אני למשל, תמיד חששתי להיקלע לפיגוע, ועכשיו, למרות שמגה פיגוע נקלע עלי- כשאומרים עלי נפגעת פעולת איבה- אני מסתכלת אחורה, לראות אם מתכוונים למישהי אחרת.
כנראה שאין ברירה אלא להביא משהו מהילדות, כדי שאוכל להאמין לו.
אלה היו כללי המשחק
שיחקנו בארגז החול ליד גן שקד, מתחת לעץ הפיקוס שעם הזמן יהפוך לאחד מענקי העצים של קיבוץ בארי, אבל אז היה סתם עץ, שהשאיר מקום לשמש, ולכתמיה שנימרו את החול.
היינו עסוקים כמו שילדים יודעים, והיינו כבר די בוגרים, מה שאומר שהמשחק חרג מתחומי הדמיון למעשי: הכנו בור מים.
חפרנו בור, שמנו בו דלי קטן עם מים, כיסינו אותו בנייר, ואז בחול, וכל מה שהיה חסר הוא עובר אורח תמים שידרוך עליו. גם לליהוק שלו היה לנו פתרון. בחרנו ילדה צעירה וקצת איטית, וכשהבור היה מוכן קראנו לה.
הדלי בלט קצת מעל החול (כנראה שמידת הדמיון בכל זאת היתה גדולה מהמעשיות) ונדרשה יצירתיות שדווקא היתה לי.
"הכנו לך במה לרקוד עליה", הודעתי לילדה שחייכה באושר, הניחה רגל, שקרסה מיד לתוך הדלי, ופרצה בבכי מר.
זה לא היה בתוכניות שלנו. הן נגמרו בנפילה לבור, ולא שניה אחרי, ופתאום הסתבר לנו שיש, ואפילו הכרחי שיהיה המשך, שהוא בוייב שונה לגמרי מהחלק הראשון, ואנחנו מחויבים להשתתף בו.
צפינו המומים בבכי, בעלבון, בצער שנפרק אחרי שהצטבר אי שם בלב אחר ללא ידיעתנו.
אולי נזפו בנו, אבל כל מה שאני זוכרת הוא את הטעם המר של הרגע ההוא.
אחרי זה, ועוד איך, עוללנו תעלולים, אפילו עם דליים.
בחופש הגדול בכיתות היינו שמים אותם על דלת רבע פתוחה כדי שיפלו על שומר הלילה בזמנם החופשי.
לפעמים אפילו הופתענו למה הוא מתעצבן, אבל הוא היה מבוגר, ואלה היו כללי המשחק.
