זאב (זאביק) רז – טייס גייסות הרוח חלק שני

מלחמת יום כיפור, הפלת המיג הראשון, מפקד טייסת 69, מפקד  טייסת ה'נץ' (F-16) הראשונה, הטייס המוביל במבצע אופרה – הפצצת הכור האטומי בעיראק. בחירת הטייסים שהשתתפו בתקיפה, צל"ש מרפול וההרגשה של אנטי-קליימקס אחרי המבצע.  זאביק רז, חלק שני

מלחמת יום כיפור – מיראז' בתעלה

בכתבה הקודמת הגענו עד מלחמת יום כיפור. הפעם נמשיך מפרוץ המלחמה.

זאב רז: "במלחמת יום כיפור הייתי מוביל רביעייה (בן 26) בטייסת 69, טייסת פנטומים ברמת דוד. 4-5 גיחות ביום. הפלתי את המיג הראשון שלי מעל החרמון, אבל הדבר העיקרי שעשינו היה הפצצות בתעלה וברמת הגולן וגם של שדות תעופה. רוב המלחמה שלנו הייתה אוויר-קרקע, לא אוויר-אוויר. אבל הדבר שאני הכי גאה בו במלחמה הזאת, ואולי בכל הקריירה שלי בח"א, זה על משהו שלא עשיתי. יומיים אחרי שהפלתי את המיג בחרמון שלחו אותי ליירט מטוס אויב באזור תעלת סואץ. לחיל האוויר היו אז מיראז'ים והיו גם מיראז'ים ללובים שבאו לעזור למצרים. כדי להבדיל ביניהם צבעו על המיראז'ים שלנו משולשים צהובים גדולים על הכנפיים והזנב. אני מגיע לאזור, מזהה את המטוס, הנווט שלי נועל עליו ואני נכנס מאחוריו, מפסק החימוש למעלה, הטיל שלנו מזמזם שזיהה את חום המנוע שלו, אנחנו מתקרבים והנווט צועק לי "נו זאביק תפיל אותו כבר, למה אתה מחכה?" ואני מרגיש שמשהו לא מוצא חן בעיניי, לא מסתדר לי, למה הוא לבד, למה הוא לא טס מהר, אני מתקרב אליו ורואה שזה מיראז' ומתקרב עוד ואז כשהיינו בערך 400 מ' ממנו הוא כנראה הבחין בי ופתאום הוא שובר בבת אחת ואני רואה על הכנפיים שלו משולשים צהובים ענקיים. עד היום כשאני מספר את זה סומרות לי השערות בידיים. מזל שיומיים קודם הפלתי את המיג, באמת מזל, אחרת בטוח הייתי יותר להוט להפיל אותו.

אני לא יודע את מי כמעט הפלתי שם כי היינו על ערוץ אחר בקשר. חזרנו לבסיס ולא דיברנו על זה יותר. כשכתבתי את הסיפור הזה בפייסבוק, עוד לפני הספר, יורם אגמון, מפקד הטייסת שלי במלחמה, אומר לי – וואוו, אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה. אמרתי לו – אם הייתי משגר עליו טיל היית שומע. ככה זה במלחמה, זה נעלם בכל הבלאגן. לא יצאתי מצולק במיוחד מהמלחמה ההיא, למרות שהטייסת איבדה כמה מטוסים וארבעה חבר'ה נהרגו (טייסת 69 איבדה במלחמת יום-כיפור 9 מטוסים, 4 אנשי צוות אוויר נהרגו ו-8 נפלו בשבי. א.ר). היה לי מנגנון הגנה מאד משונה במלחמה. החלטתי, לא בראש, בבטן, שהסרבל שלי מגן עלי. עובדה שזה עבד. שנים אח"כ, כשכולם כבר עברו לסרבלים חדשים, חסיני אש, אני עוד נשארתי נאמן לסרבל הישן ששמר עלי במלחמה. הוא היה לי יותר קל ונוח, פחות הזיעו בו וכנראה גם נשארתי קשור אליו רגשית בגלל המלחמה. האמת היא שבמשך כל הקריירה שלי אף פעם לא הייתי קרוב ליפול ולא נפגעתי אף פעם, גם לא מנ"מ. לא הייתה לי אף תקלה רצינית ולא הייתי קרוב לנטישה. בספר שלי יש סיפור שאני נוטש מטוס אבל זו המצאה מוחלטת

