אל"מ מיל. זאב רז, טייס קרב שהוביל את מבצע "אופרה" – תקיפת הכור האטומי בעיראק, מספר על מכתב הטייסים נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו שהוא היה בין מארגניו, על ילדותו בקיבוץ גבע ועל תחילת השירות בחיל האוויר. בימים אלו ראה אור ספר ראשון שלו, "בחזרה מהירח", סיפורים ממהלך חייו, הכתובים באופן חצי בדיוני. לכתבה יהיה המשך בגיליון הבא
כששמעתי שאל"מ מיל. זאב רז (72) יזם ועמד מאחורי מכתב הטייסים (אנשי צוות אוויר) לנשיא, זמן קצר לפני הבחירות האחרונות (בו קראו שלא להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים), מכתב שהיה הצלחה גדולה ועורר הדים רבים (555 חותמים), החלטתי שאני רוצה לראיין אותו. גם בן קיבוץ (גבע), גם טייס קרב ומפקד שהוביל את מבצע "אופרה" – תקיפת הכור האטומי בעיראק, וגם פעיל פוליטי-חברתי בולט, מעניין! התקשרתי, קבענו, והגעתי לדירתו הנאה בהוד השרון, קומה 14, עם נוף מערבי מרהיב עד הים. רז, כך קוראים לו בחיל האוויר, קיבל אותי יפה, עשה לי קפה, התיישבנו, התחלנו, ואז נזיפה, "מה אתה כותב, זה המאה ה-19. תקליט!". לא נורא, קצת להט מוציא חומר טוב ממרואיינים. אבל הקצב, הגובה, המשיכות, הצלילות, רז כמו פנטום, המטוס האהוב עליו בגיחה מבצעית, ואני מנסה לעקוב אחריו. אני לא מראיין פה, רז קובע את הנושא ואת הקצב. באמת אין סיכוי לכתוב, הכל מהיר מידי. אבל לאט לאט הלחץ יורד, רז מוריד מהירות, גובה, מפסק החימוש שוב על Safe. מידי פעם הוא לוקח הפסקה ומתפנה לטלפון הנייד. שבוע אח"כ, בפגישה השנייה, הכל כבר יותר רגוע, נינוח, שקט. לאט לאט הצלחתי לכוון אותו למחוזות שרציתי. בסוף הוא גם נאות לנחות, לפתוח את תא הטייס, לרדת בסולם וללכת איתי, רגלית, בכל תחנות חייו.
הבעיה השנייה היא כמות החומר. רז הוא אדם מעניין ומורכב, שעבר דבר או שניים בחייו. סיפוריו מרתקים, חלקם ממש שגורים בפיו והוא פתוח וכנה בצורה יוצאת דופן. מדבר על הכל בלי פילטרים, לא מסנן, לכאורה מכרה זהב, אבל לא לכתבה, לספר. גם כאן יש חדשות. רז, שתמיד אהב לכתוב, הוציא ממש עכשיו ספר ראשון, "בחזרה מהירח" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורך גדעון טיקוצקי). סיפורים ממהלך חייו שכתובים באופן חצי בדיוני. הכל שזור זה בזה, ילדותו ונעוריו בגבע, משפחתו, קורס הטייס, שירותו הארוך בחיל האוויר, חברים שאיבד, דברים שעבר. אז אחרי שחשבתי ששמעתי הכל, מצאתי את עצמי קורא את ספרו של רז בבת אחת. לצערי איני מרבה לקרוא ספרים אבל את הספר הזה לא יכולתי לעזוב (מומלץ בחום!). דווקא על פעילותו החברתית והפוליטית, חלק משמעותי מחייו בשנים האחרונות, הוא לא כותב בספר. ניכר שיש דברים שמלווים את רז שנים רבות והוא חוזר אליהם שוב ושוב. אבל לפני שנצלול, או נמריא, נזכיר שלוש דמויות שמלוות אותו כל חייו. השתיים הראשונות הם שרה ויעקב רז, סבתא וסבא שלו, שהיו ממייסדי קבוצת גבע ולהם הוא מקדיש את ספרו. הדמות השלישית הוא אנטואן דה סנט אקזופרי, הטייס והסופר ('הנסיך הקטן', 'טיסת לילה', 'טייס מלחמה') שמהווה עבור רז דמות מופת ומודל לחיקוי. שוב ושוב הוא חוזר אל סנט-אקס בסיפוריו, בטיסותיו, שומע אותו ברגעים קשים, מנהל אתו שיחות, מנהל בעקבותיו מסעות. סנט-אקס האגדי, ספרא וסייפא, הוא מקור ההשראה של רז, ללא ספק. בשיחתנו, וגם בספר שכתב, סנט-אקס נוכח, כל הזמן.
