ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון, עוסק בהתמודדותה של גיבורת הספר מול שלושת הגברים שבחייה: אביה שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, בנה הסובל משיתוק מוחין ובעלה האמריקני שחי בארץ בתלישות
"זר לא יבין" (הוצאת נופך ספרים), הוא ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון (45) המתגוררת כיום בעיירה רוקוויל שבפרברי וושינגטון די.סי, ארה"ב. הילה נולדה בקיבוץ מגידו וגדלה בקיבוץ דן, לאב פדוי שבי שנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום הכיפורים, עונה ושוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים.
אור, הדמות המרכזית בספר, אישה בשנות השלושים לחייה, אימא לשלושה ילדים, שהבכור שבהם סובל משיתוק מוחין, נעה בין דרום אמריקה, ארה"ב וישראל, בחיפוש אחר המקום שייתן את המענה הטוב ביותר עבור בנה ועבור משפחתה. דרך הטיפול שהיא עוברת בניסיון להרגיע את חרדותיה לבנה, מתגלה סיפורו של אביה. האב הוא יליד צ'ילה, בן למהגרים שנסו על נפשם ערב מלחמת העולם השנייה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר.
הוא עלה לארץ חדור אידיאלים, התיישב בקיבוץ ונפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. הסיפור נע בין התמודדותה של אור כאישה בוגרת מול שלושת הגברים שבחייה: אביה, שמשימת חייה היא למלא בנוכחותה "את מה שחיסרה המלחמה"; בנה, שנולד בשבוע ה-23, סובל משיתוק מוחין והיא לוקחת על עצמה לקדמו ולשלבו, ובעלה האמריקני שחי בארץ בתלישות.
לב הסיפור עוסק באביה של אור, בסיפור המשפחתי של הוריו, פליטי גרמניה הנאצית שמצאו את עצמם בצ'ילה, הגילוי והחיבור ליהדות ולארץ, תקופת השבי והעינויים האיומים שעבר והתקופה שבה הוחזר במסגרת חילופי שבויים, לארץ שמלקקת את פצעיה ולא יודעת איך וכיצד מתמודדים עם החיילים שחזרו חיים-מתים, הלומי קרבות ושבי, "פצועים שקופים".
הסיפור, שכתוב כרומן, משלב קווים אוטוביוגרפיים רבים מחייה של הסופרת, מילדותה ובגרותה, סיפור חייו של אביה ועד לסיפור המשפחה שהקימה לעצמה. הילה מדייקת ומסבירה שהסיפור אינו אוטוביוגרפי "אלא נכתב בהשראת מקרים שהיו.
לא הרגשתי מחויבת לכתוב את מה שארע במציאות, אבל אכן הסיפור מאוד קרוב למציאות שלי." מה שהוביל את הילה היה "הרצון לחשוף מציאות מורכבת וקשה, שאנשים שלא חיים אותה לא מודעים אליה.
יש משפחות שלמות שאנחנו לא מכירים וקורים אצלן דברים מאחורי דלת, מאחורי חלון סגור. באיזשהו שלב הייתה מחשבה להוציא את הסיפור בשם בדוי, אבל החלטתי שאין לי מה להסתיר. חינכו אותנו בקיבוץ שאת הכביסה המלוכלכת לא מכבסים מחוץ לבית, שאסור לספר.
החלטתי לשבור את זה. היו הרבה מערבולות בדרך והחלטתי לקפוץ למים. אחרי מה שאירע עם איציק סעדיאן בערב יום הזיכרון, הרגשתי שאני לא יכולה להיות פחדנית ולהרחיק את הסיפור שבספר מהסיפור שלי, כי אז המסר לא יעבור. עם כל הפחדים שהיו לי הרגשתי שזה המינימום שאני יכולה לעשות. להביא את הסיפור לטוב ולרע שבו."
איך הגיבה המשפחה לחשיפה?
"כשהגעתי לטיוטה הכמעט אחרונה, נתתי לאבא לקרוא. משך מספר ימים הייתה דממת אלחוט. חשבתי לעצמי – אם יגיד לי לא, זה גם בסדר. אבל הוא אמר לי: לכי על זה. היה חשוב לי שהוא יאשר את הספר, אני עדיין במתח בכל פעם שהוא נוגע בספר. האחיות שלי היו אתי לאורך כתיבת הספר ואימא תמכה ובירכה. בעלי, שאינו קורא עברית, טרם קרא את הספר. סיפרתי לו מה כתוב בו, אבל לא כל מה שהפה אומר, האוזן שומעת."