רמת דוד – גבע וחזרה

זאב רז: "אחרי המלחמה החלטנו במשפחה לחזור לגבע. בשנת 74 עברנו מרמת דוד לקיבוץ והתחלתי לעבוד במטע השקדים עם הדוד שלי דניאל, אח של אבא. דניאל הקים את מטע השקדים של גבע והיה החקלאי האמיתי היחידי במשפחה שלנו. כשהחלטנו לחזור לקיבוץ אמרו לי כמה חבר'ה מחיל האוויר, שאין לי מה לחזור לשם. יש פתגם יווני עתיק שאומר שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. אחרי כמה חודשים בגבע ראיתי שזה נכון. גבע כבר לא אותה גבע ואני כבר לא אותו אדם ואני כבר לא יכול לחזור לשם. בדיוק כמו שאמרו לי. הבנתי את זה דרך הרגליים ואחרי שנה חזרתי לחיל האוויר, לרמת דוד. המשפחה נשארה בקיבוץ עוד שנה אחריי, שם גם נולדה הבת השלישית שלנו, טליה, ואז גם הם חזרו לבסיס.

"בשנת 75 יצאתי לתפקיד מטה בקריה ואח"כ נהייתי סגן מפקד טייסת 69 (סמ"ט א'). ואז ב-29.12.77 נהרגו מפקד הטייסת סא"ל אבשה (אבשלום) רום משריד והנווט אביהוא איכר מהזורע בהתנגשות אווירית עם פנטום נוסף מהטייסת. זה קרה בעת תרגול קרב אוויר-אוויר באזור כרמיאל, 3 פנטומים מהטייסת שלנו מול שני בזים (F-15) מטייסת אחרת. עד כמה שזה נשמע נורא, המוות של אבשה ואביהוא לא נחשב פשלה נוראית במונחים של אותה תקופה. בשנות ה-60 וה-70 היו הרבה יותר תאונות בחיל האוויר והרבה חבר'ה נהרגו בהן. לטשרניחובסקי יש שיר שבו הוא פונה לאדמה ואומר ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד. את כל החבר'ה הכי טובים, צעירים ויפים שלנו אנו טומנים בך ('ראי, אדמה' 1938). אחרי שאבשה נהרג, מוניתי במקומו למפקד הטייסת ע"י מפקד חיל האוויר דוד עברי עם המלצה של רמי הרפז מפקד הכנף (רמת דוד). אחרי המינוי הלכתי לשוחח עם ידידי גיורא רום. רציתי ללמוד מניסיונו כי גם הוא מונה למפקד טייסת באופן דומה, מישהו נהרג וגיורא מונה במקומו. ואז הוא אמר לי משפט שזעזע אותי – 'עובדה שהם נהרגו ואנחנו לא'. מה הוא רצה להגיד לי, שאבשה נהרג באשמתו? שיש טייסים שיש להם מזל וטייסים שאין להם? מה זה מזל, יש טענה על כמה טייסים שיש להם מזל, חבר'ה שהפילו כמה מיגים בגיחה אחת, יש כמה כאלה, אבל לדעתי זה לא מזל, הם בסה"כ ידעו לנצל הזדמנויות טוב יותר מאחרים.

