השבת ילדים שהוסתרו להוריהם ופעולות נגד בוגדים ומלשינים הם רק חלק מהנושאים שבהם עוסק ספרו של אלן בליץ מקיבוץ הסוללים, "השואה שהוצנעה", על יהודי בלגיה
מחלון ביתו שבקיבוץ הסוללים נשקף יער אלונים טבעי, אחד האחרונים שנותרו בארץ. בשנים האחרונות תוקפת את העצים האלה מחלה. על שולחנו מונחים כרכים עבי כרס המכילים מאות רבות של שורות צפופות, כמו ספר הנהלת חשבונות, עשרות אלפי שמות של יהודי בלגיה שנרצחו במחנות.
אלן בליץ (65), נשוי לתמי ואב לשלושה, נולד בעיר אנטוורפן, מרכז התרבות הפלמית בבלגיה, הידועה בזכות סצנת האמנות שנוצרה בה מאז המאה ה-17, תקופתו של הצייר רובנס, וגם בזכות היותה מרכז לליטוש יהלומים, מקצוע שיהודים רבים עסקו בו. בילדותו דיבר בבית צרפתית ועברית, ופלמית בבית הספר ובחוץ. "הפלמים לא אהבו את זה, הם מזהים מרחוק דובר צרפתית". כיום הרשויות מתנגדות ללימוד ולשימוש בצרפתית, על רקע הסכסוך בין שתי הקהילות.
כנער הצטרף לתנועת "הנוער הציוני" ("אצלנו לא היה דגל אדום והפגנות אחד במאי"), וכך הגיע ב-1973 למחנה קיץ בקיבוץ הסוללים. ההחלטה לעלות לארץ הייתה קצרה "בספטמבר 75' כבר חיכו לי בפלחה". את השירות הצבאי עשה כמט"ק בשיריון, ובהמשך למד הוראה באורנים, והתמחה בתחום שהיה אז חדש לגמרי, תקשוב ומחשבים. חצי שבוע עבד כמורה וחצי שבוע במפעל "לינרו" המקומי, עד שנסגר וגם עבד בתחום המחשבים במילואות. כיום הוא מורה בבית הספר היסודי בגניגר. לאחרונה, לאחר עבודה של כשנתיים, יצא ספרו "השואה שהוצנעה – בלגיה כמשל", 470 עמודים בכריכה קשה, שמתווסף למדף הספרים העמוס בנושא השואה.
איך עלה הרעיון לכתוב את הספר?
"תמיד התעניינתי בהיסטוריה, אבל לאו דווקא בתולדות השואה. אבי היה ניצול אושוויץ ולא העלה את הנושא. זה לא היה טאבו, אבל גם לא עסקנו בזה ביומיום. אני זוכר שהיה בביתנו רק ספר אחד מהתחום: 'הרוצחים בינינו', של ויזנטל. אבי, יוסף בליץ, שכולם קראו לו ז'וסקה, השתחרר מאושוויץ בן 17, הניצול היחיד ממשפחתו. יש לי שתי אחיות בבלגיה, וגם אתן הוא לא דיבר, יתכן שהדור שלנו היה קרוב אליו מידי. כשהגיעו הנכדים והתחילו לשאול שאלות, אז הוא נפתח. הספר אינו אוטוביוגרפיה, אבל אני מקדיש בו פרק לאבי. אמי ומשפחתה גרו בעיר אוסטנד, ליד הים. כשפרצה המלחמה היא הוברחה, כילדה בת 12, ללונדון, ושם עברה את הבליץ, התקפות האוויר של הלופטוואפה. לימים היא גם התחתנה עם בליץ. הבריחה שלה הייתה מקרה נדיר, מי שהצליחו לברוח היו ברובם עשירים או המנהיגות".
