השאלה מיהו קיבוץ נולדה עם התחלת ההפרטה של הקיבוצים. תחילה היה זה הדיון על הגדרת הסיווג בתקנות האגודות השיתופיות, ולאחר מכן נותרה השאלה תלויה ועומדת
השאלה מיהו קיבוץ? מהדהדת בעת הדיון על השאלה "מיהו יהודי". כידוע אין תשובה אחת לשאלות אלה. אני נוטה לקבל את ההגדרה שיהודי הוא מי שבוחר להיות יהודי. הבחירה היא הקובעת ולא הסטטוס: דתי, חילוני, שמאל או ימין, ההורות או מקום המגורים. הבחירה האישית היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק לתקפות ההגדרה. תנאים נוספים הם: שפה, הכרת התנ"ך, המשנה, התלמוד, לוח המועדים, ההיסטוריה של העם היהודי, הזדהות עם העם היהודי. היחיד בוחר לו את אמונתו אבל זהותו נקבעת גם על ידי השיוך שלו.
באותה הגישה אני בוחן היום את השאלה "מיהו קיבוץ". היום, כי לא תמיד חשבתי כך.
קיבוץ הוא מי שחבריו בוחרים להגדיר אותו כקיבוץ. קיבוץ הוא קיבוץ שיתופי, קיבוץ מתחדש, קיבוץ עירוני. חברי הקיבוץ קובעים את סיווגו, זהותו של הקיבוץ תלויה גם בשיוך שלו לתנועה, התנועה הקיבוצית, וקבלת הדרכים שהיא בוחרת במשותף כדי לקיים קיבוץ.
כל חיי אני חי בקיבוץ הבוחר שוב ושוב לבסס את חייו על הערכים והעקרונות שהביאו אתם חבריו בעת הקמתו. למרות שהיו לי פיתויים ללכת בדרכים אחרות, אינני מתחרט על ההצמדות שלי. השאלה שלא מרפה ממני היא לא "מיהו קיבוץ" אלא "למה קיבוץ".
יש הגדרות נפוצות בין חבריי, שאינן מקובלות עלי.
"מגדלור" היא אחת מהן. מגדלור הוא אות הקורא לספינות טרופות למצוא להן מקלט. המגדלור הוא פסיבי, אפילו יותר מנחש הנחושת המקראי. המגדלור נסמך במידה מסוימת למושג "אור לגויים", כעין קול קורא במדבר. מבחנו של הקיבוץ על פי גישה זו הוא בקריאה ללכת בדרכו ולא ביכולת ההגשמה והמעורבות שלו בחיי המדינה והעם. מתוך כך יש המבקרים אותי על שאיני קורא לקיבוצים שלא לנטוש את ערכי השוויון והשיתוף. כאילו הקריאה לעצמה היא המעשה הנדרש.
אשמת ההתבודדות
קשה לתאר את הקמת מדינת ישראל בלי החלק והתרומה של הקיבוצים. אבל לא עברו יותר מעשר שנים עד שהקיבוץ לא נתפס עוד כחלוץ ההולך לפני המחנה אלא כמתבדל.
אלתרמן, שלא הצטיין באהדתו לקיבוצים, כותב על אשמת ההתבודדות של הקיבוצים בספר "עיר היונה" בשיר "חצרו השל קיבוץ":
עוד אמרה היא: עמדתי כמו צרופה
מסיגיו של עם שב וכמו חיץ בניתי
בין תחומי לחומו. נבללה השפה
ולבו לו אמר למראי: נכרית היא.
ואראה את נצנוץ שנאתו צופה
אל חיי הבדלים חמתו ראיתי,
על אשר כאחת מתנשאה וחוצפה,
ממעילי, כביכול, רבבו מחיתי.
אך לכל מעשה ומלאכה נזופה
– הוא עדי – בבלי אמר שכמי נטיתי
אם לדם או ליזע. עומסת וכפופה
לפניו ראשונה בכל סער חציתי.
אם הייתה מימיו לו שפחה חרופה –
אני שפחתו הייתי.
שפחה חרופה, הוא התפקיד שלוקח על עצמו הקיבוץ, לא מגדלור.
כאשר מנקרת במוחי שוב ושוב השאלה "למה קיבוץ" מתנגן בי עוד ועוד שירו של ביאליק
"למתנדבים בעם"
לעזרת העם! לעזרת העם!
במה? אל תישאלו – באשר נמצאה!
במי? אל תיבדוקו – כל ליבו ידבנו!
מי צרת האומה בלבבו נגעה –
המחנה ייאסף, אל נא נבדילנו!
כל קרבן – ירצה, כל מתת – נאמנה:
אין בודקים בשעת הסכנה!
כל פליטת הטוב, שריד האור והגבורה,
שהותיר עוד אל בלבבנו פנימה,
הבה נלקט, לאחרים נאגורה,
ועל נס ביום חילינו נרימה:
וילוקטו אלינו מקדם עד ים
חיל גדול לעזרת העם!
שתי שורות המפתח לטעמי הן: "המחנה ייאסף אל נא נבדילנו" ו"הבה נלקט, לאחרים נאגורה".
הנה התשובה, הנה המסר.
לכל אחד בעם הזה, הממשיך להקים כאן בארץ ישראל בית לעם היהודי, יש שליחות ותפקיד.
לא ממשלה, לא ממלכה, לא שלטון, הם התשובה המלאה לצרכיו של העם. צריך את המחנה כולו שייאסף, והקיבוץ צריך למצוא את עצמו בתוך המחנה.
הקיבוץ לא היה אף פעם התשובה האחת והיחידה לכל צרכי העם. לכן היה חשוב כל כך, וחשוב גם היום למצוא בני ברית. צריך מחנה.
הקיבוצים כולם, כולם, הם המעגל הראשון של הברית הנדרשת. הישובים הכפריים ובתוכם המושבים, הם המעגל הנוסף. ההסתדרות היא המעגל הרחב יותר הנדרש, חיבור בין עובדים ומתיישבים. צורת החיים השיתופית שלנו, התרבות החילונית הסדורה שלנו, הן מסד חשוב ביותר אבל שלא תצמחנה מהן חומות שיבדלו אותנו מכלל העם.
מחוץ לגדרות שלנו, מצפה לנו עבודה רבה במשימות שרק אנחנו, המחנה שלנו, יודעים איך להתמודד אתן. כבר כתבתי על כך לא אחת. מי צרת האומה בלבבו נגעה – כמונו, שיקום.