"במשך שנתיים הייתי מפקד טייסת 69 עד שהתחיל הרומן של ח"א עם   ה-F-16. גם זה סיפור מעניין. היה לחיל האוויר, ולי אישית, מזל גדול שפרצה המהפכה האיסלמית באיראן, שכתוצאה ממנה בוטלה עסקת רכש של מטוסי F-16 שאיראן התכוונה לקנות מארה"ב. האמריקאים חיפשו למי לספק את המטוסים האלה ועזר ויצמן שהיה אז שר ביטחון קפץ מיד על המציאה. כך ישראל קיבלה מטוסי F-16 יותר מוקדם מהמתוכנן. כתוצאה מכל זה קרו שני דברים:  א' אני באופן אישי הרווחתי, כי בחרו בי להקים ולפקד על טייסת ה'נץ' (F-16) הראשונה בח"א.  ב'  – נוצרה אפשרות של תקיפת הכור האטומי שהלך ונבנה ע"י הצרפתים בבגדד עם מטוסי ה-F-16. דוד עברי, שהחליט עבורי את כל ההחלטות החשובות בקריירה, שנתן לי כנפיים בקורס טיס והחליט שאפקד על טייסת פנטומים, הוא גם החליט, שוב עם המלצה של רמי הרפז, שאהיה מפקד טייסת ה'נץ' (F-16) הראשונה ואח"כ שאוביל את הפצצת הכור. בתחילת 1980 יצאתי במשלחת הראשונה של ח"א שנסעה לארה"ב לעבור קורס על F-16. בכל משלחת יצאו 4 טייסים. יחד איתי בקורס הראשון היו רליק שפיר, דובי יפה וחגי כץ, כולם גם השתתפו אח"כ בהפצצת הכור. שלושה חודשים היינו שם, ביוטה, בבסיס בשם היל. היה זמן יפה, היה שלג ועשינו סקי. עם דובי יפה הייתי גם כמה שנים קודם בקורס ב'טופ גאן' (Top Gun), בית הספר של הנייבי לקרבות אוויר. Top Gun זה רק קרבות אוויר, כמו בסרט עם טום קרוז. שלושה שבועות היינו שם רק שנינו והתאמנו עם מדריכים אמריקאים. על כל הדברים האלה אני כותב בספר. חלק מהחבר'ה מופיעים בו עם שמות אחרים".

מי טייסים טובים יותר, הישראלים או האמריקאים?

"ככלל, אם אפשר לענות על השאלה הזו,  אז הישראלים יותר טובים. כי אנחנו מנצחים בעזרת האיכות והם בעזרת המסה, הארגון והלוגיסטיקה. כמו האימפריה הרומית פעם. לאמריקאים יש הרבה טייסים שאצלנו לא היו שורדים, כי הם לא יודעים לעשות קרבות אוויר. אבל שם זה לא חשוב. או קיי, אז הוא לא יודע לעשות קרבות אוויר, זה לא משנה, אם לא ננצח באוויר-אוויר ננצח עם המסה. המדריכים שלנו בטופ גאן היו באמת חבר'ה שידעו לעשות קרבות אוויר כמונו, אבל ככלל, טייס ישראלי ממוצע מול טייס אמריקאי ממוצע, הישראלי יותר טוב".

מה הכי כיף לטייס קרב, קרבות אוויר-אוויר?

"ברור! זו בכלל לא שאלה. אחרי שכבר הקמנו את טייסת ה-F-16 בתחילת שנות ה-80 מאד סבלנו, כי כולם ידעו ש-F-15 זה רק אוויר-אוויר ו-F-16 זה גם אוויר-קרקע. זה אמנם בהכללה והגזמה קלה, אבל אלה היו התפקידים".

קרבות אוויר-אוויר זה משהו שבכלל עוד קיים בימינו?

"המונח Dog fight, קרבות אוויר הדוקים שבאמת עשינו פעם עוד קיים, אבל המקום שלו כבר לא מה שהיה. זה השתנה. מאז שנות ה-80 חיל האוויר לא הפיל אף מטוס, כי הערבים הבינו את הרעיון. במלחמת לבנון הראשונה, ב-82', הפלנו המון מטוסי קרב סורים, אבל בזה זה נגמר. מאז הערבים לא יצרו אתנו קרבות אוויר-אוויר יותר. הם בנו את הכל על טילי קרקע-קרקע ונגמר הסיפור. בפעם הבאה שנחטוף מהם מטחים גדולים ומדויקים של טילי קרקע-קרקע אתה תראה מה זה יעשה".