זליגת הפוסט טראומה לדור השני
הילה מספרת, שתהליך הכתיבה החל לפני הרבה שנים כאשר ניסתה להבין ולתעד את הפוסט טראומה. רוב הדברים שמתוארים בספר הן חוויות של אביה, ג'ורג'.
"התחלתי להתבונן ואחר כך לשאול שאלות. ראיתי שקשה לו לשבת מולי ולדבר, אז כתבתי לו שאלות והוא ענה לי בכתיבה. ביקשתי שיראה לי את אלבום התמונות והוא הראה לי את קבלת הפנים שנערכה לכבודו בקיבוץ. ככה אספתי את החומר ותיעדתי אותו."
במקביל התעמקה הילה במחקרים על הנושא ונעזרה רבות בכתביה של פרופסור זהבה סלמון שחוקרת את תופעת הפוסט טראומה, הלם קרב ושבויי מלחמה.
"את רוב הדברים שמעתי מאבי. הייתה למשל חיילת שליוותה אותו ביום שחזר ארצה מהשבי, יום שהתחיל כשבוי בבית הסוהר במצרים, עלה על מטוס הישר לקבלת הפנים בארץ, משם לבדיקות רפואיות, נסיעה צפונה לקיבוץ וחזרה לבית החולים. היא הייתה נקודת אור בשבילו בתוך כל האפלה שבה היה ואותה לא הצלחתי למצוא. אני יודעת כמה משמעותית היא הייתה עבורו."
הסיפור אמנם מתרכז באביה של אור, בחוויית השבי ובפוסט טראומה, אך גם בזליגת הפוסט טראומה לדור השני "שתופסת כל אחד מבני המשפחה בסיפור החיים שקיבל", אומרת הילה. "בסיפור החיים שלי עם ילד בעל שיתוק מוחין, יצרה זליגת הפוסט טראומה הרבה סימני שאלה, חרדה פיזית שגורמת לגוף לקפוא.
ברקע הסיפור קיימת התפאורה של החברה הישראלית, שקשורה עמוק בנוף חיי, ויחד נוצר סיר מבעבע שהעצים את החרדה: חרדה לאבא וחרדה לבן שלי והניסיון להוציא אותם ממצבם והרצון להוציא את הבעל ממעגל התלישות.
הפוסט-טראומה, בזליגתה לדור השני נמצאת בדנ"א שלנו, כמו תמנון שמלפף כל חלק בחייך. בחרתי סיפורים סימבוליים כדי לייצר מסר. הסיפור הוא לא על החיים שלי, אלא על זליגת הפוסט טראומה לחיי הדור השני ואצל כל אחד זה נמצא בנקודות אחרות בחיים".
הילה, שנולדה לאחר מלחמת יום כיפור, מספרת על "אבא מדהים, שהיה לוקח אותי כל יום לטיולים: לעמק, לנחל, לשדות. אדם מאד מצחיק, אינטלקטואלי, מלא בידע שעובר בגובה העיניים. הפוסט טראומה תמיד הייתה. כילדה שגדלה בחינוך המשותף לא הרגשתי ולא הייתי מודעת לזה. לא ידעתי מה קורה בלילה. ביום יום הוא היה ה-אבא. היה לנו קשר קרוב מאז שנולדתי, שיחות פתוחות ועמוקות, הרבה הומור פרטי. כשנסענו כמשפחה לשליחות נחשפתי למציאות אחרת.
ידעתי תמיד שהיה בשבי, אבל לא הרבה מעבר לזה. בשליחות ישנו וחיינו יחד עם ההורים ואז אתה נחשף, מתקרב, רואה דברים אחרת. באחת מהשליחויות של משפחתי, אחותי האמצעית הייתה לקראת גיוס והקטנה לקראת חגיגת בת מצווה, אז הייתה קריסת חומות ההגנה, מה שתואם את ממצאי המחקרים, התפרצות של הפוסט טראומה אחרי 25-20 שנים."
