זה נוער זה 

חברי הגיל השלישי בבית אלפא קמים בכל בוקר לאריית תאנים. שנת שירות מסוג אחר 

עובדה חדשה שלמדתי: אריית התאנים (הקטיף) נקרא כך כיוון שהוא מתחיל עם אור בוקר ראשון. ואכן, בחודשי הקיץ, מידי יום בשעה חמש וחצי בבוקר, מתייצבים במטע התאנים של קיבוץ בית אלפא מתנדבים שעוברים בין עצי התאנה, בודקים מי מהתאנים בשלה ואותה מניחים בארגז. מתנדבים שהם למעשה פנסיונרים שחצו זה מכבר את גיל 70 ומתייצבים מידי עונה כבר מעל עשור. 

מנהל המטעים, בהם הדרים, זיתים וסברס הוא בני לירון (74), "תאנים זה הפייבוריט ומה שמביא את הכסף". מטע התאנים הוקם ב-2003, 18 דונם של גידול אורגני ייחודי בארץ. התאנים גדלות בבתי רשת להגנה מזבוב התאנה והמאבק בעשבים נעשה באמצעים מכנים ולא על ידי ריסוס. "אי אפשר לנסוע בטרקטורים במטע והמתנדבים עוברים בין העצים עם עגלות". לפני מספר שנים נוספו 19 דונם נוספים, לגידול שחלקו משווק בארץ וחלקו מוטס לגרמניה והונג קונג. "פרי שפספסנו יהיה ביום למחרת כבר רך מידי ואי אפשר יהיה לשווק אותו. זה הפרי הכי טעים והוא מגיע לכלבו של בית אלפא". 

השנה, בשל החורף הקר, החלה אריית התאנים מסוג ארגמנית לקראת סוף יוני "והיו שנים שבינואר עוד היה פרי". מעבר לקבוצת הפנסיונרים המתייצבת בכל בוקר לעבודה, נעזר בני בעובדי הגד"ש ובשלושה פועלים פלשתינאים, אותם אוספים ומחזירים בכל יום למחסום. 

"יש שמונה-תשעה חבר'ה, וזו עזרה שלא תסולא בפז. יש להם הכי הרבה ניסיון. הם כבר יודעים לזהות את הפרי שמתאים לקטיף", אומר בני, בעצמו פנסיונר שעובד פול טיים וגם מידי שבת בחודשים יולי אוגוסט. "התאנים זה גידול שמכניס מחירות לעבדות, בכמויות פרי שיש מידי יום, אם יום אחד מפספסים, כבר קשה להשתלט". 

אחד המתנדבים הוא עודד ירון, כמעט בן 80, שקם מידי בוקר בשעה חמש ומתייצב במטע בחמש וחצי. "אנחנו קבוצה של חמישה-שישה חבר'ה שבאים בהתנדבות, לעזור לעצמנו, במקום להביא קבוצות מהכפר הערבי השכן. יש חלק שפרשו במהלך השנים. אנחנו עובדים שעה וחצי בבוקר במשך חודש-חודשיים, ללא תמורה. בסוף העונה לוקחים טרנזיט ויוצאים לטייל".  

מה עם הדור הצעיר, לא מגיע להתנדב? 

"כל שנה בתחילת העונה אני מפרסם ומזמין מתנדבים חדשים. אנשי הגד"ש הצעירים הם אלו שעוזרים בתחילת יום העבודה ואנחנו באים בשמחה ובחיוך". 

מה עושים אחרי העבודה? 

"אחרי שעה וחצי כבר אין כוח ויוצאים מהמטע רטובים מזיעה. יש כאלה שהולכים לבריכה, חלק לחדר כושר וחלק לעבודה. אנחנו עושים זאת בשמחה, ללא תמורה, כדי לעזור לקיבוץ". 

וכפי שסיכם בני, "לתפארת התנועה הקיבוצית ומדינת ישראל".