בוא נתחיל מהסוף, איך נולד המכתב שלכם?
רז: "לפני כמה חודשים הצטרפתי לקבוצה שעתרה לבג"ץ כנגד הטלת הרכבת הממשלה על ביבי. הייתה לנו קבוצת ווטסאפ שעסקה בזה והייתי בין אלה שחתמו על העתירה. כידוע, בג"ץ לא דחה את העתירה אבל הוא מחק אותה ואמר שהעיתוי לא בשל. ואז אחד החבר'ה שם, ברק חכמוב, המנוע והבולדוזר של אותה קבוצה אמר לי 'תראה, יצאו כבר מכתבים של 120 מדענים ו-120 תעשיינים וכו' אז בוא נעשה גם מכתב של 120 טייסים'. חכמוב עצמו הוא לא טייס, אבל הוא הגה את הרעיון, ככה זה התחיל. הקמנו קב' ווטסאפ, ניסחנו מכתב והתחלנו להפיץ אותו לאנשי צוות אויר. כל אחד שקיבל העביר לחברים שלו ופתאום זה תפס כאש בשדה קוצים והתקדם בקצב מטורף. הכל היה מאוד מהיר ותוך 24 ש' אספנו 555 חותמים. זה הדהים אותי לגמרי. אם היו לנו עוד 12 ש' היינו מגיעים ל-800 חותמים ועוד 24 ש' גם ל-1000, אנשי צוות אוויר בלבד. מה שקרה שפשוט עלו עלינו, מישהו הדליף את המכתב לגדי טאוב ואז הבנו שצריך מיד לסגור את הרשימה ולפרסם את המכתב בתקשורת. הרבה מאד חבר'ה פנו אלינו אחרי הפרסום למה לא הגענו אליהם, גם צוות אוויר וגם טכנאים שנעלבו שלא פנו גם אליהם."
היו כאלה שהתנגדו?
"כן, היו. הייתה תופעה מאוד מוזרה שאותי באופן אישי מאד אכזבה. זה שאף אלוף לא חתם על המכתב, חוץ מאביהו בן-נון שגם היה בקבוצה שעתרה לבג"ץ. היום כבר יש הרבה אלופים יוצאי ח"א, חבר'ה שהיו בכל מיני תפקידים, זה לא כמו פעם שהיה רק מח"א (מפקד חיל אוויר), אבל אף אחד מהם לא חתם. פניתי לכולם ודיברתי איתם אישית. היו כאלה שהתחמקו, למשל איתן בן אליהו ואמיר אשל, שאלו אם זה הנוסח הסופי או אמרו שהם בעדנו אבל יבדקו וכו' והיה ברור שהם מתחמקים. והיו כאלה שממש התנגדו. דיברתי איתם, עם שקדי, נחושתן, רן גורן, חגי טופולנסקי, חלקם הייתי בטוח שיחתמו כי אני מכיר אותם, אבל להפתעתי הם ממש התנגדו. אמרו לי זה לא טוב מה שאתם עושים, זה יפגע בחיל האוויר."
הם פחדו שזה יפגע בחיל האוויר או יפגע בהם?
