יבול שיא
הרפת והחלב
טוביאנסקי 1

"זה היה רצח" 

9 דק' קריאה

שיתוף:

אומר ג', קיבוצניק ולוחם פלמ"ח, חבר באחד מקיבוצי הגליל העליון, שהיה בכיתת היורים שהוציאה להורג את סרן מאיר טוביאנסקי, במהלך מלחמת השחרור. "זו טראומה, זה מלווה אותי עד היום, זה היה הכיעור של המלחמה, וגם דוגמה לְמָה שאנשים יהירים מסוגלים לעשות", הוא אומר. בלעדי 

כמעט 74 שנים לאחר האירוע הנורא בו הוצא להורג סרן מאיר טוביאנסקי, לאחר משפט שדה חפוז ובלתי נסלח, שבו הואשם בבגידה במולדת, אומר ג', אז מפקד כיתה בפלמ"ח וחבר בכיתת היורים שהוציאה את טוביאנסקי להורג: "זו הייתה פרשה אומללה ביותר ובלתי נסלחת". "זו תולדה של מלחמה", הוא מנסה להסביר, "זה מה שמלחמה עושה. זה מה שהיא מעוללת. אתה מאבד גבולות, אתה לא תמיד שולט ולא תמיד יודע, ומרשה לעצמך. אני מאוד לא גאה בחלקי בפרשה הזאת, שנקלעתי לתוכה, ולכן גם מהסס לספר עליה, מה גם שכבר עברו הרבה מאוד שנים, וקשה לזכור את התמונה כולה. אני לא זוכר רצף, אלא תמונות-תמונות".  

ההוצאה להורג של טוביאנסקי בוצעה בבית-ג'יז, כפר ערבי שמנה כ-700 תושבים בטרם נכבש על ידי ה"הגנה", והיה בנוי ברובו מחושות, לבד משני בתי אבן מפוארים, בית השייח', שנקרא "בית הקשתות", ובית הספר הסמוך אליו. מיקומו של הכפר, כ-14 ק"מ דרומית-מזרחית לרמלה, וכשלושה ק"מ מדרום מערב ללטרון, לא הרחק מקיבוץ הראל, היה בעל חשיבות אסטרטגית. הוא היה ממוקם בכניסה ל"דרך בורמה", שהחלה להיסלל ב-10 ביוני 48, קצת אחרי כיבוש הכפר. 

באותם ימים מגיעה הפלוגה של ג' לכפר, שהתרוקן מיושביו, כדי לאבטח את המקום. ההוראה של המ"פ, מתי גולדמן, חבר חמדיה, הייתה לא לתת לאף אחד להיכנס, ללא אישור מפורש ממנו. הסיבה העיקרית לכך הייתה שכוחות האצ"ל והלח"י, שישבו בירושלים, לא קיבלו את מרותם של כוחות ההגנה והפלמ"ח ורצו להשתמש בדרך כדי לספק ללוחמים שלהם נשק וציוד. "היו לנו שם התכתשויות קשות מאוד עם החבר'ה שלהם, שכללו גם ירי… לא נתנו להם לעבור, בשום פנים ואופן. זאת הייתה הסיבה העיקרית לא לאפשר לאף אחד לעבור שם", מסביר ג'.    

השמירה על הכניסה התחלקה בין המחלקות והכיתות של הפלוגה. "יום אחד", מספר ג' (זה היה ביום רביעי, 30 ביוני 48), "הגיע לכניסה לכפר ג'יפ, ירד ממנו איש גבה-קומה ואתלטי למראה, חמוש באקדח, ושאל מי המפקד פה. הבאנו אותו למתי המ"פ, והם הסתודדו. לאחר מכן המ"פ ביקש שאאסוף את הכיתה שלי, שכללה ברובה חבר'ה צעירים מבית הספר 'כדורי', שעזבו את הלימודים והתגייסו לפלמ"ח. התיישבנו באחת מכיתות בית הספר, והמ"פ אמר שצריך לבצע פעולה מיוחדת. צריך להרוג בן אדם. והבן אדם הזה הוא יהודי. היה שקט. איש לא פצה פה. זו לא חובה, הבהיר המ"פ, ומי שלא רוצה שיגיד וייצא מהחדר. שניים יצאו. אחד מהם נהרג אחר כך בקרב על בית חנון בחזית המצרית באוקטובר 48.   