הקמת טייסת ה"הנץ" הראשונה ומבצע אופרה

זאב רז: "אחרי שחזרנו מארה"ב הקמתי את טייסת ה–F-16 הראשונה, טייסת 117 ברמת דוד. חצי שנה אחרינו קמה הטייסת השנייה ברמת דוד, טייסת 110 בפיקודו של אמיר נחומי. אחרי שהיא קמה חלק מהטייסים שהיו בהתחלה אצלי עברו אליה. המטוסים הראשונים עצמם (F-16 'נץ') הגיעו לארץ בתחילת יולי 80' וחיכינו להם כמה חודשים אחרי שחזרנו. הם הוטסו מארה"ב עד רמת דוד ע"י טייסים אמריקאים עם כמה תדלוקים באוויר. מבחינה משפטית רק אחרי הנחיתה בארץ הם עברו לרשותנו. עוד לפני שהמטוסים הגיעו, דוד עברי, מפקד החייל, קרא לי לפגישה בקריה בת"א. נכנסתי אליו ללשכה ואז הוא מספר לי על כור אטומי שהולך ונבנה בבגדד וביקש שאבדוק אם אפשר לטוס לשם עם F-16, להפציץ אותו ולחזור בלי תדלוק באוויר. הוא הטיל את זה עלי כי רק עם המטוס הזה היה אפשר, אולי, לבצע את זה. המנוע שלו צורך פחות דלק, תכנון המטוס מעולה, ההתנגדות שלו נמוכה וטווח הטיסה שלו גדול מאוד. יחד עם זאת, לא הייתה לנו אפשרות של תדלוק באוויר. האמריקאים לא נתנו לנו מטוסי תדלוק ל-F-16, זה נחשב למערכת אסטרטגית, לכן היה צריך לטוס מפה עד בגדד וחזרה עם תדלוק אחד לפני היציאה, 1000 ק"מ כל כיוון, 3 שעות מהמראה עד נחיתה, עם חימוש כבד בהלוך.ב-82' כבר הייתה לנו מערכת תדלוק באוויר, תוצרת ישראל, אבל לא היינו יכולים לחכות כי המודיעין אמר שתוך שנה הכור יהיה חם, כלומר פעיל, ואז כבר מאד לא רצוי להפציץ אותו.

"חזרתי מת"א לרמת דוד וביקשתי מקצין הניווט שלי, אילן רמון, לבדוק אם זה אפשרי. אילן היה אז סרן צעיר והיה במשלחת השנייה שיצאה לארה"ב ואח"כ קצין הניווט בטייסת, זה שמשרטט את המפות ועושה את חישובי הדלק. במשך זמן רב, אולי חצי שנה, אילן היה שותף הסוד היחיד שלי במשימה הזאת. הוא חישב ובדק ואמר לי 'כמעט אפשרי'. היינו צריכים למחוק את הכמעט הזה. בסופו של דבר התגברנו עליו בעזרת שני אלתורים. הראשון היה המשך התדלוק ע"י מכליות (באוזרים) ממש עד ההמראה. השני, נועז יותר, היה מנוגד להוראות הבטיחות של המטוס. השלכת שני המכלים הראשונים של הדלק לאחר שהתרוקנו, כ-40 ד' לאחר ההמראה. אלה מכלים נתיקים עם התנגדות גדולה שאסור היה להשליך אותם אם לצדם תלויות פצצות מתחת לכנפיים. אבל לא הייתה ברירה והחלטנו לקחת את הסיכון. ידענו שזה יפתור את הבעיה, וזה הצליח. עבר בשלום".

מי בחר בך להיות המוביל בהפצצת הכור?

זאב רז: "נבחרתי לזה מתוקף היותי מפקד הטייסת (F-16) הראשונה. זה היה די אוטומטי. ברגע שאתה מפקד הטייסת אז ברור שאתה המוביל. אתה גם בוחר את שאר הטייסים ואתה נותן את התדריך. כשנבחרו הטייסים כבר קמה הטייסת השנייה, של נחומי, אבל אם עברי היה בוחר בנחומי להיות המוביל, זו הייתה מבחינתי הבעת אי-אמון מוחלטת. כשעברי עמד מולנו לפני היציאה בבסיס עציון, ליד אילת, הוא הסתכל עלינו ואמר: 'חבר'ה שלא יהיו אי-הבנות, יש פה מוביל אחד, קוראים לו זאב רז. אני הייתי המום מהמשפט הזה, שלא היה אופייני לו. מה שהוא בעצם אמר זה חבר'ה, אתם הולכים עכשיו לבגדד ויש פה שלושה מובילים טבעיים, מפקד טייסת 117 (רז), מפקד טייסת 110 (נחומי) ומפקד בסיס רמת דוד (יפתח ספקטור). זה מדאיג אותי. אני מרחיב עכשיו את מה שהוא אמר, זה לא במילים שלו אבל זה לא מצא חן בעיניו. הוא ראה את הבעיה ולכן הוא אמר את זה.