"תראה, אני שנים אומר שלא מעניינים אותי הנימוקים. הנימוקים לא חשובים. בסדר, אז יפגע בחיל האוויר. הרי כל הנימוקים האלה של האלופים, שרובם אמרו פחות או יותר אותו דבר, כל זה נכון גם לגבי התת-אלופים, אבל עובדה שהתא"לים והאל"מים חתמו בהמוניהם ואף אחד לא השתמש בנימוקים האלה. מה כבר ההבדל בין תא"ל לאלוף. לפעמים ההבדל מזערי, לפעמים זה ממש מקרי מי קיבל אלוף ומי לא, אבל עובדה שכמעט כל התא"לים חתמו ורק אלוף אחד. זה מאד מעניין וזה מאד אכזב אותי. לא ציפיתי להתנגדות הזאת שלהם."
רוב החותמים מבוגרים יחסית, בני 60 ומעלה?
"לא, יש גם הרבה בגילאים 40-50. אנחנו גם הוצאנו מהרשימה כמה עשרות חבר'ה שעדיין עושים מילואים. הייתה לי שיחה עם רמ"ח ביטחון של חיל אוויר והוצאנו אותם מהרשימה."
הרבה חבר'ה שאני מכיר מהגיל שלי לא מצאתי ברשימה.
"יש אנשים שלא חתמו כי לא הגענו אליהם ויש אנשים שלא חתמו כי הם היססו, חששו, התנגדו, כל מיני, ויש כאמור חבר'ה שעוד פעילים. זה לא מעניין אותי כבר למה מישהו לא חתום או לא הצטרף או לא שילם. יש לי חבר טוב שעדיין עושה מילואים בבור. הוא לא יכול להיות ברשימה הזאת, אבל הוא השתתף במימון של המודעות בעיתונים."
כמה כל אחד שילם?
"כמה מאות שקלים, אבל היו כמה עשירים ששילמו את הרוב. קובי ריכטר, נדי קפלן ועוד, וגם שייקה ברקת מפרשת הצוללות. שייקה היה מפקד חצרים ונספח בוושינגטון ואח"כ איש עסקים מצליח. הוא לא חתם בגלל הרגישות של פרשת הצוללות אבל מאד תמך בנו ושם הרבה מאד כסף. מבחינתי הוא כאילו חתם. גם קובי ריכטר שם הרבה כסף."
ועדיין זו הרשימה הכי גדולה שהייתה.
"555 חותמים זה המון, בטח בזמן כל כך קצר. מה שמעניין זה רק עניין האלופים, זה באמת שיעור בסוציולוגיה, כי התת-אלופים חתמו. גיורא רום, אתה חושב שלא פניתי אליו? הוא חבר שלי, אבל כמו כל האלופים גם הוא לא חתם. שאלתי את חגי טופולנסקי, איך מישהו כמו עמי איילון וראשי שב"כ ומוסד, הם הרי ברמה של רמטכ"ל, איך הם חתומים על מכתבים כאלה ואתה לא. אז הוא עונה לי 'אולי כי הם פוליטיקאים ולנו אכפת מחיל האוויר', אמרתי לו 'אולי להיפך?.. הנושא הזה מאד רגיש. רגע אתם כותבים בשם חיל האוויר? לא, אנחנו לא כותבים בשם חיל האוויר וגם לא בשם כל המילואימניקים מחיל האוויר. אנחנו 555 אנשים שזה מה שאנחנו חושבים. ניסינו להשפיע על דעת הקהל. כשאתה כותב לנשיא ולח"כים אתה לא באמת כותב לנשיא ולח"כים. כשאתה שם מודעה גדולה בכל העיתונים אתה בעצם מנסה להשפיע על דעת הקהל. לא הצלחנו. עובדה, תראה מה קרה בבחירות, זה פשוט לא יאומן (הפגישה הראשונה שלנו התקיימה למחרת הבחירות. א.ר). יש כאלה שאומרים לנו זו תגובת נגד למה שעשיתם. זה כמובן שטויות, זה כל הבוץ שביבי זרק. כמו שקרה בארה"ב עם טראמפ והילרי קלינטון ופרשת המיילים, אז פה פתאום הביאו את האלמנט החמישי ופרשת הרפז. לא יאומן כמה אנשים קונים את הבולשיט הזה. אנשים מאד קרובים אלי, אני מתכתב איתם ואני רואה שהם קונים את השטויות האלה וממשיכים להצביע ליכוד."