"יצאנו לחצר. מתוך בית הספר הוציאו את טוביאנסקי (שהובא לשם כמה שעות קודם לכן – א"ב). על בגדיו", זוכר ג', "הייתה עטויה חגורה אלכסונית, מהסוג שהקצינים הבריטים נהגו לעטות על בגדי השרד שלהם, והיו לו, שמתי לב, נעליים יפות מזמש. הסתדרנו בשורה והתחלנו ללכת לכיוון מטע קטן, מרחק של כמה מאות מטרים, שנתחם בגדר אבנים. זה היה מעמד שלא מהעולם הזה. סוריאליסטי. אף אחד לא היה רוצה להיות חלק ממנו. אבל הבנו שאנחנו הולכים לעשות מעשה חשוב. צעדנו בשביל, בטור, אחד אחרי השני. בראש הטור הלכו המ"פ מתי גולדמן, אחריו איסר בארי, אחריו אחד הסמלים שלנו, אחריו עוד מישהו, ואחריהם הלך טוביאנסקי. הייתי די קרוב אליו. בעודנו הולכים, אמר טוביאנסקי שיש לו בקשה אחרונה, בקשה לבן שלו. איסר בארי נבח עליו. היסה אותו מיד. 'שתוק, אתה בוגד!'. איש לא העז לומר מילה. נכנסנו לתוך המטע, העמידו אותו עם הגב לחומה והפנים אלינו. איסר בארי הוציא דף נייר והתחיל לקרוא. אני לא זוכר את כל מה שהוא קרא, חוץ מזה שהוא אמר לו, 'נמצאת בוגד, ודינך מוות'. הוא ניגש אליו, תלש לו את הדרגות, ואחר כך את החגורה האלכסונית. למיטב זכרוני, מי שנתן את פקודת הירי היה המ"פ מתי. 'טען, למטרה שלפניכם, אש!'. פשששש. היה בום חזק נורא. היינו, למיטב זכרוני, ארבעה יורים. אני ועוד שלושה. הוא נפל מיד." ג' שותק שתיקה ארוכה. "אחר כך כולם הסתלקו משם במהירות. המ"פ אמר לי: 'תקברו אותו'. 

"הייתי בן 18 וקצת. טוביאנסקי שכב ירוי, מתבוסס בדמו. אחד מהחבר'ה רצה לקחת את נעלי הזמש שלו. 'חבל', הוא אמר. לא נתתי לו. קברנו אותו די רדוד. היה קשה לחפור שם קבר בסלעים, והלכנו משם". 

2טוביאנסקי גיבלי 3
בנימין גיבלי. התמנה לראש אמן. צילום: מתוך ויקיפדיה Assis1 

לחפש גוויה 

ג' נולד בגרמניה, ב-1930. הוריו, אחיו הבוגר ממנו בשנתיים והוא, עלו לארץ בשנת 1933, כששמי גרמניה החלו להתקדר. המשפחה בת ארבע הנפשות התיישבה תחילה ברמת-גן, ולאחר מספר שנים עברה לחולון, שנקראה אז קריית-עבודה. ג' למד בבית חינוך לילדי עובדים. כשהגיע לגיל הנעורים הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד". הפעולות התנועתיות השבועיות התקיימו בצריף התנועתי המשותף לכל קבוצות הגיל, ולקראת שבת התקיימה פעולה משותפת של כל חברי הקן. המטרה הייתה ללכד את הנערים והנערות לגרעינים ולהגשים בקיבוץ. בכיתה ה' הוא וחבריו הצטרפו לגדנ"ע ובגיל 16, לאחר שעבר את כל ההכשרות הדרושות, הוא כבר היה מ"כ. קצת לאחר מכן בישר להוריו, שהוא עוזב את הלימודים ומתגייס לפלמ"ח. ההורים לא עמדו בדרכו. הלימודים עניינו אותו הרבה פחות. 

ג' הוצב בגדוד הראשון של הפלמ"ח. השגרה של המחלקה שלו, כמו של כל מחלקות הפלמ"ח באותה העת, הייתה שבועיים עבודה בקיבוץ (בית-השיטה, ולאחר מכן עין-חרוד, במקרה שלו), ושבועיים אימונים, שאחריהם היה צריך להסליק את הנשק, בגלל החשש מעינה של הבולשת הבריטית. 

