קיבוץ רמת השופט חוגג את שנתו ה-80. הקיבוץ, השוכן ברמות מנשה, נוסד ב-2 בנובמבר 1941 ויש בו כיום כ-300 בתי אב
קיבוץ רמת השופט חוגג 80
היו הרבה תוכניות לשנת ה-80, חלקן השתבשו בעקבות הקורונה אך לשני פרויקטים גם הקורונה לא יכלה. האחד הוא תערוכה אינטראקטיבית הנודדת ברחבי הקיבוץ "מסביב לקיבוץ ב-80 שנה", תערוכה שאורגנה לפי נושאים, מבנים ונקודות דרך משמעותיות מקום הקיבוץ ועד היום.
את התערוכה הכינו צוות של נשים חרוצות במשך יותר משנה. ציבור החברים עבר בין שמונה נקודות ברחבי הקיבוץ: בתי הילדים, האולפן, מגרש הכדורסל ועוד ונחשף לסיפורים ההיסטוריים.
פרויקט נוסף לחג המשק היה "חוגגים 80", במסגרתו הוקדשה תערוכת צילומים לחברים ולחברות שחצו את גיל ה-80.
נועם רז ואסתר תורן ראיינו את החברים הוותיקים במסע חייהם וסמנתה קרצמר צילמה כל אחד ואחת מהם במקום משמעותי עבורו. 32 תמונות הוצגו בתערוכה, שבהמשך הוצגה גם באולם האזורי. שניים מהסיפורים מובאים כאן.
דוד שטיגמן, 83
נולדתי בגרמניה של לפני המלחמה. שני הוריי לא היו יהודים וכך גם אני, ילד נוצרי בשם דיטר. בשנות ה-30 אחות של אמי התחתנה עם בחור יהודי. במלחמת העולם השנייה אבא גויס לצבא הגרמני. הוא לחם ונפל בשבי הרוסי. שם הוא נפטר בכלא הרוסי.
אמא הייתה חולה וכשהבינה שהמלחמה עומדת להסתיים, ביקשה מאחותה שאם היא לא תוכל לטפל בי בעצמה, האחות תאמץ אותי, בנה היחיד, ותיקח אותי לאן שתלך. אחותה הסכימה ואחרי שאמי נפטרה, היא אימצה אותי כבן.
בשנת 1948, בגיל 12, הגענו לארץ. היינו במחנה עולים בפרדס חנה ומכיוון שלא הייתי יהודי, דודה שלי שאלה אותי אם אני רוצה להיות יהודי. אמרתי לה שכן. בגיל 13 עברתי ברית מילה וככה הפכתי ליהודי.
הרבי נתן לי את השם "דוד".
חבר של המשפחה שהיה בהסתדרות שוחח עם הדודה שלי ויחד הם החליטו שאני חייב להיות בחברה. הייתי בודד. הוא היה פעם ברמת השופט והמליץ לה לשלוח אותי לשם. ככה הגעתי לרמת השופט, לחברת נוער יחד עם יצחק וייסברג ואברהם רמון.
אני גאה שהקמתי יחד עם חנה דורות של יהודים במדינת ישראל, 11 נכדים ו-11 נינים. זה מאוד מרגש אותי. אני מתגעגע מאוד לחנה, שנפטרה לפני שמונה שנים.
הייתה לי כלבת תחש שמאוד אהבתי, סנדי. 14 שנה היא הייתה איתי. לפני חודש וחצי היא נפטרה וזה עדיין מאוד עצוב וקשה לי. היא לא עזבה אותי לרגע. אני מתנחם בכך שבני המשפחה מצאו לי גורת תחש חדשה. מתוקה ממש. חודשיים היא ינקה מאמא שלה וכשנגמלה הגיעה אליי. קראתי לה דייזי והיא מביאה שמחה גדולה לחיי.
אני מאושר שאני עדיין יכול לתפקד כמו שצריך, גם אם אני מקבל עזרה מליריו שמטפלת בי ודואגת לי. פעם רצתי מרתונים, בעיקר יחד עם מירון. היום אני מסתפק בלהצליח לעשות את הדברים הפשוטים.
גאה במשפחה שלי ובילדים שלי. כולם היו שחיינים מצוינים שלמדו לשחות כאן אצלנו בבריכה. אייל אפילו הגיע עד לאולימפיאדות וייצג של ישראל בלוס אנג'לס וסיאול.
רוב השנים עסקתי בתיקונים ואחזקה, חצרן במוסד "הרי אפרים" ובקיבוץ. היום אני בונה כסאות וצעצועים מעץ.
מה התקווה שלי? שכולם יהיו בריאים. זה העיקר, לא?
רחל האס, 80
נולדתי, גדלתי, התבגרתי ועוצבתי בקיבוץ, אותו אהבתי ואוהבת עד היום. בבית האנושי והקהילתי הזה פסעתי בצעדים שונים: לעתים הססניים, לעתים ברורים ומכוונים ולעתים בתנועת ריקוד…
שמחה בחלקי על הנתינה והתרומה שלי לקיבוץ: לחינוך, לתרבות, לוועדות ולהושטת יד לעזרה. יודעת גם להודות על מה שקיבלתי בחזרה (התפתחות מקצועית, הערכה ותודה).
בצעירותי, בלימודי הוראת החינוך הגופני ב"סמינר הקיבוצים", התוודעתי לקשר החזק שבין הגוף לנפש. לימים התחברתי ליוגה ולמדיטציה, שפתחו בפני את השער לעולם עם דגשים חדשים: הקשבה לעצמי ולאחר, פתיחות, קבלה וניסיון להגיע להרמוניה.
יישמתי ערכים אלה כדי לבנות את עצמי וכן להיעזר ביכולות הנ"ל בשיעורים עם ילדים ומבוגרים, כדי להגיע למטרות אותן הצבתי.
לא אסתיר ואומר, שבמקצוע ההוראה, כבחיי הפרטיים ובחיים בכלל, עלו לא מעט שאלות, בעיות והתמודדויות קשות. נעזרתי בכלים שרכשתי, בפעילות גופנית מגוונת, בבני המשפחה הגרעינית והמורחבת, החברות הטובות ולמידה בלתי פוסקת.
הקמנו, מירון ואני, משפחה שהיא הדבר היקר לי ביותר. המשפחה היא מקור חוזק ושמחה עבורי. במשך כל השנים, עד היום, סובבים אותנו הילדים והנכדים.
אנו אוהבים ונהנים מהם, גאים בהם ועוזרים תמיד כמה שיכולים.
בגיל 80 אני יכולה להתרווח ולומר שאמנם תמיד חסרות לי כמה שעות ביממה להכיל את כל רצונותיי ואת הטיולים בטבע (אני קצת איטית…), אבל יש לי זמן, אני רק בת 80. אני חזקה, מפוקחת, מפויסת ובעיקר שמחה עם מה שיש לי.
כשאני יושבת בביתי מול החלון הפתוח, או בגינה, בידי ספר (התחלתי לקרוא בגיל מאוחר, אבל אני מה זה מאושרת בכך) וכוס קפה, זו השעה היפה של היום, מרגיעה ומזמינה המשך חיים בריאים וטובים.
קיבוץ רמת השופט | צילום: שלמה מנדל