להילה יש ביקורת על התנהלות משרד הביטחון ואגף השיקום בהתמודדות עם פדויי שבי: "הסגנון, ההתנהלות, אינם ראויים ואינם הולמים. אין הצדקה לזלזול, להשפלה ולהתעלמות. יש אנשים מקסימים באגף. אבל ישנה מדיניות ארגונית הרסנית ופוגעת. רגשית ונפשית. ספציפית לגבי מלחמת יום הכיפורים, זו הייתה מלחמה שלא פסחה על שום בית והשאירה פצע גדול בחברה שלנו.
יש ביקורת כלפי המדינה, הרבה נשאר מחוץ לספר. המדינה התמודדה בצורה לא נכונה, לא אז ולא היום. ועדה רפואית היא ועדה מטלטלת עבור הלומי קרב. חלק נמנעים מלהגיע כדי לחסוך לעצמם השפלות. את רוב הביקורת החלטתי להשאיר בצד, אני מקווה שאנשי אגף השיקום יקראו ויבינו.
כיום מתרחשים שינויים במערכת, אם כי בצורה איטית מדי. יש צורך בהבנה ובאמפטיה, מה עובר על האדם שנפגע ומה עובר על משפחתו. הלומי הקרב נפצעו בגופם ובנפשם למען המדינה. המדינה שלחה אותם למלחמה, קיבלה אותם חיים ולא ידעה איך לטפל בהם. זה פצע וכאב מאוד קשה."
לדברי הילה, מחקרים שנעשו בתחום מעידים שמצבם הרפואי של פדויי שבי טוב פחות יחסית לבני גילם שלא עברו מלחמה ושבי: הגוף מבוגר יותר, חולה יותר, פגוע יותר מבחינה פיזית. נמצאה תמותה במספרים גדולים יותר והופעת מחלות כמו סרטן, לב, סוכרת, באחוזים גבוהים יותר. "במשרד הביטחון מתקשים עם המחקרים האלה. יש עובדות שנחקרות, אך אין להם מענה.
האנשים האלה נמצאים בשנים האחרונות שלהם ומגיע להם כבוד ונחת. אין לי כוונה להיות במלחמה עם אגף השיקום. יש שם ניהול שגוי והכשרה לא נכונה של האנשים. זה עצוב. כשלנו כמדינה." ."
הספר, בעריכה של מיכל חרותי ויריב נופך, שליוו את הילה בתהליך כתיבת הספר, יצא לחנויות בחודש האחרון. "יש המון חשש, פחד נוראי מלהיות חשופה. אני מקווה שיחבקו בטוב, הספר לא נכתב עבורי, אלא עבור הפוסט טראומה וזליגתה.
אני מקבלת תגובות מילדים של פוסט טראומטיים והלומי קרב, מאנשים שעברו בעצמם את התופת, הם אומרים לי: את כותבת אותי. איש אחד כתב לי: הייתי בשבי ואני רוצה שילדיי יקראו את הספר כי זה חשוב. זה מחמם את הלב. זה שווה את זה.
אני נמצאת בקבוצת פייסבוק שנקראת 'ערים בלילה', קבוצה של פדויי שבי ופוסט-טראומטיים. עולות שם תחושות של תסכול, כאב, אשמה. חשוב לי להעביר את המסר שאין כלפיהם אשמה. זו המלחמה, זה המצב, לא אתם. אני נמצאת גם בקבוצת פייסבוק בשם 'דור שני' ועולים שם סיפורים. המסר שלי: אתם לא לבד. אנחנו לא לבד. ביחד קל יותר להתמודד.
"אני מאחלת שיקראו ויבינו את המציאות המורכבת שאנשים הולכים אתה, שאינה מנותקת מסיפור המדינה שלנו. שהדור השני יקרא ויבין שהוא לא לבד. הלוואי שפדויי שבי, הפוסט-טראומטיים, הלומי הקרב ומשפחותיהם, יקראו. ושהחברה כולה. קיבלתי הודעה מאישה שקראה את הספר וכתבה לי: 'הספר הזה הוא אחד המרגשים, המטלטלים והמרתקים שקראתי.
אני מאמינה שהוא תרומה ענקית לספרות ולחברה הישראלית. שליחות של ממש' . המסר של 'זר לא יבין', חשיפת המציאות, זו המהות של הספר. יום כיפור, עוד מעט 50 שנה למלחמה. הייתי רוצה שתהיה אמפטיה וחמלה לאנשים. יש דברים שצריך לדבר עליהם ולטפל בהם."