"לגבי בחירת הטייסים, אני קבעתי איזה טייסים ישתתפו, אבל למעשה זה היה די פשוט. לקחנו רק טייסים שעברו את הקורס על F-16  בארה"ב והיינו אז רק 12 טייסים כאלה. צריך לבחור 8 שטסים (שתי רביעיות) ועוד שניים רזרביים שהיו איתנו על המסלול למקרה שלמישהו תהיה בעיה. הגענו ל-10. אודי (אהוד) בן אמיתי שהיה אמור לטוס איתנו נהרג בתאונת אימונים כמה חודשים לפני המבצע. גם, התנגשות בין שני פנטומים. נשארנו 11. כך שלא היינו צריכים לבחור בין הרבה חבר'ה. שתי הרביעיות הורכבו בסוף משתי הטייסות. רביעייה ראשונה (טייסת 117): 1. זאב רז (מוביל). 2. עמוס ידלין (לימים אלוף וראש אמ"ן). 3. דובי יפה. 4. חגי כץ. רביעייה שנייה (טייסת 110): 1. אמיר נחומי. 2. יפתח ספקטור. 3. רליק שפיר. 4. אילן רמון. רזרביים (מס' 5 בשתי הרביעיות): רני פלק ושלמה שש. בנוסף ליוו אותנו כמעט עד בגדד גם 2 'בזים' ( F-15), להגן עלינו ממטוסי אויב אם יבואו, והיינו בטוחים שיבואו.

"היו שני חריגים בשמינייה. הראשון היה יפתח ספקטור, שהיה אז מפקד רמת דוד ובהתחלה לא היה מצוות. ספקטור לא היה בקורס בארה"ב אבל הוא רצה להשתתף ופנה לעברי שאמר לו להשיג אישור מרפול (הרמטכ"ל).  הוא דיבר עם רפול ונכנס לשמינייה. זו הייתה טעות, מזל שהוא חזר בשלום. ספקטור היה טייס ומפקד מהולל בחיל האוויר, אבל באותו זמן הוא כבר לא היה בכושר שלנו, בטח לא על F-16. שנית, הוא היה רמ"ח מבצעים בחיל האוויר. אתה יודע איזה סודות הוא יודע אם הוא נופל בשבי? תחשוב, היה לנו ברור לגמרי שלא כולם חוזרים משם. אמרנו שלפחות שניים לא יחזרו. רפול, בתדריך בעציון, דיבר איתנו ישר על השבי. הוא אמר:  'חבר'ה, מי שנופל בשבי שיספר לעיראקים כל מה שהוא יודע, העיקר שיחזור לי בריא ושלם. אתם לא יודעים כלום, אתם רק חושבים שאתם יודעים'. המשפט הזה שלו נחקק בי. אח"כ הוא הוציא מהכיס כמה תמרים, חילק לנו ואמר 'תתחילו להתרגל, זה מה שתאכלו שם אם תיפלו בשבי'. כל זה היה תוך כדי השבעה על הבן שלו, יורם, טייס כפיר שנהרג בתאונת אימונים כמה ימים קודם. הייתה עוד הברקה, של אביאם סלע שהיה אז רמ"ח מבצעים. החליטו לצייד אותנו בדינרים עיראקיים למקרה שנצנח בעיראק..

"החריג השני היה אילן רמון, שאז כבר היה בטייסת השנייה. לגביו הייתה שאלה מעניינת. אילן היה טייס מעולה אבל יותר צעיר מאיתנו, עם הרבה פחות ניסיון. הוא לא עבר את מלחמת יום כיפור כמו כולנו (סיים קורס טייס בשנת 74' כחניך מצטיין. א.ר). לקחתי אותו, כי במשך זמן רב הוא היה שותף הסוד היחיד שלי במשימה הזאת, אבל בעצם היה צריך לקחת מישהו יותר ותיק, עם יותר ניסיון. הפעם הראשונה שהוא שחרר פצצה בשטח אויב הייתה בבגדד. תחשוב, זה מטורף, לא עושים דבר כזה. יש גם תיאוריה למה אילן היה אחרון בשמינייה, כי האחרון תמיד הכי פגיע. זה כמו בעדר איילות. אמרו שזה בגלל שהיה הרווק היחיד, אבל זה לא נכון. האמת שאילן לא היה אמור להיות אחרון, דווקא בגלל חוסר הניסיון שלו הוא תוכנן להיות מס' 6, אבל אחרי שספקטור נכנס היה ברור שספקטור לא יהיה אחרון, בכל זאת יש גבול, אז שמו אותו מס' 6 ואילן נדחק לסוף, למס' 8.