את טבילת האש הראשונה שלו עבר ג' בקרב על משמר-העמק (אפריל 48), בהמשך לחם בקרבות העקובים מדם על מלכיה (מאי 48), שם נפלו 30 מחבריו, רובם מהכשרת מעוז-חיים, ועשרות נפצעו. 

בכניסה לקיבוצו אני פונה ימינה, נוסע לאורך כביש המערכת. בפנייה שמאלה אני רואה אותו. הוא מחכה לי על אם הדרך, נעזר במקל הליכה. אנחנו נכנסים לביתו. בית קיבוצי רגיל, צנוע, בית של ותיקים. למרות 92 שנותיו, קולו בהיר וצלול. הוא התלבט מאוד אם לקיים את השיחה הזאת, ונתן לכך ביטוי גם במהלכה. כדי לצאת מהדיסוננס, הוא מציג לי שתי התניות: בלי שמו, ובלי שם קיבוצו.   

שיחתנו מלווה בהרבה שתיקות. אחרי אחת מהן ג' אומר: "אני לא יודע אם טוביאנסקי היה בוגד, או לא היה בוגד. אני מניח שלא. מרגל פועל אחרת ממה שהוא פעל. אני גם לא מכיר את פרטי האישום, כי לא הייתי במשפט".  

3 טוביאנסקי דוד קרון 3
דוד קרון, כפר מנחם. לא היה כתב אישום, לא הוצגו ראיות. צילום: מתוך ויקיפדיה, באדיבות דובר צה"ל  

שנה אחרי האירוע, ביוני 49, ג' כבר היה חייל משוחרר וחבר בקיבוץ עין-חרוד. הוא עובד במפעל של הקיבוץ. יום אחד מגיע ג'יפ למפעל, מחפשים אותו. "אלה היו חבר'ה מהפלמ"ח, מהכיתה שלי, הם אמרו לי שזה בעניין טוביאנסקי. על הג'יפ היו אתים ומכושים. התבקשנו לחפש אחר הגווייה. נסענו לבית-ג'יז, נכנסנו למטע הקטן, איתרנו את המקום והתחלנו לחפור. דבר ראשון ראיתי את הנעליים. הוריתי לכולם לכסות חזרה. הטיפול בשרידי הגופה הועבר הלאה. מעבר לכך אני לא יודע".   

זה מלווה אותך עד היום. 

"כן, זו הייתה טראומה עבורי. זה היה הכיעור של מלחמת השחרור. דוגמה לכיעור, והיו עוד כיעורים כאלה ודומים להם, לְמָה שאנשים מסוגלים לעשות. זה כתם. כתם צריך לנקות. בן-גוריון השתדל לנקות. הוא קבע בדיקה משפטית, שבה טוביאנסקי זוכה ונוקה".  

שיתפת בסיפור הזה את ילדיך? 

"במידה מסוימת". 

איך הם הגיבו? 

"לא זוכר. הם זוכרים בעיקר את זה שלחמתי, שסיכנתי את חיי, שתרמתי להקמת המדינה. גם אני גאה בזה שתרמתי. שהייתה לי הזכות להשתתף". 

היית מוכן להיפגש עם בנו של טוביאנסקי, יעקב בנטוב, להתנצל בפניו, לבקש סליחה, ולספר לו את הסיפור, הרי היית עם אביו בדקות האחרונות לחייו? 

"אני נורא מפחד. הייתה לי יד במעשה. אני רואה בעניין הזה כתם. לו הייתי במקומו – הייתי רואה בכל מי שהיה שם כרוצח אביו". 

רוצח? 

"בטח".  

לא הבנתם שאתם ממלאים פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור התנוסס מעליה? 

"זה לא היה אז כל כך ברור. לימים נפגשתי עם קצין המודיעין של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. החלפתי אתו כמה מילים על מה שהיה, כי לא היה לי ברור במה הוא הואשם. על מה הוא נשפט. הוא אמר לי שכל פעם כשהמטה שלנו היה משנה מקום – הם מיד היו יורים על המקום החדש. היה להם מודיעין. הייתה מחשבה שטוביאנסקי קשור לזה. מעבר לזה אני לא יודע".  

בקיבוץ יודעים שהיית מעורב בפרשה? 

"אני חושב שכן. חלק יודעים". 

אולי בכל זאת תאפשר לי לפרסם את שמך, חלפו כל כך הרבה שנים, מה גם שאתה מוקיע את המעשה. 

