העציצים הם סחורה, לא כמו העציצים הפשוטים בגינה הקטנה שלי. המכונות האדומות והכחולות, שהם קוראים להם טרקטורים, מתחלפות מביקור לביקור ואני חייב לבדוק אותן, כל פעם מחדש מכל הכיוונים
אני אוהב את הדירה שלנו. אנחנו שלושה – אני והם. התחלנו כאומנה. למדתי אותם כמו שהם למדו אותי. טיילנו, אכלנו, אפילו צפינו בטלוויזיה. למדנו הרגלים ושיגעונות. אנחנו גרים בדירה קטנה בקומה שלישית במרכז העיר. יש לי חלון נהדר, שמשי אבל לא חם, שמולו אני רובץ רוב שעות האור. יש גם נוף נחמד וזה היה בהחלט בונוס. אני זה שהכרתי להם את הרחובות ואת הגינות הכי טובות. בזכותי הם פגשו את רקסי, החבר הכי טוב שלי, והחבר הכי טוב של רקסי הוא היום החבר הכי טוב של החברים הכי טובים שלי וזה מצוין. אנחנו נפגשים לפעמים בערבים, אצלם או אצלנו ואוכלים דברים מיוחדים, שאין כוח להכין ולטרוח בימים רגילים. הדירה מתמלאת בריחות משגעים ואני מזיל ריר על הרצפה.
יום אחד עברנו דירה. לא עברנו רחוק, הדירה קצת יותר גדולה עכשיו ויש לי פינה משלי, עם מיטה וכל הצעצועים שלי. איבדתי את החלון שלי ואת הנוף, אבל הרווחתי חצר קטנה ובשביל כלב – זה עולם ומלואו. אני רובץ בדשא, רודף אחרי פרפרים, מריח את כל התבשילים של השכנות ואת כל החתולות גם. בחצר הקטנה שלי יש ספה ושולחן. אני רובץ על כל אחד מהם לפי התור ולפי כיוון השמש. אני מאוד שומר על העציצים שלי. אם אחד יתהפך בהתקף שמחה אדיר, אצטרך לבקש מהחבר הכי טוב שלי לסדר את הכל מחדש ולוקח לו זמן להבין את פשר הנביחות. אסור לי להיות בחצר אם הם לא בבית – החבר הכי טוב שלי הסביר לי שאם יבוא מישהו וייקח אותי מכאן, אני לא אצליח למצוא את הדרך הביתה. אני צריך להקפיד להיות בבית ולהיות טוב כשהם לא נמצאים.
ליידי ודינגו
אני הכי אוהב בעולם כשהוא לוקח את הרצועה שלי והיא לוקחת את המפתחות של האוטומוביל. אנחנו נוסעים לכפר. בכפר יש לי שני חברים ממש טובים, כיפים ונהדרים דינגו וליידי. הם זוג. והם מלמדים אותי את כל מה שאני צריך לדעת כדי להיות כלב כפרי אמתי: הם מלמדים אותי להיות כלב שמירה כמו שצריך – אנחנו שומרים על העגלות, על הציוד, על התבואה. הם עובדים כל היום בשדות, בכרמים ובמטעים. רודפים אחרי יונים, אחרי גנבים שאולי זוממים על היבול והפירות שעל העצים.
אנחנו רודפים גם אחרי מי שמנסה לפגוע בחיות המשק: שועלים לא צריכים להיות בתוך הלולים. זאבים לא צריכים להיות בקרבת העדרים והפרות. והפרות, בתורן, צריכות ללמוד להיכנס לרפת בלילות. לא להסתובב ללא השגחה. אנחנו גם רודפים אחרי חתולים שמציקים לכבשים ולעגלים, העדינות במיוחד הן הרחלות באביב.
