למה מי אתה? נעמה רז, 44, גבע

נשואה+ 3 בנות מהממות

חיית במה שמרשה לעצמה ללבוש בגדי ערב בבוקר, אוהבת לבשל ולאפות למרות שגדלה על סנדוויץ' עם ביצה קשה                       

"אני סטייליסטית אישית, זה אומר שאני מרשה לעצמי ללבוש בגדי ערב בבוקר! תמיד אהבתי להיות מוקפת בבגדים. כמה אהבתי? הלכתי לעבוד במכבסה בגלל זה. אז גם הבנתי כמה אפשר ללמוד על אנשים דרך הבגדים שלהם ושם נולד החלום להלביש אנשים ולגרום להם לראות כמה הם יפים. אני כותבת אנשים אבל זה בעיקר נשים. 

כל חיי שרתי. תמיד שרו מסביבי (סבתא שלי הייתה 40 שנה בגבעטרון). אני חיית במה והופעתי בקיבוץ בערך בכל חג אפשרי, יתרון עצום בלימודי מוזיקה בתל אביב. 

חוץ מזה יש לי תואר ראשון בחינוך מיוחד ממכללת תל-חי אותו הצלחתי להשלים בשמונה שנים בלבד, כולל הפסקה ארוכה לטובת דור ההמשך. 

אני מאוד אוהבת לבשל ולאפות, שזה מדהים בהתחשב שגדלתי על סנדוויץ' עם ביצה קשה מחדר אוכל ועוגות ג'לי ליום הולדת. אפילו לא היה לנו תנור אפייה בבית". 

איזה איבר בגוף שלך מספר שאת מקיבוץ ולמה דווקא הוא? 

"מצח. תמיד אמרתי שכתוב לי על המצח שאני קיבוצניקית. בצבא זה בלט במיוחד משום מה. כולם ידעו שאני קיבוצניקית עוד לפני שפתחתי את הפה". 

זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ 

"פעם אני וחברתי הטובה החלטנו להבריז משיעור בלט והלכנו לקפוץ בכותנה, למי שזוכר את ערמות הכותנה שהיו במרכזי המזון, זה היה קסום עד שהמטפלת שלנו תפסה אותנו על חם".  

המאכל שהכי אהבת או הכי שנאת שהכינו בחדר אוכל? 

"הכי שנאתי קלופס (גוש בשר עם ביצה קשה תקועה באמצע). הייתה לזה צורה דוחה במיוחד. 

הכי אהבתי את העוף הצלוי בארוחת שישי בערב. בעיקר את העור הקריספי (עד היום)". 

משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכחי 

"אל תבזבזי את הזמן של המכבסה". 

מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ? 

"בגיל 10.5 נפלתי מסוסה ונחבלתי קשות בראש. עברתי ניתוח חירום והייתי מאושפזת איזה שבוע ברמב"ם. כשחזרתי היו ילדים שחשבו שאיבדתי את הזיכרון. לא רק שזה לא היה נכון, הזיכרון שלי רק השתפר מאז, בעיקר לדברים לא חשובים שאף אחד לא זוכר". 

אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לנערה שהיית? 

"זה בסדר לרצות להיות מיוחדת. את לא חייבת להיות כמו כולם". 

מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה? 

"הסימון על הבגדים כמובן. 355 כחול שולט!!!" 

מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך? 

"אין לי! וזאת התכונה הכי קיבוצניקית שלי".

מה העבודה הכי אזוטרית שעבדת בה בקיבוץ? 

"פעם נתנו לי לצבוע שמות שדהו על הקברים בבית הקברות. זאת הייתה עבודה חלומית ופסטורלית. כל בוקר הייתי מדווחת להורים שלי את מי אני צובעת היום". 

שריטה שהקיבוץ של פעם השאיר בך 

"לרצות להיות תמיד בסדר. שלא יגידו עליי שאני בעייתית חלילה". 

מה הפינה האהובה עליך בקיבוץ?  

"המקרר של חמותי". 

איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים?  

"הייתי מחזירה את הסנדלרייה. כמה פעמים יצא לכם להיות אצל סנדלר? זה מקום קסום". 

איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה? 

"הכי אהבתי את יום העצמאות. תמיד הייתה אווירה מרגשת והפיקניק המשפחתי היה כמובן גולת הכותרת. אוכל טעים, אנשים שאני אוהבת וסבא שמקשיב למפגן חיל האוויר ברדיו". 

בהנחה שעשית פעם גיוסים בקיבוץ, איזה הכי אהבת? 

"הגיוסים שהכי אהבתי היו קטיפת אשכוליות בפרדס שהתבטלו ברגע האחרון בגלל שירד גשם". 

אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה? 

"מוטו לחיים: תסתכלי על המציאות כמו שהיא, לא כמו שאת רוצה שתהיה". 

האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאת היום?  

"סבא שלי, נחמן רז. מורה ומחנך, איש רוח, חבר כנסת וסבא מדהים. הוא נתן לי כל כך הרבה ממי שאני. יש גם דברים שאני מנסה להיפרד מהם היום, אבל בגדול, אני גאה מאוד להגיד שזה היה סבא שלי". 

ספרי על חלום אחד שהגשמת וחלום אחר שעדיין לא אבל היית רוצה להגשים 

"את החלום להיות סטייליסטית וללמוד להתלבש איך שבא לי הגשמתי ואני עדיין מגשימה. כמו שכבר אמרתי אני חיית במה וגם המקצוע שבחרתי מאפשר לי את זה במסגרת ההרצאות שאני מעבירה. הייתי רוצה להגיע להופיע על במות עוד יותר גדולות ולהפיץ את בשורת הסטיילינג שלי בכל העולם". 

אם היית יכולה, היית מחזירה את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה?  

"אצלנו ההפרטה ממש חדשה, אז אני מסתגלת למצב. פחות מתגעגעת למה שהיה ויותר סקרנית להמשך". 

מה הגעגוע הכי עמוק שלך? 

"לאימא שלי שנפטרה לפני 17 שנה. הייתי נותנת הרבה מאוד כדי לפגוש אותה עכשיו". 

מה את מאחלת לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות?  

"שפע, ממון והרבה אנרגיות טובות".