"בסרט הדוקומנטרי המצוין 'תמוז' של הבמאי ניר טויב על הפצצת הכור בעיראק, הגדיר רליק שפיר (לימים תא"ל בחיל האוויר) את טייסי השמינייה כך: "מבין השמונה, הטייס הכי טוב לדעתי היה אילן רמון. הוא פשוט נולד עם סטיק ביד. עוד טייסים טבעיים טובים היו ספקטור, נחומי ודובי יפה. לעומתם ידלין, חגי כץ ואני היינו טייסים בינוניים שנעשינו טייסים טובים כל אחד מסיבותיו הוא. חגי כי הוא מאוד מאוד חכם, והוא הצליח עם הראש להתגבר על הידיים, וידלין ואני, כי אנחנו טיפוסים מאד אגרסיביים. ורז – הוא הכל. יש לו ידיים מחורבנות אבל יש לו ראש ויש לו אישיות חזקה, הוא פייטר לא נורמלי, הוא איש אמיץ."

מעציון – לבגדד וחזרה

ההמשך ידוע. תקצר היריעה מלתאר את כולו. מומלץ לקרוא על כך בספר החדש של זאב רז, 'בחזרה מהירח', שם הוא כותב על הכל בסגנונו המיוחד. המבצע, שתחילה נקרא 'גבעת התחמושת', כמעט יצא לדרך באמצע מאי 81'. ממש ברגע האחרון, אחרי שכבר הניעו את המטוסים, ניתנה פקודת ביטול. הציניקנים אמרו שבגין, אז ראש הממשלה ושר הביטחון, רצה לדחות זאת קרוב יותר לבחירות (שנערכו ביוני 81'). אבל כנראה שהסיבה האמיתית הייתה מכתב שכתב שמעון פרס, אז ראש האופוזיציה, למנחם בגין, ובו הפציר שלא לצאת למבצע. זה עורר חשש שהעניין דלף ואז הוחלט לבטל. כמה שבועות לאחר מכן, המבצע ששמו הוחלף בינתיים ל'אופרה', יצא שוב לדרך. בבוקר יום ראשון, 7 ביוני 81', ערב חג שבועות, יצאו 10 מטוסי 'נץ' מרמת דוד לבסיס עציון ליד אילת. משם המריאו אחר הצהריים 8 'נצים' וזוג 'בזים', מזרחה לעבר בגדד, עיראק. שעת ההפצצה נקבעה קרוב לאור אחרון. לאחר ההמראה הסתבר שהמלך חוסיין ראה מסיפון היאכטה שלו במפרץ עקבה את המטוסים חולפים מעליו לכיוון סעודיה ודיווח על כך לעמאן. המודיעין שלנו יירט את השיחה והמידע הועבר מיד לעברי שישב ב'בור'. למרות זאת עברי החליט להמשיך כמתוכנן. היה לו ברור שאם המטוסים טסו לכיוון סעודיה, אי אפשר להבין שהיעד הוא בגדד. המבנה טס כל הדרך בגובה נמוך מאוד להימנע מזיהוי מכ"ם, בדממה אלקטרונית, עבר את סעודיה, נכנס לעיראק, הגיע ליעד, זיהה את הכור שהיה מוקף חומה גבוהה, האצה, משיכה לגובה וכניסה ליעף הפצצה, אחד אחרי השני, כולם באותו נתיב, כל אחד משליך 2 פצצות, 7 מתוך 8 טייסים פוגעים במטרה, 14 פצצות במשקל טון כל אחת פוגעות בכור והורסות אותו לגמרי. רק יעף אחד, אין דלק להישאר שם וזה גם מסוכן. אסור לאבד את אלמנט ההפתעה, חייבים להסתלק מהר. בין היעף הראשון לאחרון, 8 מטוסים, עברה פחות מחצי דקה! כולם מדווחים בקשר לאחר היציאה חוץ מאילן רמון שהיה אחרון. היה רגע ארוך של מתח עד שגם הוא דיווח וכולם נושמים לרווחה. מסתדרים שוב במבנה, עולים ל-40,000 רגל וטסים גבוה כל הדרך חזור. בגובה תצרוכת הדלק נמוכה יותר. המטוס גם קל יותר, בלי פצצות ומכלי הדלק, ועדיין הדלק גבולי, מאד גבולי. הפעם טסים ישר מעיראק לירדן וחוצים את ירדן עד ישראל.