למי אתה הצבעת?
"הפעם הצבעתי כחול לבן. קודם הצבעתי אמת, בעיקר בגלל יאיר גולן וסתיו שפיר, אבל הפעם עצבנה אותי המודעה שלהם שראו בה את גנץ כאילו הוא אחד מהם. למה הם לא שמו את יאיר גולן? מה גנץ שייך אליהם? אמרתי הופה, מחביאים את יאיר גולן, אז אני אצביע כחול לבן. זה ממש הרגיז אותי."
אתה באופן אישי שקלת פעם ללכת לפוליטיקה?
"אני לא חושב שאני מתאים לזה. באמת. אני… יש לי אישיות יותר מדי מהירת חימה. פיוז קצר. גם בחיל האוויר הייתי ככה. ברור. תשאל חבר'ה מחיל האוויר למה השתחררתי אל"מ, הם יספרו לך. התפקיד האחרון שלי היה מפקד בית הספר לטיסה בחצרים בשנים 88-89, ואז השתחררתי.
לרון חולדאי, תא"ל מיל' בחיל האוויר, יש פיוז קצר לא פחות ממך.
"נכון, אבל הוא חיה פוליטית, יש לו את זה. ידעתי שהוא יהיה ראש עיר מצוין. הוא היה מפקד חצרים כשאני הייתי שם מפקד הבית ספר. מצד שני, לא סתם הוא לא הלך לפוליטיקה הארצית למרות שהוא מאד התלבט. היה יכול לקרות לו מה שקרה לעוד הרבה אנשים טובים. בני פלד למשל כשהיה מפקד חיל אוויר (1973-1977) אמר לנו תמיד שהמדינה הזאת היא שטעטל, כמו איזו עיירה בפולין. כולנו היינו בטוחים שאחרי חיל האוויר הוא ילך לפוליטיקה, להקים סוף סוף את המדינה, אבל הוא השתחרר ולהפתעת כולם הלך לאלביט. שאלנו אותו בני, מה היו הדיבורים האלה כל השנים, והוא ענה – בחייכם, בפוליטיקה היו אוכלים אותי בלי מלח. תראה מה קרה עם כל הכוכבים של ד"ש, סטף ורטהיימר, מאיר עמית, יגאל ידין. פוליטיקה לא מתאימה לכל אחד וישראל היא מדינה מאד קשה, מאד בעייתית. יש פליטון של אפרים קישון, שקיסינג'ר במקום להגר לארה"ב עולה לא"י ופה הוא נהיה בסה"כ נודניק שכותב מכתבים לעיתונים. אנשים כמו קיסינג'ר, כמו שהם הגיעו לגדולה בארה"ב, פה לא היו מגיעים לכלום. וזה נכון מה שקישון כתב, זה לא סתם בדיחה. הכל כתוב במשל יותם, הלוך הלכו העצים. היום שמתי את זה בקבוצות ווטסאפ שאני פעיל בהן. כל העצים עסוקים בלהביא תועלת ולא רוצים להיות מלך, ורק האטד הקוצני שאינו נותן פרי, מסכים ומיד מאיים על שאר העצים שאם לא יחסו בצלו הוא ישרוף את הכל. זה בדיוק מה שקורה פה בפוליטיקה."
