בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב את המדינה ועמותה שמסדירה מסגרות אימוץ, לשלם פיצוי של 250,000 שקלים לזוג הורים, חברי קיבוץ (לשעבר), שביקשו לאמץ ילדה, במטרה אלטרואיסטית, אך בהמשך התברר שהוצג בפניהם מצג שווא באשר לבריאות הילדה.
ההורים סיפרו שהם פנו בשנת 2005 לעמותה שפועלת, לפי הסכם עם המדינה, לטיפול בילדים שזקוקים להוצאה מהבית. בשאלון לקראת האימוץ, הסכימו ההורים לאמץ ילד גם עם עיכוב התפתחותי ובעיות רפואיות קלות (אך לא ילד שסובל מבעיות רפואיות משמעותיות).
הילדה המתאימה נמצאה. היא פגשה בהורים המאמצים ובילדים הביולוגיים שלהם, וניתנה הסכמה לתהליך אומנה לקראת אימוץ. לאחר תקופה, התברר להורים המאמצים, כי הילדה סובלת מ"תסמונת מרפן" שהטיפול בה כרוך במעקבים רבים במרכזים רפואיים במרכז הארץ, ניתוחים וטיפולים רבים.
התסמונת מאופיינת בליקוי ברקמות החיבור, בפגמים בשלד, בעדשות בעין, בבעיות לבביות ועוד. התברר שהגורמים שטיפלו בילדה קודם שנמסרה לאימוץ העלו חשש לקיומה של תסמונת זו, אך החשש נשלל במפורש בשיחה שקיימו עם ההורים רופא ואחות העמותה.
בשלב זה, ההורים כבר נקשרו אל הילדה שהפכה לחלק מהמשפחה, ולא "היה מוסרי מבחינתם" "להשיב" אותה.
בתביעת נזיקין שהגישו ההורים הם טענו לרשלנות העמותה והמדינה, שמסרו להם ילדה לאימוץ שסובלת מהתסמונת מבלי לידע אותם בכך. לו ידעו, אמרו ההורים, הם כלל לא היו מגיעים לפגישת ההיכרות איתה, שכן זו בעיה רפואית מורכבת, שהם לא רצו לקחת על עצמם.
בבית המשפט אמרה העמותה שהליך האימוץ מנוהל בידי "השירות למען הילד", והמדינה ציינה ש"באימוץ תמיד יש סיכון". ההורים צריכים לשאת בהוצאות שנגרמו להם, שכן הם "הסתכנו מרצון", כאשר "המשיכו את הליך האימוץ חרף ידיעתם שהילדה סובלת מהתסמונת", הוסיפה המדינה.
"טענה זו טוב לה, שלא הייתה עולה", אמרה השופטת חדוה וינבאום וולצקי. "אנשים הגונים לא משיבים ילד כאילו הוא חפץ", רק בגלל שהבת סובלת מתסמונת שהיא יותר ממגבלה רפואית קלה, כפי שהסכימו ההורים בעת הפנייה לאימוץ.
זהו "מעשה אלטרואיסטי טהור" שיבחה השופטת. ההורים ביקשו "לתת בית חם ודואג לילד נוסף, וזה היה האינטרס היחיד שלהם. יש להצדיע לאם שהסבירה כי ילד אינו חפץ ולכן לא חזרה בה מהכוונה לאמץ את הילדה, לאחר שכבר פגשה בה ולאחר שכבר שהתה בביתה חצי שנה".
ההורים תבעו כיסוי ההוצאות הרפואיות והנסיעות לעשרות טיפולים, ניתוחים, אישפוז וצרכים טיפוליים בשל מצבה הרפואי של הילדה. הם סיפרו כי התגוררו בקיבוץ בנגב, וכל הגעה לטיפול במרכז הארץ הייתה כרוכה בנסיעה ארוכה, כולל לינה באזור המרכז.
כדי להתקרב למרכז הארץ לצורך הטיפולים בילדה, וכתוצאה מהזמן שהיו צריכים להקדיש לטיפול בה, סיפרו ההורים, הם נאלצו לעזוב את הקיבוץ ועברו לגור בעיר.
כתוצאה מכך סבלו פגיעה כלכלית. לצד הפיצוי לכיסוי הוצאות רפואיות לילדה, הם ביקשו פיצוי בעד הפסדי השתכרות שנגרמו להם.
חברי הקיבוץ נאלצו לעזוב
השופטת קבעה שהמידע בדבר החשש לתסמונת היה בידי השירות למען הילד והעמותה. היא הסבירה שאלה התרשלו כולם כלפי ההורים, בכך שלא הציגו בפניהם את מלוא המידע שהיה ברשותם.
על השירות למען הילד היה להעביר את המידע להורים באמצעות העו"ס שלו, ועל הנציגים הרפואים מטעם העמותה היה להבהיר להורים כי עלה חשד לתסמונת מרפן וכי הוא לא נשלל באותו שלב שקדם להיכרות עם הילדה.
היה עליהם להסביר להורים על התסמונת ואת המשמעות העתידית שלה.
המדינה מחויבת לנהוג במלוא האחריות, השקיפות והזהירות כלפי הורים המבקשים לאמץ, ביקרה השופטת את עמדת המדינה. "המדינה אינה יכולה לדרוש ממשפחות שמוכנות לאמץ ילד (שאינו יכול לגור במשפחתו הביולוגית), לבצע בדיקות רפואיות בעצמם.
השירות למען הילד הוא המוסמך מטעם המדינה וההורים יכלו לסמוך על המידע שניתן להם כנכון".
השופטת מצאה כי הקיבוץ השיתופי בו חיו ההורים לא התנגד לאימוץ של הילדה. גם לא נמצאה עדות שהקיבוץ הסתייג מכך שההורים נדרשו ללוות את הילדה למספר רב של טיפולים.
משכך, השופטת לא קיבלה את הטענה כי זו הסיבה שההורים, חברי הקיבוץ, נאלצו לדבריהם לעזוב אותו, וקבעה כי הם לא הוכיחו נזקים כספיים נוספים שנגרמו להם.
השירות למען הילד, אמרה השופטת, מעביר להורים, מאז האימוץ, תשלום חודשי של 4,500 שקלים ויש בכך כדי לכסות את ההוצאות הרפואיות, הפסדי שכר, והנסיעות, ולכן היא לא מצאה מקום לקבוע פיצוי נוסף.
השופטת כן קיבלה את עדות האם, שהידיעה שהבת סובלת מתסמונת מרפן הביאה עימה "מתח, חרדה וקושי נפשי להתמודד עם המציאות שנכפתה עליה".
המדינה והעמותה, התרשלו כלפי ההורים בהצגת מצג שווא, פסקה השופטת והיא חייבה אותם לשלם להורים פיצוי בסך 250,000 ש"ח בגין מחדליהם, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי.