זאב רז: "כשחצינו את ירדן ראיתי שאין בעיה לפנות כבר ימינה לרמת דוד במקום שמאלה לעציון, אבל החלטתי לא לעשות זאת. א', כי הגף הטכני חיכה לנו בעציון וזה היה מזעזע אותם אם לא היינו חוזרים אליהם, ב', אתה לא יודע אף פעם אם מישהו אולי נפגע, אפילו משהו קטן במטוס והטייס בקושי מרגיש וכבר רוצה לחזור הביתה. האמריקאים קוראים לזה Gethometis, המחלה של 'להגיע הביתה'. בסופו של דבר אף אחד לא נפגע ולא הייתה שום תקלה באף מטוס. במשך כל הטיסה, כולל מעל בגדד אף אחד לא זיהה אותנו, אף מטוס לא הוזנק לעברנו ואף טיל נ"מ לא נורה עלינו. רק בתקיפה עצמה נורתה עלינו קצת אש תותחים, לא רצינית”.

הם היו מופתעים?

זאב רז: "אחד הניסים והנפלאות. אני זוכר שאמרתי בתדריך 'אני לא יודע אם נצליח לבצע את המשימה וכמה מאיתנו יחזרו בשלום. דבר אחד אני יודע, ה'בזים' יפילו היום הרבה מטוסי אויב'. אבל שום דבר, כלום, העיראקים בכלל לא באו. אתה רואה תותחים יורים עליך בצלילה ואתה אומר מישהו שם הבין כבר, אבל אם הם הבינו למה הטילים שלהם לא נועלים עלינו, ולמה המטוסים שלהם לא ממריאים? מה קורה פה? הרי האיראנים ניסו להפציץ את הכור הזה כמה חודשים קודם. כשהתקרבנו לבגדד והפעלנו את המכ"מים, כל אחד מאיתנו חשב שהמכ"ם שלו לא בסדר. איך יכול להיות שאין בכלל מטוסים מעל בגדד. קודם כל מטוסים אזרחיים, בכל זאת בגדד, עיר בירה. שנית, מטוסי קרב. מה זה? הם הרי במלחמה עם איראן. זה היה מאד מוזר. בדרך חזרה זה היה הכי משונה. מילא בדרך הלוך, מילא מעל המטרה, אבל אחרי שכבר הפצצנו והרסנו את הכור, איך הם לא ממריאים ומנסים ליירט אותנו. כשאני מרצה על זה במקומות כמו כפר חב"ד ברור להם שזו יד אלוהים. אבל אתה זוכר שפעם מיג 23 סורי נחת במגידו בלי שאף אחד שם לב אליו? הטייס ירד, הגיע לש"ג שהתקשר לרמת דוד לשאול מה לעשות וסגרו לו את הטלפון, חשבו שהוא צוחק. אז אותו דבר. אתה יכול לראות את זה איך שאתה רוצה, עובדה שזה מה שקרה".

בחזרה מהירח

חזרתם, התקבלתם כגיבורים?

זאב רז: "עברי ורפול לא חיכו לנו בעציון, הם היו ב'בור' בת"א. אחרי שנחתנו ובדקנו שכל המטוסים בסדר המראנו חזרה לרמת דוד. מרמת דוד לקחו אותנו במטוס קטן לשדה דב, שם נפגשנו עם עברי וראשי הלהקים לתחקיר ראשוני. למחרת, יום שני, נסעתי עם כל המשפחה לחג שבועות בגבע. בדרך חזרה מהקיבוץ אני עוצר טרמפ לחייל. 'שמעת', הוא שואל אותי. מה? הודיעו עכשיו ברדיו שמטוסים שלנו הפציצו את הכור האטומי בבגדד. זה נשמע סיפור מופרך אבל זו אמת לאמיתה. כך נודע לי שבעודנו חוגגים על הדשא הגדול, בגין ורפול כינסו מסיבת עיתונאים והודיעו לכל העולם שישראל חיסלה את הכור בעיראק. בשבילנו זו הייתה הפתעה מוחלטת. זה לא מה שנאמר לנו. רפול הבטיח לנו בשם מנחם בגין שישראל לא תודה שהיא תקפה בעיראק. אני לא סיפרתי על זה לאף אחד, גם לא למשפחה שלי. אח"כ הסתבר לי שארבעה טייסים סיפרו לנשותיהם לאן הם הולכים לטוס. הייתי בשוק. אמרו שזה סוד, אז סוד לא מספרים לאף אחד. כמה ימים אח"כ כל הממשלה הגיעה לרמת דוד יחד עם רפול שבאותה הזדמנות העניק לי צל"ש כמפקד המבצע".