אנחנו רצים בשדות ונובחים על קיפודים; אנחנו מחפשים חיפושיות ומרחרחים מכונות. אנחנו נובחים על הגברות ורודפים אחרי חתולים (ויש לחתולים לאן לברוח, לא כמו בגינה שלי). כשיוצאים שם לשטח, אנחנו לא רואים מדרכות ולא רואים אוטומובילים או עשן. השדות נמשכים ונמשכים – ראינו פעם איילים אבל אסור לנו להבהיל אותם או לרדוף אחריהם. אנחנו לעולם לא נתפוס אותם וסתם יכעסו עלינו שהפרענו את מנוחתם.
חפש את החולד
שלושתנו ביחד מתפלשים בשלולית טרייה של בוץ, נהנים, צוחקים, מתגרדים ולא רוצים לצאת. דורבנים הם הכי מסוכנים. פעם נכנסו לדינגו קוצים של דורבן לאף. הוא היה מאוד מסכן והיה צריך לקחת אותו לרופא. שלושה ימים הוא שכב במלונה ולא יצא לעבוד. ליידי לימדה אותי לרדוף אחרי חולד וזו משימה רצינית שדורשת את הריכוז – אנחנו מוצאים גומה ומתחילים לחפור וממשיכים לחפור עד שכל האף והכפות מלאים באדמה וחול. צריך להמשיך עוד, עד שמגיעים לקרקעית החור. אם הגענו לקרקעית ולא מצאנו את החיה, אז צריך לחפש גומה חדשה ולעשות את כל מחדש. אנחנו מפסיקים רק כשקוראים לנו לחזור הביתה. חולדים הם בעיתיים לשדות וליבול. הם אוכלים פקעות של סלקים ולפתות ואם מגדלים צמחים בעציצים, החולדים הופכים אותם בחפירות שלהם. אני אוהב גם את העציצים בכפר. אני לא מוכן שיהפכו אותם.
החצר שלהם ענקית למול הגינה הקטנה שלי. יש בה עצים ענקיים ושלושה שולחנות. פעם אהבתי לרבוץ מתחת לעץ האשכולית, עד שהפרי צנח עלי מראש העץ. אז עברתי לרבוץ מתחת לעץ הקלמנטינה ואם הפרי נופל עלי זה לא נורא. יש גם שתי ילדות קטנות שמשחקות בחצר, רודפות אחרינו ומשחקות איתנו. אנחנו צריכים להיזהר לא להשתולל יותר מדיי, שלא נדרוך עליהן. הן יפיקו רעש שמכאיב לי באוזניים ויכעסו עלינו מאוד. כל פעם מחדש יש לי ריח חדש ללמוד בחצר הזאת כי כשהתפוז פורח יש ריח אחד (אבל צריך להיזהר מדבורים) וכשיש פירות על העץ יש ריח אחר באוויר. העציצים הם סחורה, לא כמו העציצים הפשוטים בגינה הקטנה שלי. המכונות האדומות והכחולות, שהם קוראים להם טרקטורים, מתחלפות מביקור לביקור ואני חייב לבדוק אותן, כל פעם מחדש מכל הכיוונים.
לפעמים אני נשאר רק ליום אחד, לפעמים אני נשאר ללילה, לפעמים אני נשאר לשלושה ימים מלאים. הכי כיף היה שנשארתי לשבועיים ארוכים ונצחיים. לא תמיד החבר הכי טוב שלי והחברה הכי טובה שלי נשארים איתי כשאני נשאר בכפר, אבל זה לא נורא. ליידי ודינגו מארחים לי חברה ושתי הילדות הקטנות. כשדינגו ואני משחקים ב"משוך את המקל", ליידי יושבת על השולחן וצופה בנו מלמעלה. אני מתאמץ ככל יכולתי לנצח. אני יודע שהם זוג, אבל מותר לי לחלום, לא?
כשהחברים הכי טובים שלי חוזרים, אני קופץ ומכשכש בזנב, מנתר ומלקק. אני אוהב אותם הכי בעולם וזה לא משנה איפה אנחנו נמצאים.
– מוקדש לכלב אלביס
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור מיוני לחלוטין ואינו קשור למציאות