בוא נלך שנים אחורה, לקיבוץ
כשאני שואל אותו על ילדותו בקיבוץ גבע, הוא משיב כך: "סבתא וסבא שלי, שרה ויעקב, היו ממייסדי הקיבוץ. הם הגיעו ארצה מאוקראינה ובלרוס במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעלייה השנייה. אבא שלי שהיה בנם הבכור נולד עוד בזמן שעבדו בכביש צמח טבריה, כמה חודשים לפני שהקימו את גבע ב-1921. לאבא היו שני אחים ושתי אחיות תאומות. כולם נשארו בגבע. אני נולדתי ב-1947, בן בכור להורי, חיה ויוסיק, וגם נכד בכור. 4 שנים הייתי נכד יחיד וזכיתי להרבה פינוקים. אח"כ נולדו לי עוד שני אחים ואחות. שני האחים נשארו בקיבוץ. הייתי ילד קצת חולה. הייתה לי אסטמה והיו לי כאבי אוזניים וכאבי גב חזקים. כנראה שהלינה המשותפת והחינוך המשותף לא היו טובים לי, אבל בגלל שגדלתי במשפחה של מייסדים לא התקוממתי, כי הפנמתי את הערכים והאתוס. האסטמה עברה בערך בגיל 11 אבל כאבי הגב נשארו עד היום. כשהתגייסתי לא סיפרתי על הגב והאסטמה. את הבדיקות הרפואיות לקורס טיס עברתי אבל אם הייתי מספר עליהם לא היו מקבלים אותי לקורס. למזלי דווקא בטיסה כאבי הגב לא הפריעו. בעבודה בקיבוץ בגלל הגב היה לי קשה לעבוד בשדה אז עבדתי בחשמליה. אבל עבדתי גם במספוא ולפני הגיוס עבדתי בצוות של בניית פירמידות קש. סבא היה מאד גאה בי אחרי ששמע מחבריו שאלה הפירמידות הכי יפות מאז שגבע קמה. לחבר'ה האלה להגיד משהו מפרגן היה קשה.
"בתור ילד ערכתי את עלון חברת הילדים של גבע ובנעוריי הייתי מדריך בנוער העובד. לא הייתי ילד מנהיג אבל הייתי ילד שאכפת לו, ילד תורם. הלימודים פחות עניינו אותי, לפחות חלק מהמקצועות. יסודי למדנו בגבע ומאד נהניתי ממנו ותיכון בעין חרוד, שם כבר למדתי בצורה סלקטיבית. ראיתי תעודה שלי מכיתה י"א והיה כתוב בה 'התעמלות – לא משתתף'. נזכרתי שכמה פעמים 'שכחתי' להביא מכנסי ספורט. המורה כעס ואמר לי לא לבוא יותר אז לא באתי. דווקא תמיד אהבתי לשחות ולשחק כדורסל. בערך בגיל 17 העיפו אותי מהתיכון כי למדתי רק מה שהתחשק לי. למשל לא למדתי היסטוריה למרות שאני דווקא מאד אוהב היסטוריה. הייתה לי מורה לא טובה. למזלי הדוד שלי, נחמן רז (לימים ח"כ מטעם מפלגת העבודה) התמנה למנהל ביה"ס זמן קצר אחרי שעפתי והוא החזיר אותי לשם. אשתי הראשונה, גילה באר, הייתה איתי בכיתה בתיכון, אבל אז עוד לא היינו חברים. היא הייתה ממושב מולדת, תלמידה מצטיינת. נהיינו חברים בגיל 20, התחתנו בגיל 22 ובמשך השנים נולדו לנו 4 ילדים".
קורס טיס וגייסות הרוח
"להפתעתי ולהפתעת כולם הזמינו אותי לקורס טייס. אני חשבתי שאני לא מתאים אבל הזמינו אותי אז הלכתי. אבל לפני הקורס קרה משהו שנחקק בי חזק מאד. יום אחד קיבלתי בדואר מכתב מפצ'י מקיבוץ יזרעאל. פצ'י, שאחרי מלחמת ששת הימים הגה ויזם את 'שיח לוחמים'. בשנות ה-60 הוא ריכז חוג לספרות של קיבוצי האיחוד שהתקיים כל פעם בקיבוץ אחר. סבא שלי שהשתתף בחוג היה לוקח אותי אתו למפגשים, הוא חשב שזה יעניין אותי וזה באמת היה מעניין. ככה פצ'י הכיר אותי. כשהוא שמע שהתקבלתי לקורס טייס הוא כתב לי מכתב ובו הוא הפציר בי לא ללכת לחיל האוויר כי 'אנחנו זקוקים לך בגייסות הרוח'. לצערי לא שמרתי את המכתב הזה, אבל למעשה הוא נשאר איתי עד היום. מיד כתבתי לפצ'י מכתב בחזרה שאין לו מה לדאוג כי ממילא יזרקו אותי מהקורס.
