כך דורסים

הסיורים על חורבות בארי הוציאו את אביבית משלוותה הרעועה גם כך 

רק רציתי לצאת מהקיבוץ. הזמנתי רכב, היה מפתח, ואפילו של אחד הרכבים היותר טובים. אבל מכונית לא הייתה.  

פעם היו לנו שלושה מגרשי חניה מלאים, שבערבים היו מתמלאים פלוס פלוס וכבר בקושי היינו מוצאים מקום. עכשיו אנחנו בקושי ממלאים את חלק א׳ במגרש הגדול. קצת עצוב עם יתרון קטן: בחלק הזה חונים באלכסון וזה הכי נוח.  

על היתרון הקטן מחפה חסרון גדול – די ברדק אצלנו. אז עובדי המוסך לקחו את הרכב לטיפול בלי להודיע, והינה אני משוטטת עם מפתח אבל בלי רכב כשעננה חולפת מחליטה להמטיר גשמון נמרץ דווקא עלי, כשאני כמובן בלי מטריה.  

לא צפרתי 

החלפתי לרכב מספר אחת, על פי שמו ה"אייר פורס וואן" שלנו, אם כי בפועל רכב פחות חדיש מהקודם. כשרציתי לצאת מהחניה (האלכסונית, זוכרים? הקיבוצניקים טובים בפרטים לא נחוצים) החליק מאחורי אוטובוס כתום. זה מגרש חניה שמיועד לרכבים פרטיים ולא לאוטובוסים, שלא לדבר על כך שהמגרש מיועד רק לרכבי הקיבוץ. ואכן, האוטובוס הנ״ל הסתבך, ותוך רגע ראיתי אותו יוצא ברוורס לכיווני, ממרחק של שניים-שלושה מטרים. קצת דאגתי. הייתה מדרכה מוגבהת בינינו, אבל הוא היה קרוב אליי קצת יותר מדי.  

אז צפרתי.  

האוטובוס שמע, החליף טקטיקה, שינה כיוון והתקדם תוך כדי שהוא עולה על שטח מוגבה אחר. התמרון הצליח והוא נצמד למדרכה. עכשיו הוא חסם אותי לגמרי, ואני באיחור. 

אז צפרתי.  

האוטובוס שוב התחשב, התרחק משפת המדרכה כדי שאוכל לעבור, ואז פתח את הדלתות והוריד נוסעים לרווח שפינה בשבילי.  

עוד לא צפרתי. חכו.  

ירדו ממנו אנשים ונשים דתיים כשבראשם גבר בחליפה, דוס, כמו שאנחנו אומרים, בלי באמת לדעת מה ומי. מעין רב או מוביל חברתי שנשא גיטרה.  

פה נשרף לי הפיוז.  

לא צפרתי. יצאתי והתחלתי לצעוק.  

לפני שאשתף בבליל המילים שיצא לי מהפה, אסביר: זה כנראה היה סיור. בסיור אנשים באים להקשיב, ולספק את יצר המציצנות שטבוע בכולנו, וכידוע, יש לנו בבארי חומר טוב במיוחד בתחומי הזוועה.  

אני לא סובלת את הסיורים האלה, אבל אם הם כבר מתקיימים, לפחות שיקשיבו לנו בשקט.  

כשאתה בא לשיר בחורבות שלנו את השירים שלך, אתה מביא את האג'נדה שלך, הרי תשיר שירים "משמעותיים", ואיזה יופי, כך תזכה גם לקתרזיס דתי/ לאומני – על חורבותינו.  

אז ככה דורסים, חוסמים, נכנסים לתחומים הפרטיים שלנו ולא רואים אותנו – בעזרת גיטרה.  

בבליל הצעקות שהעפתי שם, שהוא די מטומטם ולא קולע, כיכבו:  

"אתם מפריעים לנו!", "מה באת לנגן, זאת לא חגיגה פה!", "אנחנו קיבוץ חילוני ולא דתי!", "למה באתם, יכולתם לראות את זה לא פחות טוב בטלוויזיה!", "תהנו מסיור הזוועה שלכם!", "אתם לא רצויים פה!". 

המלון שהפך לבית 

אחרי עשרה ימים בבארי נסעתי למלון בים המלח. החל ב-7 באוקטובר הפך גם הוא לבית. הנסיעה בנגב ירקרק, ספק הרים ספק גבעות מכחילים באופק. אחרי זה המדבר. אני מתה על מדבר. הכי מתאים לי לחיות במדבר, והכי הכי מול ים. אבל זה לא הבית. אין ברור מזה עכשיו. יורדים בירידות של ערד. שעה של סיבובים. לא קל למי שנוסע לעבוד בבארי מדי יום. הנוף בדרך נפלא והוא עוד הולך ומשתפר. ים סגול לקראת שקיעה מתחיל להציץ בין סלעי המדבר הבהירים.  