אתם הולכים מאז עם מדליה?

זאב רז: "לא. קודם כל רק אני קיבלתי צל"ש, למרות שביקשתי שייתנו לכולם. שנית, חגי כץ לדוגמה התחבא מהתקשורת כל השנים. הוא מעולם לא התראיין לאף כתבה או סרט על הפצצת הכור. הוא לא הולך עם מדליה תרתי משמע. אדם נפלא. צנוע, ערכי. היה בטייסת שלי. תראה בספר שלי מה אני כותב עליו".

אבל זה כן משהו שמלווה אתכם. עובדה שאתה מרצה על זה, עשו עליכם סרטים, זה לא עובר.

זאב רז: "נכון. לכן הספר שלי נקרא 'בחזרה מהירח'. כי התחושה שלי מאז, כמי שחזר מהמבצע הזה, הוביל אותו, קיבל עליו צל"ש וכן הלאה, דומה לסיפור שקראתי פעם על איזה אסטרונאוט אמריקאי שחזר מהירח. מה קרה לו 'ביום שאחרי'. הוא נוסע לעבודה ונעצר עם הרכב ברמזור אדום, ופתאום הוא שואל את עצמו, רגע, מה זה הרמזור הזה? מה אני עושה פה בכלל? מה זה כל הדברים הקטנים האלה? הייתי בירח, מה לי ולכל ההמולה הארצית, היומיומית הזאת?

ככה אני הרגשתי. אחרי שחזרנו לא עיכלתי את זה. אם היית שואל אותי אז, מה פתאום.. אבל במשך השנים זה עלה, אתה יודע, גם אחרי שהשתחררתי. זה תהליך. יש הרבה דוגמאות לאנטי קליימקס מטורף שאנשים חווים. קח את יזהר כהן אחרי האירוויזיון או מרק ספיץ אחרי אולימפיאדת מינכן. הדוגמה הכי קיצונית אולי זה דודו טופז. אתה רואה בן אדם שלא יכול להתמודד עם הקטע הזה של האנטי קליימקס".

אתה מתגעגע?

"כששואלים אותי אם אני מתגעגע לטיסות, למטוסי קרב וכו', אני אומר לכאורה לא. אבל עובדה שבמעט החלומות שאני זוכר אני חולם על פנטומים. דווקא לא על F-16, על הפנטומים.."

אפילוג

ביקשתי לראיין את זאב רז בעקבות המכתב של אנשי צוות אוויר לנשיא לפני הבחירות האחרונות. הרחבתי על כך בכתבה הקודמת. עניינה אותי דווקא המעורבות הפוליטית שהוא 'חוטא' בה בשנים האחרונות. מי שעוקב אחריו יודע. אבל אחרי שעות של שיחות מרתקות איתו, אין סוף התכתבויות ועוד ספר שהוציא לאחרונה, היה קשה להחליט על מה לשים את הפוקוס גם בשתי כתבות ארוכות. בכתבה הזאת, השנייה, נסחפתי והרחבתי על הקריירה שלו בחיל האוויר (גם לא כולה) וה-Highlight של הפצצת הכור. לצערי לא נשאר מקום לעוד הרבה דברים מעניינים שראוי מאד לכתוב עליהם. אולי פעם בהזדמנות אחרת. לכל מי שקיבל חשק, אני מאד ממליץ שוב על ספרו החדש (והראשון) של רז, "בחזרה מהירח" שיצא לא מכבר. סיפורים ממהלך חייו. לא תמיד תצליחו לדעת שם מה מציאות ומה דמיון, אבל שווה מאד לנסות.

זאב רז – החלק הראשון