"לא, ממש לא, תן לי למות בשקט. זה מכוער. זה מציק לי מאוד. למה הייתי חלק מהעניין הזה? יכולתי להרים יד ולהגיד שאני לא רוצה לקחת חלק, ולא עשיתי את זה. זה קרה כי לקבוצה של אנשים הייתה תחושת כוח. עלה להם השתן לראש. הם לא הבינו את המהות של פיקוד גבוה, של סמכות, של מחויבות לאמת, לצדק, לטוהר מידות". 

לקיבוץ שאתה חי בו היום, אתה מגיע אחרי הפילוג. 

"נכון. אשתי ואני הגענו הנה ב-55, אחרי הפילוג, שהיה חוויה קשה מאוד. מאחר שלחמתי עם הכשרת גבת, והקיבוץ שהלכתי אליו הוקם על ידי הכשרת גבת, עזבנו אשתי ואני את עין-חרוד המפולגת ועלינו לגליל". 

נחשב למפקד מעולה 

"פרשת טוביאנסקי", היא סיפורו של קצין צה"ל, סרן מאיר טוביאנסקי, שהואשם בבגידה במולדת, במהלך מלחמת העצמאות. הוא הועמד לדין בפני בית דין שדה, הורשע והוצא להורג באופן יחיד מסוגו בתולדות מדינת ישראל. 

טוביאנסקי ("מישה", בפי חבריו), נולד במאי 1904, בקובנה שבליטא הרוסית, למד בגימנסיה הריאלית העברית, וסיים בהצלחה לימודי הנדסה באוניברסיטאות של ליטא ורוסיה. עם עלייתו ארצה, התקשה למצוא עבודה במקצועו והתגייס למשטרה. ב-1934 נשא אישה (לֶנָה) ונולד להם בן (יעקב). בתקופת מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, שירת שש שנים בחיל ההנדסה המלכותי, וקיבל דרגת מייג'ור (רב-סרן). באותן שנים הִסליק נשק עבור ה"הגנה" ממחסני הצבא הבריטי, וסיכן את חייו בתפקידים חשאיים למען ה"הגנה" בסוריה ובלבנון.  

טוביאנסקי היה מאוד מוערך. בתחילת 1948 הוא מונה על ידי דוד שאלתיאל (חבר מטכ"ל ה"הגנה", ומפקד מחוז ירושלים), לפקד על מחנה שנלר, שבנוסף להיותו מחנה צבאי, רוכזו בו כל מצרכי המזון שהועברו אז בשיירות מהשפלה לירושלים. כמה חודשים לאחר מכן, הועבר לחיל האוויר ומונה למפקד שלושת שדות התעופה של החיל, שהיו באותם ימים באזור ירושלים. בעבודתו האזרחית בחברת החשמל, שאותה המשיך במקביל לפעילותו הצבאית, התגלה כמהנדס בעל יכולות טכניות גבוהות. ב"הגנה" נחשב למפקד מעולה, ולאיש ארגון מצוין. 

בסוף יוני 48, לאחר הסרת המצור על ירושלים, נסע טוביאנסקי לתל-אביב, לקנות מצרכי מזון למשפחתו, נעצר להפתעתו בשוק הכרמל, הובהל למשרדי המודיעין בתל-אביב, ונחקר שם על ידי ארבעה: איסר בארי, דוד קרון, בנימין גיבלי ואברהם קדרון, שהאשימו אותו בבגידה במולדת (ריגול ומסירת ידיעות לאויב). ההאשמה התבססה על עדות של חבר לעבודה בחברת החשמל, שלימים התברר שהתקנא בטוביאנסקי והחליט לפגוע בו.  

עוד באותו היום, ה-30 ביוני 48, הוכנס טוביאנסקי למכונית והובל לבית-ג'יז, שם, באחת מכיתות בית הספר הועמד למשפט חפוז בפני בית דין שדה. איסר בארי מינה את עצמו לתובע, ואת שלושת חבריו, קרון, גיבלי וקדרון, שלא הייתה להם שום השכלה משפטית – לשופטים. לא היה כתב אישום, לא הוצגו ראיות, לנאשם לא מונה סניגור, לא הובאו עדים, לא נרשם פרוטוקול, ולא התקיים בכלל דיון. חוץ מהטחת האשמה בבגידה, לא היה שם כלום. בסוף הקרקס הנורא הזה הרשיע "בית הדין" את טוביאנסקי בבגידה, וגזר עליו עונש מוות בירייה. לא ניתנה לו זכות ערעור. לימים התברר כי "שופטיו" כל כך מיהרו, עד שאפילו את "פסק הדין" כתבו רק לאחר ביצוע עונש המוות.  