מחצית האוכלוסייה הושמדה
בליץ מסביר שיש בעיה להעריך כמה יהודים היו בבלגיה ערב מלחמת העולם השנייה. החל מ-1933 הגיעו פליטים, חלקם באישור וחלקם ללא, חלק המשיכו הלאה. כך שלמרות שהרישום היה מאורגן, המספרים לא מדויקים. נהוג להעריך את הקהילה היהודית בכ-70-65 אלף איש, כולל הפליטים. האחרונים רוכזו במחנות מעבר, וכשפרצה המלחמה הממשלה הבלגית פינתה את מי שכונו "נתיני אויב" לצרפת. המגורשים, מספרם מוערך ב-5,900, נותרו ללא מעמד: דרכוניהם נלקחו, ובצרפת הם נחשבו לגרמנים, רובם נשלחו למחנה המעבר דרנסי ומשם מזרחה. מספר הקורבנות מקרב יהודי בלגיה מוערך בכ-30 אלף, קרוב למחצית מהקהילה.
הגירוש עוכב במידת מה עד אפריל 1943 בזכות התערבות בית המלוכה הבלגי. המלך ליאופולד השלישי אומנם לא אהד את היהודים, אבל אמו, המלכה האם אליזבט, מחתה, ופעולתה גרמה להאטת מנגנון ההשמדה.
ספרו של בליץ (בעריכת קארין אליהו, הוצאת "צמרת") מתבסס על מקורות רבים, ספרים, מחקרים וזיכרונות אישיים בשפות הרלוונטיות (פלמית, צרפתית, גרמנית, אנגלית ועברית). זהו מסמך מרשים שעוסק בהיבטים שונים ומוסר פרטים על מאות אישים ואירועים. הספר נפתח בסקירה על ההיסטוריה הכללית של בלגיה ממלחמת העולם הראשונה, תיאור הכיבוש הגרמני במאי 1940 והתנהלות המדינה בשנות הכיבוש (1944-1940). הפרק העיקרי מוקדש לגורל יהודי בלגיה בתקופת המלחמה, ומורכב מסקירות כלליות לצד ירידה לפרטים ומיקוד בסיפורים אישיים (למשל המחתרת היהודית שפעלה בערי המדינה) שמאירים את התמונה הכללית. פרק מיוחד מוקדש לשיקום הקהילה היהודית לאחר המלחמה, כשבליץ אינו נמנע מלעסוק בסוגיות רגישות כמו השבת רכוש המגורשים, הפעולות נגד בוגדים ומלשינים והשבת ילדים שהוסתרו להוריהם. הוא מרחיב את היריעה לגבי ההתייחסות, או חוסר ההתייחסות, לשואת יהודי בלגיה במדינת ישראל, במחקר השואה ובתקשורת. בנספח מיוחד מובא סיפורו של יוסף בליץ, אביו.
מספר הקורבנות מקרב יהודי בלגיה מוערך בכ-30 אלף, קרוב למחצית מהקהילה
יש צורך בספר נוסף על השואה? מאות מאמרים וספרים, בהם היבטים היסטוריים וסיפורים אישיים נכתבו רק בעברית
"הציבור בארץ פחות מכיר את השואה במערב אירופה. אצל רבים הסיפור מסתכם ומסתיים במה שקרה ברוסיה, פולין, הונגריה והארצות השכנות. אבל צריך להבין שהשואה הייתה אירוע כלל אירופי, ו'גלשה' גם לצפון אפריקה. את מה שקרה בבלגיה כמעט שלא מזכירים. מי יודע, למשל, שפעלה שם מחתרת יהודית, כחלק מארגון 'חזית העצמאות', שהצילה אלפי ילדים?".
"המקרה של בלגיה", מסביר בליץ, "שונה מזה הידוע יותר של הולנד. לבלגים כבר היה ניסיון, ארצם נכבשה במלחמת העולם הראשונה. בהולנד, המלכה והממשלה ברחו ללונדון, והס.ס. קיבל שליטה מוחלטת במדינה. לפי האידאולוגיה הנאצית ההולנדים היו ארים והשתייכו לרייך. בבלגיה המלך היה למעשה שבוי, השלד של האדמיניסטרציה נשאר יציב, הגרמנים היו חייבים שיתוף פעולה, והיהודים נפלו קורבן לסיטואציה זו. בהולנד נספו כ-75 אחוז מהיהודים ואילו בבלגיה 45 אחוז. יהודי ארצות המערב לא האמינו שהם נשלחים להשמדה. יש בספר עדויות של אנשים שגורשו ב-1944 ולדבריהם לא ידעו על מחנות המוות".