חוץ מזה, שאלתי אותו, למה בעצם יש סתירה בין גייסות הרוח לחיל האוויר? הפרשה הזאת נחקקה בי כל כך חזק שאני חוזר אליה שוב ושוב, גם בספר. המשכתי לחשוב על זה במשך כל השנים והבנתי שפצ'י צדק. א' לא זרקו אותי מהקורס, ב' יש בהחלט סתירה בין גייסות הרוח לחיל האוויר. אנטואן דה סנט אקזופרי יש אחד, אבל לרוב האנשים זה לא הולך ביחד. למה לאורך כל ההיסטוריה נשים כתבו יחסית מעט ספרים ועשו מעט מחקרים מדעיים והמציאו מעט המצאות טכנולוגיות? כי הן היו עסוקות עם הבית והילדים, חוץ מזה שדיכאו אותן. אותו דבר טייסים. מי שמטיס מטוסי קרב ואח"כ נהיה מפקד טייסת וכן הלאה, הסיכוי שלו להיות חלק מגייסות הרוח, פרופסור, סופר, משורר, הוא יותר נמוך כי הוא מתעסק עם דברים אחרים. תראה אותי, אני תמיד אהבתי לכתוב אבל רק עכשיו בגיל 72 הוצאתי ספר ראשון. אם לאדם יש נטייה לזה, למה הוא לא מוציא ספר כבר בגיל 27 או 37 או 42? זאת התשובה. פצ'י צדק, הוא היה יותר חכם ממני.
"בקיבוץ הצחיק אותם שאני הולך לטייס כי התהפכתי עם טרקטור. כתבתי על זה בספר. אולי אתה זוכר את העגלות שהיו פעם, עם שני צירים וארבעה גלגלים, אף פעם לא הצלחתי לעשות אתן רוורס. אמרתי לחבר'ה, במטוס לא נוסעים אחורה, נוסעים קדימה. במהלך השנים עשיתי 6-7 קורסי נהיגה מונעת. לא הייתי בכלל ילד מוכוון טייס. כשהיה קורס דאונים בקיבוץ לא השתתפתי בו ולפניי היה רק טייס אחד בגבע, שאול נצר, טייס מסוקים. בקיצור, זה היה הפתעה. אחרי שבטעות דחו לי את הגיוס בכמה חודשים, התגייסתי בפברואר 66 לקורס טייס מס' 54. שני חבר'ה מהשכבה שלי, מתי בירנבאום מיפעת ודן גבעון משער העמקים, נהרגו כבר במלחמת ששת הימים, כשהטיסו פוגות. בירנבאום היה ממש חבר טוב שלי, עשינו יחד קורס מדריכים בתנועה בשנת 61. גם עליו אני כותב בספר. הם היו קורס אחד לפניי וסיימו אותו כמה שבועות לפני המלחמה. אנחנו סיימנו בנובמבר 67, כמה חודשים אחריה."
גמרת מצטיין?
"לא, לא. הייתי ממש חניך גבולי. אני תמיד מספר שיחד איתי אצל אותו מדריך היו עוד שניים הכי טובים בקורס, אחד סיים מצטיין והשני מיד אחריו. המדריך היה ישראל בהרב משדות ים, אלוף הפלות שסיים בדרגת תא"ל בחיל אוויר (הפיל 12 מטוסי מיג 21!). בקורס לכל מדריך יש 3 חניכים, ואם אתה נמצא ליד שניים מצטיינים אז ברור שאתה נראה חלש. היום אני חבר טוב של ישראל ולא פעם שאלתי אותו, תגיד ישראל, איך יכול להיות שעם שני חניכים כאלה טובים השארת אותי בכלל בקורס. אז הוא עונה לי, תשמע, גם לי היה קשה בקורס."