מול המלון מתרוצצים ילדים. ילדים! זה משהו נדיר בקיבוץ. אני מתארגנת בחדר במהירות והולכת לפס. הפס הוא רצועת אדמה, או יותר נכון מלח, שבחלקו הראשון תפס אבק, שנמשך אל תוך הים.  

זאת אומרת לא בדיוק הים, אלא, כמו שאמרו לי, בריכת מלח מספר חמש.  

כעבור חמישה קילומטרים הפס מסתיים בסוללה גבוהה. זה הגבול. אבל לשם לא הגעתי. אני הולכת בו בערך שלושה קילומטרים עד שמגיעה לפטריית מלח שכמעט צמודה אליו. מרהיב שם. מכל צד ומכל כיוון יש לים צבע, עומק ומרקם אחר בקשת צבעים שנעה בין טורקיז לסגול. הכול מים, והמים יודעים משהו על השתנות ועל רגישות לשעה, למזג האוויר ולרוח.  

לוקח זמן לגלות אותו. כי קסם הפס הוא לא בו, אלא במה שנשקף ממנו, אבל הוא כבר הפך לאזור טיול פופולרי.  

החוטים לא ניתקים 

בחזרה במלון מהממים אותי השפע, והאנשים. לא שבקיבוץ חסר לי משהו. אבל מלון מטבעו, אפילו במצב הזה, משדר שפע.  

אני מסיירת בו כחצי מבקרת מבחוץ. בקומה הראשונה באטריום היה מתחם הפעילות של חברי הקיבוץ. הוא עדיין, אבל אחרת. היו בו מתחמי טיפולים ועזרה שונים, כולל מרכז ביגוד. נשארו בו מתחמי משחקים לילדים, מרכז טיפול במגע של אמ״ן, מרפאה ופינת ישיבה וקפה.  

והאנשים. גם בקיבוץ יש הרבה מפגשים חברתיים. אבל משהו אחר. כמו האוכל, גם במרחבים החברתיים של המלון יש במושג "אנחנו" משהו מוצהר.  

בערב מופיעה באולם להקת רד בנד. בגלל זה באתי, והוספתי לעניין בהזדמנות כמה סידורים.  

הלהקה יודעת את העבודה. הם באו לשמח. הם צודקים שזה מה שאנחנו צריכים. שיר אחד מוקדש לחטופי בארי, וזה כל כך נכון וכל כך עצוב.  

כמו תמיד בהופעות אני מסתכלת על הקהילה. הילדים שמתרוצצים בחלק הקדמי מול הבמה. כמה אנחנו שמחים עליהם ועל הברדק הקטן שהם מביאים, יש והלהקות מבינות. תארו לכם את היהודים נותנים הופעת רוק כבד עם בגדי העור השחורים ומולם הילדים והשמחות הקטנות שלהם על המחצלות. יש את בני הנעורים שיושבים להקשיב או רוקדים, ההורים שבאו, רוקדים או שקטים, המבוגרים והסבים שמתחברים למוזיקה.  

ברגעים האלה אני מרגישה קהילה, ואיך המוזיקה קושרת אותנו בחוטים סמויים, אנחנו איתה, חיים ביחד, וכשהמוזיקה מסתיימת, למרות חששי, הקשרים והחוטים לא ניתקים.  

לחיות על החורבות 

למוחרת בבוקר נפגשתי עם בעל תפקיד שאני מעריכה מאוד. סיפרתי לו איך צעקתי יום קודם על נוסעי האוטובוס. "כולנו כעת רגישים", אמר, "אבל צריכים לחיות ביחד". 

הוא צודק. הצעקות שלי אתמול במגרש החניה לא היו הדבר הכי מומלץ, גם בעיניי.  

בכלל, במלון קיבלתי פרספקטיבה אחרת לדברים לעומת התחושות בקיבוץ. לא פשוט לחיות על החורבות, עם תזכורות יומיומיות ואפילו בנאליות לפעמים למה שקרה, לאלה שאינם, ובתוך זה לנסות לחזור להווה יציב, כשברקע אי ודאות שרק גדלה והולכת. בארי בונה את עצמה, ולא יודעת על איזו קרקע.