נס גדול היה

עפרה בריל בזיכרון ילדות על תהלוכת הנרות של חנוכה

חג החנוכה בקיבוץ של פעם היה חג שכולנו אהבנו לחגוג, ילדים, הורים ושאר חברי הקיבוץ. 

היה משהו בחג שנתן לכול אחד נקודת זינוק לערכים היהודיים. לנו הילדים זו הייתה חגיגה מיוחדת ומרגשת, אנחנו היינו הכוכבים הבולטים, כאילו רק בשבילנו המציאו את החג.  

מסיבת חנוכה התקיימה בצריף הגדול של חדר האוכל.  

הצריף היה מקושט, במה גדולה נבנתה, וריח הסופגניות מילא את החלל.  

שבוע לפני המועד הייתה תלויה על לוח המודעות מודעה גדולה, מאוירת בכישרון של הצייר המקומי: "כולם מוזמנים לטקס חנוכה שיערך בחדר האוכל". 

ההתרגשות לקראת החג הייתה גדולה. שבוע שלם של ניחושים איזו מתנה נקבל מהקיבוץ, מונופול, כדורגל ואולי לוח וכלי שחמט?  

בכול שנה עלה לבמה נציג מכל קבוצה שבחברת הילדים כדי לקבל את המתנה. 

ערב חנוכה הגיע. עמדנו בשורה עורפית, טור ארוך של ילדים, בידו של כל אחד נר בוער. "סורה חושך הלאה שחור, סורה מפני האור". 

בסימן של המורה החל טור הילדים לנוע עם הנרות הבוערים בינות החוגגים. עיני החברים נצצו מאושר. הנה הלפיד שנושא דור ההמשך. 

גם אני צעדתי בטור ובידי נר. לפני צעדה ילדה עם שתי צמות יפיפיות עבות קשורות בסרטים קטנים, כשני פרפרים בסוף כל צמה. 

הילדים צועדים והחברים שרים "באנו חושך לגרש ובידינו אור ואש, כול אחד הוא אור קטן…". אני מסיעה את היד האוחזת בנר הדולק קדימה, ולחרדתי רואה את הסרטים היפים של חברתי למסע בוערים, עוד רגע והצמות היפות ידלקו אף הן. 

החברים שמסביב קפצו מיד לכבות את הסרטים הבוערים. נשפתי במהירות בנר שלי, כיביתי אותו והתגנבתי לסוף הטור. 

אף אחד לא הרגיש בהחלפת המקומות. כולם היו עסוקים בכיבוי הדליקה. הילדה עם הצמות החלה לבכות, דמעות נשרו על הסרטים המיוחדים שהפכו לעפר. 

האירוע לא עצר את תהלוכת הנרות. עברנו לפני החברים והתיישבנו על הרצפה. המחזת סיפור יהודה המכבי עמדה להתחיל. הקבוצה שלנו קיבלה כדורגל.