לאחר שנגזר דינו, הוא נלקח, כפי שכבר סיפרנו, למקום ההוצאה להורג, נכפת, ביקש לא לכסות את עיניו, וכיתת היורים נצטוותה לירות בראשו. טוביאנסקי מת במקום.  

למשפחתו, לא נמסרה כל הודעה על גורלו. אשתו חיפשה אחריו יום ולילה, והעלתה חרס. רק שלושה שבועות לאחר הוצאתו להורג, נמסרה הודעה לעיתונות ובה נאמר שמרגל ישראלי הוצא להורג, מבלי לציין את שמו. גם מקום קבורתו, ליד "בית הקשתות", לא נודע. 

לאחר כשנה, ולאחר שהפרשה נחשפה ונבדקה על ידי הפרקליט הצבאי הראשי, כתב בן-גוריון ביומנו, שלא היה כל יסוד להאשמתו ולהרשעתו של טוביאנסקי בריגול. לאלמנתו כתב, שבעלה "היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טראגית".  

באותה העת, כתב נתן אלתרמן בטור השביעי שלו, בעיתון "דבר", את "אלמנת הבוגד", על אשתו-אלמנתו של טוביאנסקי, שנאבקה שנה תמימה לטיהור שמו של בעלה, ושמו אכן טוהר ודרגותיו הוחזרו לו. שרידי גופתו הועברו לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. על המצבה נכתב כי "נהרג בשוגג". הנה שניים מבתי "אלמנת הבוגד" של אלתרמן: 

"תִּזָּכִר נָא מַהוּת 'הַמִּשְׁפָּט הַמָּהִיר…' 

זֶהוּ שְׁמוֹ הַנּוֹרָא שֶׁנִּיתֶּן לֹו! 

שֵׁם סוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ! שֵם רֵיקָן וְיָהִיר!  

שֵׁם שֶׁאֵין מַשְׁמָעוּת וּמוּבָן לוֹ! 

יִשָּׁמֵר נָא זִכְרָהּ שֶׁל אוֹתָה 'חֲקִירָה' 

וְשֶׁל 'דַּעַת קָהָל' מִתְעַרְבֶּלֶת, 

הַשּׁוֹפֶטֶת כְּגִ'יפּ בִּנְסִיעָה מְהִירָה 

עִם תֵּבֶת בַּלָּמים מְקֻלְקֶלֶת!" 

ועל האלמנה, שלחמה לטיהור שמו של בעלה, כתב אלתרמן באותו טור כך: 

אָז יָצְאָה מוּל כֻּלָּנוּ אִשָּׁה הֲמוּמָה 

וַתַּכְרֵז מִלְחָמָה… 

וַתְסַיְּמֶנָּה! 

אִם יֶשְׁנוֹ אוֹת תוֹדָה עַל שֵׁרוּת לָאֻמָּה, 

אֵין רָאוּי לוֹ יוֹתֵר מִמֶּנָה! 

אפילוג 

שלושת "שופטיו" של טוביאנסקי יצאו נקיים מהפרשה והתקדמו בחיים: בנימין גיבלי הפך לראש אמ"ן; אברהם קדרון הצטרף למשרד החוץ; ודוד קרון, הקיבוצניק מכפר-מנחם, המשיך למלא לאורך השנים שליחויות מודיעיניות מטעם המדינה, והיה דמות מרכזית בקיבוצו. רק "התובע" במשפט, איסר בארי, נשפט, נמצא אשם, נקנס באופן סמלי, ונחון מיד לאחר מכן.  

שיגעון גדלות ועלילה שפלה 

יעקב בנטוב, בנו היחיד של טוביאנסקי, היה בן 11 כאשר אביו הוצא להורג, וככל שבגר – גילה עוד ועוד פרטים על הפרשה. "זה סיפור קשה, שנגרם בגלל שגעון גדלות של שני אנשים, בנימין גיבלי, שהוביל את משפט השדה ושם עצמו כתובע ושופט, ואהרון כהן, פקיד בחברת החשמל הירושלמית, שחשק בתפקיד של אבי והעליל עליו עלילה". 

