חברות הקיאקים בנחל הירדן תובעים פיצויים על הפסדים כספיים
ארבע מפעילות קיאקים בנהר הירדן: "רפטינג נהר הירדן", "קייקי הגושרים", "קייקי כפר בלום ובית הלל" ו"אבו קיאק" תבעו מהמדינה פיצויים בכדי 8.5 מיליון שקלים, בטענה שנגרמו להן הפסדים כספיים, כתוצאה מהתרשלות המדינה במניעה ובטיפול במחלת העכברת שהתגלתה בנחלי הצפון בקיץ 2018. מחלת העכברת היא מחלה שמועברת מבעלי חיים לבני אדם, בעת מגע עם הפרשות שמכילות את החיידק או עם מים המזוהמים בחיידק. תסמיני המחלה נעים בין מחלה אסימפטומטית ועד למחלה קשה ואף למוות.
בעקבות דיווחים על ריבוי חולים בעכברת לאחר שביקרו בנחלי הצפון, פרסם אותה עת משרד הבריאות לציבור אזהרות בנושא. הפרסומים, אמרו החברות-התובעות, היו כוללניים ולא מדויקים ביחס לאזורים בהם זוהתה העכברת וגרמו לבהלה ופחד בקרב הציבור, עובדה שהביאה להפחתה ניכרת בכמות המטיילים שהגיעו לאתרי השייט. כתוצאה מכך, נגרמו להן הפסדים כספיים.
המדינה השיבה שנהגה באחריות ובמקצועיות ולא התרשלה. לנגד עיניה עמדו הדאגה לבריאות הציבור ומניעת התפשטות המחלה, לצד צמצום, ככל שניתן, בפגיעה כלכלית אפשרית בעסקים ובתיירות.
האם ניתן היה לצפות את הנזק?
השופט ערפאת טאהא, מבית המשפט המחוזי בנצרת, דחה את הטענה שהמדינה התרשלה בכך שלא נערכה לטפל באפשרות של התפרצות מחלת העכברת. כדי להוכיח את "עוולת הרשלנות" של המדינה, הסביר השופט, יש להראות שהייתה למדינה "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית", כי הופרה חובה אחרונה זו ונגרם נזק בשל כך. ברור שהמדינה חבה "בחובת זהירות מושגית" (בהיבט העקרוני) לטיפול בבעיית העכברת כאמונה על בריאות הציבור, אך השאלה היא אם הייתה עליה גם חובת זהירות קונקרטית (בהיבט האירוע הספציפי), שהמבחן לקביעתה הוא "מבחן הצפיות": האם בנסיבות המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את הנזק. אם התשובה לכך שלילית, דין התביעה להידחות, שכן בהעדר יכולת פיזית לצפות את הנזק, אין מקום להכרה בקיומה של חובת זהירות קונקרטית. חובה זו אינה קיימת למניעתו של כל סיכון, היא קיימת רק לגבי קיומו של סיכון בלתי סביר, "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".
השופט קבע שלא היה על המדינה לצפות את הנזק. ההידבקות במחלת העכברת לפני שנת 2018 הייתה מינורית. המקרים בהם התגלתה המחלה בבני אדם היו בודדים, מספר הנדבקים היה מועט, ולא היה חשש קונקרטי להתפרצות המחלה בבני האדם. הנחת העבודה של משרד הבריאות הייתה שאין סיכון להידבקות האוכלוסייה הכללית במחלה. "משאין צפיות לנזק – לא ניתן לחייב ברשלנות".
לא הפחדה כי אם אחריות
לא היה בפרסומים של משרד הבריאות משום הפחדה של הציבור. המדינה פעלה באחריות כדי לידע את הציבור ולהזהירו מפני הסכנות. היא טיפלה באירוע בצורה מקצועית, יעילה וממוקדת, תוך איזון בין ההגנה על בריאות הציבור מפני התפשטות המחלה לבין האינטרס של אתרי התיירות בצפון הארץ וצמצום הפגיעה בהם ככל שניתן. משרד הבריאות הוציא הודעות דוברות ועדכונים על בסיס יומיומי, ערך ישיבות יומיומיות וחקירות אפידמיולוגיות וביצע ניטורים, ונראה כי סגירת הנחלים והאתרים השונים לא נעשתה באופן שרירותי, אלא לאחר חקירה ובדיקה מעמיקות.
סוף דבר פסק בית המשפט כי המדינה לא התרשלה. התובעות חויבו לשלם למדינה הוצאות משפט בסך 40,000 שקלים. על פסיקה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון שטרם הוכרע.
