"מעורר השראה" נכתב בתמציתיות על מצבתו של חזקי
שתי מילים היו כתובות בשורה הראשונה על מצבתו של חזקי- "אדם תם". בניגוד לתיאור התמציתי, המזוקק, של אישיותו ואפיונה, חד וחלק, את השורה הבאה, השנייה והאחרונה, ייחדו מוקיריו לתחושות שהוא עורר בהם ולהשפעתו עליהם, ואף זאת בתכלית התמצית: "מעורר השראה".
חזקי היה אדם חם, לפעמים חם מדי, להוט להתלהט חיש קל, ולא אחת התערב בדברים שבהם לא נדרשה ולא התבקשה כלל מעורבותו. בלשון פחות מעודנת אפשר לכתוב שהוא הרבה לתחוב את האף שלו לעניינים לא לו. אבל לא מתוך רשעות ואף לא בשל מציצנות עשה זאת חזקי, אלא משום תודעת צדק חריפה ביותר. היה לו חשוב לברר מי צודק במחלוקת שהתגלעה, בסכסוך שניטש, בריב הקולני והמר שפרץ פה ושם. הוא התערב תכופות ולפעמים אף בחש בתום לב, כאילו הצדק עצמו העניק לו מנדט והסמיך אותו לייצג אותו ולדבר בשמו.
הוא נחשב "פקק" בקיבוץ, כזה שאפשר לסתום אתו כל חור בסידור העבודה. הוא לא התמיד בעבודות, ולא השאיר אפילו רישום קל אף לא באחת הענפים שבהם עבד, אבל מעולם לא כינה אותו איש- בטלן. מודע להעדר הצורך הממשי בו נהג להגיד בכל מקום משפט שקרא פעם אבל לא זכר מי יצר אותו- "גם המיותרים נחוצים תמיד".
חזקי סימל את ההבדל העמוק שבין תם לתמים. לכאורה, הבדל של מה בכך, למעשה- הבדל של שמים וארץ. קוטב והיפוכו. מי שטעה לחשוב שאיש תמים הוא, קיבל, לא אחת, הוכחה מוחשית לאי היותו כזה כלל ועיקר. לפעמים, כהד שעלה משיח שנערך במדרכות, רעם קולו וסער והגיע עד לשכונה החדשה, על יד הרפת. לא זה בלבד שהדוגמאות לא החמיאו, אלא שדי היה באחדות מהן כדי להביכו ואף לביישו ולבזותו. דוגמאות לא חסרו.
כבוד למתים
בוקר אחד ביקרו ילדי אחת הכיתות הגבוהות בבית הספר היסודי בבית הקברות, כדי לשמוע את סיפורי החיים של האנשים הקבורים מתחת למצבות. כשראתה את המלים "איש תם" על מצבתו של חזקי הפרה צעקתה את השקט. "מה את צועקת", צעקה המורה. מירי חשה אש קרה שורפת ומקפיאה אותה. תם? חזקי? המלה תם הלמה בה כהלמות פטישי רעש הדופקים באתר בנייה. טם. טם. טם. לרגע סערו בה רקיעות רגלי המשתתפים מעגל מתופפים אקראי שזימנו אוזני רוחה אל חורשת המוות ומכות המקלות שלהם על עורות התופים החרידו אותה כקורנסים. היא נתקפה בחילה, ונסוגה מדבוקת הקברים אל שער בית העלמין, שם שטפה את פניה במי הברז הפושרים והרטיבה את עיניה שהיו לחות מדמעות.
תם? העוול של ייחוס תכונת התום ל"איש הזה", כפי שקראה לו, זועק לא רק לשמים, עכשיו הוא זועק גם לאדמה ומתוכה. לא היה לה עם מי לחלוק את הגורם לבחילתה. היא התקרבה אל הברושים, והקיאה.
היא שמעה את דיבורם הרם והקולני של ילדי הכיתה ואת הצחוק של חלק מהם. "אם לא תתנו כבוד למתים אנחנו נחזור מיד לכיתה", גערה המורה.
שבועות אחדים לאחר ביקור כיתתה של מירי בבית הקברות, לפנות אחד הערבים, כשבדמדומים נמהלים אפור וכתום, היא רכבה על אופניה ובסל הקשור אל כידונם מלפנים נחו שפופרת צבע ומכחול. כשהגיעה לשער, היא השעינה את אופניה על הגדר הרפויה, לקחה את השפופרת והמכחול, והלכה אל קברו של חזקי. תם? היא הביטה לכל הכיוונים, כמי שמבקשת לוודא שאין איש רואה אותה בעודה מתכוננת לבצע את זממה. עכשיו אני אחלל את קבר האיש הזה, שכולם חשבו שהוא תם אבל אני יודעת שהוא סוטה. לילה אחד, כשההורים לא היו, הוא נכנס, השכן הרע, לבקש חלב כאילו, ורצה לראות לי את הפיפי.
היא המתינה, עד שהדמדומים הפכו כהים וסמיכים יותר, כדי לצמצם את הסיכון שאי מי יראה אותה, בנקמתה. סירנה של אמבולנס קרעה את הדממה כשהיא שפכה רצועה דקה וארוכה של צבע לפני המלה תם, לקחה את המכחול והוסיפה את האות ס. לא איש תם הוא חזקי אלא איש סתם. הסוד שלו ירד עמו לקבר. הסוד שלה נותר מעל פני האדמה.
מירי זכרה את היום בו הודיע לה אביה על מותו של חזקי, השכן, והיא, ילדה בת שש, שאלה אותו האם כשמתים יורד דם. הוא אמר לה שדם יורד רק מאנשים צעירים שנהרגים במלחמות. "חבל", מלמלה לעצמה.
כסוכנת חשאית מאומנת ומיומנת היא מיהרה לצאת ורכבה על אופניה, מקדימה בקצת את עלטת הערב הרכה, חשה שלא חיללה את קודש המת אלא קידשה, במה שעלול להיראות כחילולו, את האמת. חזקי לא היה איש תם הוא היה איש סתם.
ולרגע, נבעתת, הרגישה את ידו המגוידת, נוגעת בה שוב. כמו אז.
מירי רצתה לזעוק לשמים, אבל בשמים ניצתו כבר כוכבים. אורם הקדוש הניא אותה.