דוד עברי היה מפקד ביה"ס לטיסה כשרז היה בקורס. כעבור עשור התמנה עברי למפקד ח"א והיה מפקד גם בעת מבצע "אופרה", הפצצת הכור בעיראק, אותו הוביל רז ביוני 81. בסרט הדוקומנטרי המעולה "תמוז" של הבמאי ניר טויב, על הפצצת הכור (2007, ערוץ 1. נמצא ביוטיוב) נזכר עברי: "זאביק רז, הוא לא היה בין המצטיינים בקורס. אני זוכר יום הורים שאמו הגיעה ובין השאלות הראשונות שהיא שואלת אותי זה מה קורה עם המודחים, לאן שולחים אותם." רז (בסרט): "הייתה לה סיבה טובה לשאול את זה. היא לא שאלה את זה סתם, היא לא הייתה פרנואידית. אני הייתי חניך מאד גבולי והיא גם הכירה אותי כבר 18 שנה.. היה לה ספק אם אני אגמור את הקורס, כמו שלי היה ספק גדול אם אני אגמור את הקורס."
תחילת הנסיקה
"אחרי שסיימתי במגמת קרב הוצבתי בתל נוף בטייסת מיסטרים. מהר מאד עשיתי קורס מדריכים, ופתאום, להפתעתי ולהפתעת כולם, סיימתי אותו כחניך מצטיין. כשנה לאחר שסיימתי את קורס הטייס כבר הייתי מדריך בחצרים. ככה התחילה הנסיקה, שלי. נהייתי טייס טוב מזה שלימדתי אחרים לטוס, באמת. כשהייתי צריך ללמד אחרים פתאום למדתי לטוס בעצמי. הדרכתי בחצרים 3 קורסים, אח"כ הדרכתי בקורס מדריכים ואז החזירו אותי לטייסת כי עברנו ממיסטר לסקייהוק. משם עברתי לפנטומים בטייסת אחרת בתל נוף ואחרי שכבר טסתי על פנטום ביקשתי לעבור לרמת דוד, בגלל הקירבה לגבע. בסוף שנת 71 הגעתי לרמת דוד, לטייסת 69, טייסת הפנטומים שהקים אביהו בן-נון שהסלוגן שלה היה 'את הקשה אנו מבצעים מיד, הבלתי אפשרי לוקח קצת יותר'. עברנו לגור בשיכון המשפחות בבסיס, הייתי כבר נשוי עם 2 ילדים. במשך כל שנות ה-70, כולל מלחמת יום כיפור, הייתי בטייסת 69. בסוף דצמבר 1977 ארעה תאונת אימונים קשה בטייסת. בעת תרגול קרב אוויר-אוויר באזור כרמיאל התנגשו שני מטוסי פנטום. שני אנשי הצוות של אחד המטוסים נהרגו, הטייס אבשה רום (אבשלום פרידמן) משריד שהיה מפקד הטייסת והנווט אביהו איכר מהזורע. שני אנשי הצוות של המטוס השני הצליחו לנטוש בשלום. אז מוניתי במקום אבשה למפקד טייסת 69."
בגיליון הבא: הובלת מבצע "אופרה" – הפצצת הכור בעיראק
3 תגובות
רז .קצין וגנטלמן .היה מפקדי מספר שנים .היה מאתגר ,מעניין ,לא היה קל אבל הייתי מוכן לחזור על הכל שוב .רז הוא מפקד
וגם חבר
סיפור מרתק זאב, בעיני זהו הסיפור של ארץ ישראל היפה, זו שאנו כל כך כמהים אליה בימים הטרופים שעוברים עלינו.
תמשיך לכתוב….
רז איש נדיר! קיבוצניק בכל אבריו וסתם איש נחמד בעל כישורים מדהימים.צר לי מאוד על התאונה של אבשה ואביהוא אבל טוב לדעת שאתה לקחת את המושכות.בריאות,בריאות ועוד בריאות בעזרת השם!!!