בנטוב (85), נשוי ואב לשניים, בת (אורית, 62) ובן (שרון, 59), וסב לנכדים ונינים, חי היום במודיעין, והכול בסדר אתו, הוא אומר.  

איך זה הרגיש לך להיות הבן של מאיר טוביאנסקי? אני שואל. "זה לא הפריע לי", הוא אומר. בני גילו, שחלקם שומרים אתו על קשר עד היום, ידעו על הפרשה, אבל לא הציקו לו. "מעולם לא אמרו לי, 'אבא שלך בוגד'. היו כל מיני פרסומים בתקשורת לאורך השנים, אבל רובם היו פרי דמיונם של הכותבים".  

הוא שירת בצבא בחיל ההנדסה, היה חמש שנים בקבע, ולאחר השחרור עבד מעל 40 שנה בכור הגרעיני בדימונה. הוא לא נפגש לאורך השנים עם מי מארבעת הקצינים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של אביו. הם לא הציעו, והוא לא יזם. הפגישה היחידה שלו הייתה עם בנו של דוד קרון מכפר-מנחם. זה היה לפני הרבה שנים. הוא לא זוכר את פרטיה. 

אני מספר לו שנפגשתי לאחרונה עם איש פלמ"ח, שהיה בכיתת היורים שהוציאה להורג את אביו, ושואל אם היה מוכן לפגוש אותו. אחרי שתיקה מהוססת הוא אומר לי שאין לו בעיה להיפגש, אבל הוא לא ייזום פגישה כזאת.   

ילדיו ונכדיו מכירים את הסיפור, אבל לא עוסקים בו. "זה לא נושא לדיון בשולחן המשפחתי", הוא אומר ומוסיף: "אני חושב שהם גאים בסבא שלהם".  

אימו של יעקב, לנה, שעבדה כל חייה בבית החולים הדסה בתפקיד מנהלי, הייתה בת 22 כאשר בעלה הוצא להורג. היא נפטרה ממחלה ב-1975, והיא רק בת 49. "האירוע הזה השפיע על בריאותה", בנטוב אומר, ומוסיף "אימא נהדרת. חמה ואוהבת ותומכת. גדלתי בלי אבא, אבל לא חסר לי כלום". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה בשיתוף עם משרד החקלאות וארגון The Good Food Institute Israel (GFI)  ישקיעו כ-4 מיליון ₪ במחקרים ישראליים למציאת חלבון אלטרנטיבי כתחליף לבשר, דגים, חלב וביצים בהמשך להסכם האסטרטגי שנחתם לאחרונה
2 דק' קריאה
האם שימוש בביו-סטימולנטים מבוססי פרוביוטיקה משפיעים על מדדי הצימוח ונפח השורשים של האבוקדו והאם חגבים יכולים לשמש כמקור חליפי לחלבון, הם המחקרים אשר קטפו את המקום הראשון בתחרות שקיים המכון הוולקני • המחקרים בוצע
2 דק' קריאה
היסטוריה של 2,000 שנים במקום כל כך קטן ומבודד * מפעל האשלג שפעל לפני קום המדינה עם פועלים עבריים ביניהם אבא שלי * סיור בקסר אל יהוד ומקום הטבילה של ישוע בצפון ים המלח
3 דק' קריאה
הוא "רק" בן 91 אבל נראה כמו בן 60 ולא נח לרגע * יוסקה בדיחי ממושב מולדת מתנדב בשלל מסגרות, בבית החולים, במושב ובהופעות בהתנדבות ועושה רושם שהוא לא מתכוון להפסיק וללכת לנוח  המפגש
6 דק' קריאה
"אני כל הזמן לומד" אומר לי אלון לזרוביץ' ממושב אליעד שברמת הגולן, אחד מיוצרי אוכפי ווסטרן לסוסים המובילים בארץ * את האהבה לחיות בכלל ולסוסים בפרט, ינק אלון עוד מילדותו במושב נווה ירק והוא
10 דק' קריאה
מושב ירקונה חוגג 90 להיווסדו – סיפור על פינה ירוקה בלב דרום השרון שסביבתה העירונית הולכת ומתכסה בשמלת בטון ומלט  בימים אלה חוגג מושב שרונה 90 שנה להיווסדו, תשעה עשורים חלפו מאז הוקם בשנת
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן