לא בגלל שהוא מבית שאן

קיבוץ יכול להעדיף את תושביו בקבלת ילדיהם לגן הקיבוצי על פני ילדים מישובים אחרים 

תושב בית שאן (נקרא לו – התובע), ביקש כי בנו הקטין יתקבל לגן ("מעון יום") הנמצא בקיבוץ שדה נחום. לטענתו, בקשתו סוֹרְבׇה על רקע מקום מגוריו, כאשר הקיבוץ העדיף לקבל למעון בנים של תושבי הקיבוץ. לדבריו, זהו מעון המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית עמק המעיינות, והקיבוץ או המועצה אינם יכולים לתת "עדיפות לתושבי הקיבוץ על פניו". עוד הוא טען כי מנהל הקהילה של שדה נחום "פירסם נגדו דברי לשון הרע והעליל עליו עלילות שווא שהוא מאיים לפגוע בגננות של הקיבוץ", בדרך של פניה למשטרת ישראל בתחנת בית שאן, והגשת תלונת שווא כנגדו". באמצעות עו"ד רועי טיבי ביקש התובע, מבית משפט השלום בנצרת, לחייב את מנהל הקהילה לשלם לו פיצוי בסך 100,000 שקלים בגין הוצאת לשון הרע, וכן 100,000 שקלים נוספים אותם תבע גם מהמועצה האזורית עמק המעיינות בעד הפרה של "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים". 

רשות חינוך מקומית 

המועצה "עמק המעיינות", באמצעות עו"ד יעקב קורין, אמרה שהיא "אינה מנהלת את מעון היום בקיבוץ שדה נחום". המעון, הסבירה המועצה, מופעל בידי האגודה הקהילתית של שדה נחום, והמועצה כלל לא הייתה מעורבת ברישום בנו של התובע לגן. המועצה הוסיפה כי "ילדים מבית שאן רשומים ומגיעים למוסדות החינוך בקיבוץ שדה נחום, כולל אחייניתו של התובע". 

מנהל הקהילה (חבר עין הנצי"ב), דחה את הטענות, וסיפר כי מעון הפעוטות, "הוקם בידי האגודה הקהילתית בקיבוץ שדה נחום כדי לתת שירותי חינוך לילדי הקיבוץ". באמצעות עו"ד גל עינב (עוז, לוטן, עינב ושות'), הוא טען כי חל כאן החריג לחוק איסור הפליה, הקובע: כי "לא יראו הפליה בהבחנה שנעשית על ידי רשות מקומית בין תושביה ובין מי שאינם תושביה". האגודה הקהילתית משמשת כרשות חינוך מקומית, הסביר עו"ד עינב, ולכן לא ניתן לייחס לה הפליה אף אם תעדיף את תושבי הקיבוץ על פני בנו של התובע.  

"לא נפל רבב בהתנהלות שדה נחום" 

השופטת נבילה דלה מוסא קבעה כי "לא נפל רבב בהתנהלות שדה נחום באופן שמעיד על הפליה". היא תארה שהתובע פנה לקיבוץ כדי לרשום את בנו למעון, באיחור של למעלה משלושה חודשים ממועד הרישום הקבוע לכך. במועד זה היה המעון בקיבוץ בתפוסה מלאה ומטעם זה הוא סורב. עוד נמצא שהתובע פנה למשרד העבודה והרווחה וקיבל במענה הודעת-מייל מאת מנהלת תחום מעונות יום, ממשרד העבודה והרווחה, בה נאמר: "משיחה עם רכזת הגיל הרך בקיבוץ נמסר כי יש מקום לבן שלך וכי הוא ישובץ בתחילת שנת הלימודים הקרובה. לעניין ההפליה: נמצא כי במעון שוהים ילדים שהם אינם חברי קיבוץ ועל כן מבחינת האגף זכות הרישום למעון פתוחה לכלל ילדי הסביבה הרלוונטית לאזור הרישום". זו שגגה של המשרד, הגיב הקיבוץ.  

השופטת קיבלה את עמדת שדה נחום כי מדובר בטעות של משרד העבודה והרווחה לגבי מספר הילדים הרשומים למעון, שהיה בתפוסה מלאה בעת שפנה התובע, ומטעם זה הוא סוֹרַב, ולא מחמת היותו תושב בית שאן.  

לא הייתה אפליה 

זאת ועוד, השופטת מצאה כי בשדה נחום פעלו לשילוב בנו של התובע במעון ועשו כמיטב יכולתם לשם כך. הקיבוץ ביקש וקיבל אישור לחרוג מהתפוסה המותרת במעון כדי לאפשר את קליטת בנו של התובע. לאחר קבלת האישור, התובע ורעייתו הוזמנו לשם חתימה על מסמכים והסדרת הרישום, אך "הם נעלמו ולא יצרו כל קשר עם הקיבוץ".  

השופטת קבעה אפוא ש"לא הוכח מעשה הפליה כלפי התובע או בנו". היא קיבלה את עמדת הקיבוץ לפיה בתחום החינוך – האגודה הקהילתית משמשת "רשות מקומית" כהגדרתה ב"חוק איסור הפליה". משכך, היא פסקה שבהתאם לסעיף 3(א1) לחוק זה: "העדפת הקיבוץ את תושביו – אין בה הפליה" (במאמר מוסגר: פסיקה זו, כך נדמה, שונה מעמדת משרד העבודה לעניין אזורי הרישום).  

בית המשפט פסק כי גם אם ההפליה הייתה על רקע מקום מגורים (ולא כך היו פני הדברים), הבחנה שעושה הקיבוץ בין תושביו לבין מי שאינם כאלה, אינה נחשבת להפליה. משכך, דחתה השופטת את התביעה לפי חוק איסור הפליה.  

פנה לשוטר הקהילתי  

אשר לתביעה בגין הוצאת לשון הרע – נמצא כי לאחר שנמסר לתובע שאין מקומות פנויים במעון, הוא הודיע שיגיע למעון בפתיחת השנה על אף שבנו לא נרשם למעון. מנהל הקהילה פנה בעניין זה לשוטר הקהילתי. בעקבות כך, התקשר רכז המודיעין של משטרת בית שאן לתובע וביקש ממנו "שלא יעשה בלגן, כדי שלא נגיע למקומות בהן פותחים תיק". לטענת התובע הוגשה נגדו תלונה המייחסת לו "איום על חיי הגננות". הגשת תלונה במשטרה שיש בה ייחוס איומים מצד התובע (ככל שאינה נכונה), הסבירה השופטת, מהווה לכאורה הוצאת לשון הרע, אך לא הוכח שהוגשה תלונה שכזו.  

בנוסף, הסבירה השופטת כי השתכנעה שמנהל הקהילה פעל בתום לב, בעת פנייתו לשוטר הקהילתי (היה לו חשש סביר מפני הפרת סדר ואי נעימות ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים). קיומו של תום לב בעת הגשת תלונה, מהווה "הגנה" לפי חוק איסור לשון הרע (כאשר אדם מגיש בתום לב תלונה לרשות מוסמכת, תלונה זו לא תשמש עילה כנגדו במשפט על הוצאת דיבה). כך נדחתה גם התביעה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע. 

סוף דבר, התביעות נדחו, והשופטת חייבה את התובע לשלם שכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקלים הן למנהל הקהילה והן למועצה האזורית.