כמו בהולנד השכנה, גם בבלגיה הותירו המלחמה והכיבוש פצעים פתוחים, שההתמודדות איתם לא הסתיימה עד היום, למשל סוגיית שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית, כולל מנהיגים של הקהילה היהודית, עם הגרמנים. "לא התחמקתי מנושאים רגישים. כתבתי על בוגדים ומלשינים, הזכרתי שמות, לדוגמה זה של הרב הראשי של בלגיה שחתם על דרישה ליהודים להתייצב במחנה המעבר במכלן, ושהמשיך לכהן כרב גם אחרי המלחמה". נושא אחר שנסקר בספר הוא פרשת הילדים היהודים שהוסתרו על ידי נוצרים, שחלקם לא הוחזרו לחיק הקהילה היהודית. "הכנסייה הקתולית במדינה טענה שבמקרה שההורים לא שבו מהמחנות, אין זו חובתם להחזיר את הילדים, שגודלו כנוצרים, לקהילה. מדובר במאות ילדים".
"בעצם" בליץ מהרהר בקול, "לא אני הייתי צריך לכתוב את הספר. זה לא תפקיד של מורה בבית ספר יסודי, גם לא כזה שאוסף כבר שנים ספרים על השואה בצרפתית, פלמית ואנגלית. חיכיתי 40 שנה, ב-1980 יצא סוף סוף ספר מדעי בבלגיה, שלא תורגם לעברית. קצת אחר כך נערך בגרמניה בעיר קיל משפט נגד שלושה אנשי ס.ס. שפעלו בבלגיה. יש הרבה סיבות מדוע זה לא קרה לפני כן. ב-1989 התקיים באוניברסיטת בר אילן כנס על השואה בבלגיה, וכמעט עשור מאוחר יותר נדפסו ההרצאות בספר בשפה האנגלית, בארץ לא אוהבים לקרוא באנגלית. יצאו גם זיכרונות אישיים, וספר מצויר של הקריקטוריסט היהודי-בלגי מישל קישקה, אבל לא היה בנמצא ספר מקיף בעברית, שנותן את התמונה כולה.
הכתיבה קשורה לאבי, שהתחיל לדבר ולהתראיין. איש תקשורת גרמני בשם יוהנס בלום ראיין 1,400 ניצולים, ביניהם אבי, ונתן את ההקלטות למוזיאון השואה במכלן, העיר שבה רוכזו המיועדים לגירוש. אחרי שש שעות של שיחה עם אבי הוא אמר 'יש לו עוד הרבה מה לספר'. פניתי לארכיון מחנה אושוויץ, וביקשתי מידע על האסיר יוסף בליץ. קיבלתי ארבעה מסמכים: שניים מהיום הגעתו, אחד מבית החולים, ואחד המעיד על קבלת שכר".
מה הציפיות שלך אחרי יציאת הספר?
"זה לא ספר בישול ולא מדריך נסיעות לחו"ל. זה ספר לספריות, חדרי עיון ומוסדות. הספרנית מבית לוחמי הגיטאות, ששלחתי אליה שני עותקים, אמרה לי שעומדים בתור לקבל אותו, כי פשוט אין מקור מידע אחר. אני בטוח שלעולם לא אצטער על ההחלטה לכתוב ולהוציא את הספר. אם מדי פעם מישהו ישלב מידע מהספר, בשיחה או בהרצאה – זה שכרי. זה היה חוב שלי למשפחתי וליהודי בלגיה, שעכשיו יש להם קול וזיכרון".
