יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2022 11 29 122901

האסון של השמאל הישראלי

7 דק' קריאה

שיתוף:

שיחה שקיימתי עם דמות מרכזית בתק"ם ב-1991, נחרתה משום מה בזיכרוני גם בחלוף למעלה משלושה עשורים. או לפחות משפט אחד באותה שיחה, שאמרתי לבן שיחי. השיחה נסובה סביב הרוח היונית שהולכת וקונה שבת במפלגת העבודה. "אם מפלגת העבודה תאמץ את האידיאולוגיה של רצ", הזהרתי, "היא תגיע לגודלה של רצ"

רצ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגת שולמית אלוני, מנתה אז חמישה ח"כים בסיעתה בכנסת. שנה לאחר מכן, ב-1992, מפלגת העבודה בראשות רבין זכתה בניצחון גדול בבחירות. רצ התאחדה עם מפ"ם ושינוי במסגרת מרצ וקיבלה 12 מנדטים. בוחריה נתנו לה מנדט "להמריץ את רבין", כפי שהיא הבטיחה בבחירות. הבטיחה – וקיימה בגדול. לכאורה, תחזיתי התנפצה לרסיסים בחלוף שנה. אולם עכשיו, כאשר מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה גרדה אותו בקושי והיא קטנה יותר מסיעת רצ כשאמרתי את הדברים, אני רוצה לחזור אליהם ולנתח את מפלתו של השמאל הישראלי, שבקושי נשאר ממנו שריד ופליט.  

הבטחה נוצצת 

מי שחשבון הנפש שלו מתמקד בשאלות טקטיות כמו האם מרב מיכאלי אשמה בכך שלא התאחדה עם מרצ או יאיר לפיד ש"שתה" את קולות מצביעי השמאל – נמצא בדיוטא אחרת מהרובד שאליו אני מבקש להעמיק במאמר זה, כי אני מבקש לבחון תהליכי עומק שראשיתם בשנות ה-70 של המאה הקודמת. אציב כבר כאן את השורה התחתונה: אסונו של השמאל הישראלי, הוא ניצחונו האידיאולוגי הגדול של השמאל היוני בשנות ה-90.  

שלום עכשיו, שקמה ב-1978, ידעה לרכז המונים רבים בהפגנותיה ובפעולותיה. כיכר מלכי ישראל גאתה מרבבות ומאות אלפי מפגינים. האידיאולוגיה היונית הקיצונית, שתחת שלטון המערך וממשלות אשכול, גולדה ורבין הייתה שולית שבשולית וחסרת השפעה, הייתה להבטחה נוצצת שהפיחה תקווה אדירה, בעיקר בקרב צעירים. תקוות השלום והקידמה וכל הטוב והנפלא שיבוא עלינו אם "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב כן", קסמה להמונים. הכיכרות המלאים השפיעו השפעה דרמטית הן על דעת הקהל והן על המערכת הפוליטית. כל עוד הייתה זו תאוריה בלבד, היא הלהיבה בחזות היפה של העתיד שיזרח ברגע שנאמץ אותה. האסון של השמאל הישראלי, היה שהתאוריה הזו נוסתה במציאות והתנפצה אל סלעיה. היא התבררה כפנטזיה, כמקסם שווא, שכל קשר בינו לבין המציאות אפילו לא מקרי. ומה שחמור יותר, הוא העובדה שהשמאל הישראלי מעולם לא בחן את הדרך הזאת ולא אזר אומץ להודות בטעותו ולחשב מסלול מחדש. להיפך, הוא התחפר בה והתחפר בה ונאחז בתירוצים שכביכול הסבירו את כישלון הדרך.  

"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב" 

הנה, שלוש אבני דרך במדרון. הראשונה הייתה הסכם אוסלו. מפלגת העבודה, ובוודאי יצחק רבין, התנגדו בתוקף להכרה באש"ף, למו"מ עם אש"ף. כשרבין הבחין בין "אש"ף שטחים" ל"אש"ף תפוצות", הוא לא התכוון רק לעובדה שערפאת הוא ארכי-טרוריסט ורב מרצחים, אלא גם לכך שעם תושבי יו"ש אפשר להגיע לפתרון פרגמטי בעבורם, שאינו סותר את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, בעוד אש"ף של ערפאת מגלם את דרישת "זכות" ה"שיבה" והאמנה הפלסטינאית שתכליתה הקמת מדינה פלסטינאית במקום מדינת ישראל. עצם ההכרה באש"ף והבאת ערפאת וצבאו אל תוככי ארץ ישראל המערבית, היא אבן הדרך הראשונה במדרון. אולם לזכותו של רבין ייאמר, שעד נשמת אפו האחרונה הוא דבק בקווים האדומים ברוח תוכנית אלון, כפי שהציגם בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיוק 30 יום לפני הרצח: ירושלים השלמה והמאוחדת וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המונח" כלומר כולל מדבר יהודה והמעלות המזרחיים של השומרון, גושי היישובים בידינו (בלי ההמצאה ההזויה של "חילופי שטחים" כ"פיצוי") ו"פחות ממדינה" לפלסטינאים. דבקות בדרך הזאת, הייתה עשויה, אולי, לעצור את ההידרדרות. להוותנו, הדרך הזאת נגדעה עם רצח רבין.  

אהוד ברק, התקווה הגדולה של השמאל הישראלי, היורש האולטימטיבי של רבין, התנתק לחלוטין ממורשת רבין על הקווים האדומים שלה, הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". לא זו בלבד שהוא אימץ את הדרך של שלום עכשיו ומרצ – הוא אפילו עקף אותם והציע בשם מדינת ישראל את מה שהם לא העזו לומר בגלוי. הצעתו לערפאת נדחה על הסף, בדם ואש ותמרון עשן ובגל הטרור החמור והעקוב מדם ביותר בתולדות הסכסוך. זו אבן הדרך השנייה בהידרדרות. לימים, היא שבה ונוסתה בידי אולמרט, ושוב נדחתה באותה נחרצות. מה הוביל את ברק להציע את הצעתו מרחיקת הלכת לערפאת? הלקח שלו מהתגברות הטרור בעקבות הסכמי אוסלו היה שאין תוחלת להסדרי ביניים. אי אפשר לקפוץ מעל תהום בשלבים, ולכן – הבה נקפוץ היישר אל הסדר הקבע ובו נציע לפלסטינאים את הצעת החלומות האולטימטיבית של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב". 

אבן הדרך השלישית הייתה דווקא תחת ממשלת הליכוד בהנהגת שרון, אך באימוץ הקו היוני המוחלט – נסיגה כוללת עד המ"מ האחרון, עד קווי 4.6.67 תוך עקירה מוחלטת של כל שריד לנוכחות ישראלית; עקירה מוחלטת של ההתיישבות עד הישראלי האחרון, החי או המת. כן, אפילו בתי הקברות נעקרו. ועקירה חד צדדית של יישובים בצפון השומרון, כדי להבהיר שהניסיון ברצועת עזה עשוי להוות המנה הראשונה, והמנה העיקרית תהיה ביו"ש. שרון למד את הלקח מכישלונו של ברק. הוא הבין שאין לנו פרטנר שמסוגל לחתום על הסכם שלום המסיים את הסכסוך ומשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזה"ת, ולכן נבצע את החזון הזה באורח חד צדדי. כך ייווצר השלום דה-פקטו בלי להכריח את הצד השני לחתום על הסכם שאינו מסוגל לחתום עליו עדיין, ותיווצר מציאות של שלום שילך ויתחמם בהדרגה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. 

מה היה קורה אילו 

שלוש אבני הדרך הללו הן תוצאת ניצחונו האידיאולוגי האדיר של השמאל היוני בישראל, שאת דרכו אימצה תנועת העבודה, אימצה ישראל הרשמית ואימצו במידה חלקית גם ממשלות הליכוד. הבה נחזור אל אותן אבני דרך באמצעות דמיון מודרך, וננסה לבחון את ההיסטוריה בדרך הלא-אהובה על היסטוריונים, של "מה היה קורה אילו". 

מה היה קורה אילו לא רק ישראל הייתה מכבדת ומיישמת את חלקה בהסכמי אוסלו, אלא גם הפלסטינאים? כל שנדרש מהם הסתכם בדבר אחד – להפסיק את המאבק המזוין והטרור. אילו עמדו בכך, יש למישהו ספק שמהר מאוד היינו מגיעים להסדר קבע איתם, שהיה מביא שלום אמת במזרח התיכון? 

מה היה קורה אילו ידו המושטת של ברק הייתה מוצאת יד אחות מצידו של ערפאת, או מאוחר יותר ידו המושטת של אולמרט הייתה נענית בידו המושטת של אבו מאזן?  

מה היה קורה אילו בעקבות ההתנתקות, אכן עזה הייתה הופכת ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהתפייט פרס? הרי כל העולם עמד בתור להשקיע הון עתק ברצועת עזה, ובראש התור עמדה ישראל. הרי ברור שאילו ההתנתקות מרצועת עזה הייתה מצליחה, היא הייתה מיושמת בתמיכת רוב הציבור הישראלי גם ביהודה ושומרון.  

אך בכל אחת מאבני הדרך, הפנטזיה של השמאל היוני התנפצה אל סלע המציאות המרה; שבמאבק על ארץ ישראל, האויב הפלסטינאי אינו חפץ בשלום ואינו מוכן עדיין להשלים עם קיומה של ישראל. האסון של השמאל הישראלי, הוא בחירתו לאמץ את האידיאולוגיה של השמאל היוני, והעובדה שישראל פעלה על פי אותה אידיאולוגיה. כל עוד האידיאולוגיה הזאת הייתה תאוריה, הפנטזיה הלהיבה המונים. ברגע שהיא אומצה, נוסתה וכשלה, והוכח שאינה יותר מפנטזיה והכישלון עלה לנו בנחלי ונהרות דם, היא הפכה לאוסף קלישאות ריקות ומנותקות מהמציאות. 29 שנים אחרי הסכמי אוסלו, 22 שנים אחרי הצעת ברק בקמפ-דיוויד ו-17 שנים אחרי ההתנתקות, השמאל הישראלי לא בחן את דרכו אלא התחפר בה. ההתחפרות הזאת הפכה אותו לבלתי רלוונטי.  

אילו הכשל של השמאל הישראלי היה מסתכם בהתחפרות הזאת, ניחא. מה שגרוע יותר, הוא שבעקבות כישלון הדרך המדינית של השמאל היוני; לא זו בלבד שהשמאל הישראלי לא התפכח, לא הודה בטעותו, לא ניסה לבנות מחדש דרך חלופית, הוא החל להפנים ולאמץ בהדרגה הלכי רוח של השמאל הרדיקלי הפוסט ציוני ואף האנטי-ציוני; לא רק בתחום המדיני אלא במהות הזהותית של ישראל והפניית עורף לערכים הבסיסיים שלה. אמחיש את טענתי זו בשתי דוגמאות: המאבק בחוק הלאום והטקס המשותף עם פלסטינאים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 

מחלוקת על עצם המדינה היהודית 

חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית שבראשה עמד ישראל הראל. בניסיון לאחות את הקרע העמוק בציבור הישראלי לאחר אוסלו וביתר שאת לאחר ההתנתקות, נועד חוק הלאום לייצב קונצנזוס לאומי רחב, המדגיש את המאחד ומערפל את המפריד. חוק הלאום לא עסק בגבולות המדינה. נקודת המוצא שלו הייתה שבנושא הזה המחלוקת עמוקה ובטווח הנראה לעין אינה ניתנת לאיחוי. לכן, הבה ונסכים, שגם אם אנו חלוקים באשר לגבולות הארץ, אנו מסכימים על מהותה וזהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שהוא. נוכיח לעצמנו שהמשותף רב מהמפריד. שמעל ומעבר לכל מחלוקת, כולנו מאמינים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכולנו מחויבים, איש איש בדרכו, לרעיון הזה. על מנת להבליט את המשותף, פנה המכון דווקא לראש האופוזיציה ציפי לבני, להיות זו שמעלה את החוק הזה, שלבטח יזכה לרוב מוחלט, מקיר אל קיר, וישוב ויאחה את השברים של החברה המפולגת שלנו. ואכן, ציפי לבני לקחה על עצמה את המשימה בהתלהבות ועמדה להוביל את החוק. ולפתע, אולי לאחר שבכמה בירורים היא הבינה שמדינה יהודית כבר אינה בון-טון בקרב המיליה של השמאל הישראלי, היא בעטה בחוק והפכה למנהיגת המתנגדים לו.  

כאשר החוק הוצע בידי חבר מפלגתה אבי דיכטר, רבים מחברי סיעת העבודה בכנסת, ובהם בנימין בן-אליעזר, נחמן שי ואחרים, חתמו עליו והיו בין מגישיו. אולם סחף דרמטי הפך את כל השמאל ואפילו המרכז הישראלי למתנגדים חריפים לחוק. החוק, האומר את הא"ב של הציונות ושל מדינת ישראל, הפך לפתע לאיזו קטסטרופה נוראה שחובה להפיל אותו. מילא, ההתנגדות לחוק. חמור יותר היה הלהט הקדוש בהתנגדות לו, והצגתו כחוק גזעני, בלי להבין שמשמעות הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות. כיוון שלא היה בחוק דבר וחצי דבר שיצדיק את ההתנגדות לו, תוכנו עוות ובמקום לדון בחוק כפי שהוא, הוצב דחליל שמציג את החוק באופן שאין כל דמיון בינו לבין החוק. לא בכדי, בג"ץ שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד החוק, הפריך מכל וכל את כל הטענות נגדו. ההתנגדות לחוק כבר לא הייתה מחלוקת האם גבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן או הקו הירוק והאם יש להקים שתי מדינות, יהודית ופלסטינאית, זו לצד זו. לפתע הייתה זו מחלוקת על עצם המדינה היהודית.  

סולידריות עם חללי האויב 

כך גם הטקס ביום הזיכרון. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הצמוד ליום העצמאות, היה הקונצנזוס הבסיסי ביותר. כן, אנו חלוקים על הגבולות, על הדרך לשלום, על ההתנחלות, על הסיפוח, על סוגיות הביטחון, אבל אנו מאוחדים בחגיגת עצמאותנו ובאבל על חללי המלחמה על עצמאותנו. בימים האלה אנו מניחים בצד את המפריד, ומביאים לבידי ביטוי את הסולידריות הלאומית המאחדת בינינו והיא חזקה יותר מכל המחלוקות. יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כדי שבשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו נזכור את המחיר הכבד שנדרשנו לשלם כדי להשיגה ושאנו נדרשים לשלם כדי לקיימה, ובשעה שאנו מתייחדים עם זכר יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי להבטיח עצמאות לעם היהודי במולדתו. יומיים בשנה, עם שלם מאוחד סביב הליבה המשותפת לנו.  

ופתאום, דווקא ביום הזיכרון, מומרת הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, זרה; עם חללי האויב, עם חללי המלחמה נגד קיומה של מדינת יהודים ועם מי שנהרגו במלחמות להשמדתה ובטרור כדי למרר את חיינו. כולנו "קורבנות השנאה". והטקס, שתחילה היה ביטוי של השמאל הרדיקלי שבשולי השוליים, הפך לפתע לפרה קדושה שאפילו אסור לבקר אותה.  

מלחמת הקודש בחוק הלאום והטקס המשותף ביום הזיכרון הם דוגמאות, סמלים לאותה הידרדרות בעולמו של השמאל הישראלי. במקום להפיק לקח מכישלון דרכו – לא זו בלבד שהוא התחפר בשגיאותיו ההיסטורית, הוא גם החל להפנות עורף לקדוש וליקר ביותר לנו. ובכך הוא הידרדר עד כדי כמעט היעלמותו בבחירות האחרונות.  

תרבות השקר 

תוצאות הבחירות – מזעזעות. ההצלחה הגדולה של המוטציה הכהניסטית – הפשיסטית והגזענית והתרקמותה של קואליציה שיעדה המרכזי הוא מתקפה ברוטלית על מדינת החוק, מעוררת פלצות.  

אך ראוי לבחון מה חלקן של התופעות שהזכרתי במאמר הזה והוואקום שהן יצרו בציבוריות הישראלית, להקצנה הזאת, שהיא ריאקציה של המציאות שתיארתי.  

מצער מאוד שהמהפך הזה, אם לא המהפכה, קרה דווקא אחרי שנה וחצי שהיו עשויות להיות ראשיתו של התיקון. כאשר מפלגת העבודה ומרצ קיבלו על עצמן לשבת בממשלתו של בנט, שיישמה את מדיניותו של בנט בתחומי הביטחון וההתיישבות, עשוי היה הדבר לסמל את ראשיתה של ההתפכחות והעליה על דרך אחרת. ההצבעה של שרי מרצ בממשלה, שבה אין משמעת קואליציונית, בעד התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, עשויה הייתה להיות נקודת המפנה.  

אך קשה מאוד בשנה אחת להביא למפנה בדרך קלוקלת של שלושה וארבעה עשורים. תרבות השקר שביטויה בקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים והרעש הנורא שהם יצרו, סימאו את עיני הציבור לראות את המפנה ההיסטורי שחוללה הממשלה. הממשלה הניצית ביותר מבחינה ביטחונית והתיישבותית בעשורים האחרונים, בגיבוי של מי שהובילו את הקו היוני, הוצגה כממשלת האחים המוסלמים תומכי הטרור שנשלטת בידי מועצת השורא, והציבור קנה את השקר. גם מפלגות השמאל שהיו בממשלה, קיבלו פיק ברכיים. ניצן הורביץ הפרגמטי שהוביל את הקו החדש של מרצ נדחק החוצה, וזהבה גלאון, הסמל של ההקצנה השמאלית, חזרה לעמוד בראשה כשלצידה מוסי רז הרדיקלי, שהמרחק בינו לחד"ש אפסי. וגם מפלגת העבודה שבה להתחפר בקו הכושל שלה.  

ואחרי הבחירות… במקום להפיק לקחים ולהתחיל לבנות דרך חדשה; במקום עוז לתמורה אחרי הפורענות, התגובה היא פופולריות במנועי החיפוש אחרי המילים רילוקיישן ודרכון זר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
"לא יתכן שאדם לא יקבל את הזכויות המגיעות לו," אומרת צפרירה דנון, חברת מושב גיאה ומנהלת תחנת שי"ל במועצה האזורית חוף אשקלון * בעזרת מתנדבות היא דואגת שאנשים יקבלו קצבאות והטבות המגיעות להם על
9 דק' קריאה
חשיפה ראשונה – רכב משא חשמלי מסחרי, הכוכב הלוגיסטי החדש שלכם, מדגמי 200 LOGISTAR, תוצרת חברת CENNTRO  ארה"ב  חברת יו.די.אס אינטרנשיונל בע"מ, מהיבואניות הגדולות והוותיקות בישראל של כלי רכב חשמליים, מרחיבה את היצע הפתרונות
3 דק' קריאה
זלמן אברמוב, מאחרוני הפלמ"חניקים ומהגרעין הראשון של מקימי שייטת 13, הלך לעולמו במושב מרחביה, שם נולד וחי את מרבית חייו * כל חייו עסק אברמוב בחקלאות ובהדרכה והמשיך להיות בקשר עם אנשי השייטת בהתנדבות
3 דק' קריאה
איך חיינו פעם? רוצים לחזור לימים רחוקים, כשהיו עוד מקצועות כמו נפח ועגלון והישוב העברי מנה כמה אלפי אנשים, שנזקקו לעזרתו של הברון? * ביקור מרגש במוזיאון המושבה של מזכרת בתיה – בניין ותיק
6 דק' קריאה
בתיה הולין מכפר עזה ומחמוד מרצועת עזה בתערוכת צילומים חדשה, על חיי היומיום משני צידי הגבול   כעשר דקות הליכה, פחות מקילומטר, מפרידים בין ביתה של בתיה הולין מכפר עזה לגדר הגבול, ופחות מקילומטר נוסף,
3 דק' קריאה
סיפור חייו של טוביה ליבנה מחניתה, בן לשורדי שואה שגדל בקיבוץ וחזר בתשובה, איבד בפיגוע את אשתו ובתו ומצא כוחות להתמודד  על אף שהספר שכתב "עם עלות השחר" (הוצאת בית העורכים) מספר את סיפור
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן