יחסים, הורות, קריירה והילרי קלינטון מככבים בספרה של חגית שדה מקיבוץ מלכיה 

אורה ערמוני ולילך ערמוני שמעוני 

כשכותבים על "הגברת הראשונה", יש להיזהר כדי לא לחשוף יותר מדי מתוכן הרומן. סיפור המסגרת של הרומן מתרחש במשך חמישה ימים, כשרות אלון נוסעת לניו-אינגלנד, שם היא מתכוננת לראיין את הילרי קלינטון עם עמוס ארגוב, סופר עבר מצליח. הרומן כתוב ונקרא באופן קולח, מותח לפרקים, ויחד עם התפתחות העלילה מתגלים ונחשפים רבדים וסודות מחייהם של גיבורי הרומן.  

חגית שדה (50) בת קיבוץ מלכיה, נשואה לקובי ואם לשלושה, חיה בתל אביב, בעלת חברה למוצרי טקסטיל. ביקשנו לשמוע ממנה על חווית הכתיבה והתחושות בעקבות פרסום ספרה הראשון. 

למה בעצם הקושי לחשוף על מה הספר? 

"בדיעבד הבנתי שהספר עוסק בהמון סוגיות – ביחסים זוגיים, בהורות, בשאלות של קריירה, בהגירה ובנוסף כתוב בסגנון קצת מתעתע – הוא גם מותח, גם שנון, גם לירי, ומהתגובות הרבות והמגוונות גיליתי שכל קורא מתחבר אליו מכיוון אחר. אני למשל חשבתי שהספר כתוב ומסופר מנקודת מבט מאוד נשית. ופתאום נוכחתי שהוא מעורר תגובות מאוד נסערות דווקא בגברים! לכן, היום כששואלים אותי על מה הספר, קשה לי לענות על השאלה, ואני מעדיפה שכל קורא ייהנה מחוויה אותנטית וסובייקטיבית".  

הספר גם כתוב מתוך כמה נקודות מבט. 

"אני חושבת שלרות, כפי שמצטייר ברומן, יש כישרון לחוש את סביבתה ואת מי שעומד מולה. אולי בשל הנסיבות בהן גדלה, ולפעמים היא גם מנצלת זאת לצרכים מניפולטיביים. לכן היא יכולה להגיב מרמזים קלים בלבד לנקודת המבט של אנשים אחרים, כולל נקודת המבט של עמוס, גיבור המשנה בסיפור. ויש לכך נוכחות". 

כשאנשים, שמכירים את הסופר, קוראים ספר שכתב, הם בדרך כלל מנסים לגלות בתוכו את הסופר… 

"טבעי שמי שמכיר אותי, יחפש אותי שם. רות עושה בספר דברים מאוד קיצוניים, שאני בהחלט לא עושה בחיים האמיתיים. הכתיבה שלי מנסה למצוא את השלד של ההתנהגות ושל הנפש. למה אנחנו מתנהגים באופן מסוים. אז הרומן הזה הוא ניסיון לנסח לעצמי את המנגנון, שאמנם מפעיל את רות, אבל עשוי מחומרים שכולנו חולקים – כמיהות, אכזבות, כישלונות וניצחונות. היה לי מאוד חשוב שההתנהגות של רות תהיה מנומקת, שיהיה בה הגיון, כדי שהקוראים יאמינו לזה. שלא יגידו מה פתאום היא קמה ונוסעת לסוף העולם? למה היא פועלת כך או אחרת? לשם כך הייתי חייבת לקחת דברים שאני מכירה בעצמי וגם באחרים. חוויות, זיכרונות, דפוסי התנהגות. אז כן, יש פה חוויה נכונה ואמיתית, אבל היא לא אני אחד לאחד, ומבחינת התרגום האמנותי שלה, היא מומצאת. אני לא מתחייבת על העובדות, אבל כן מתחייבת על התחושה של ילדה, שגדלה קצת בר, שמגדלת את עצמה ואת סביבתה באיזה שהוא אופן. וגם בתור בוגרת, חווה תחושה מתמדת של דריכות וכיבוי שריפות".  

קשה לכתוב על ספר שכתבה בת קיבוץ, מבלי להתייחס להקשר הקיבוצי שלו. האם את ככותבת, יכולה לזהות איך העובדה שגדלת בקיבוץ השפיעה, אם בכלל, על הכתיבה שלך? 

"אני חושבת שמבחינת דמויות, אין היבט שאפשר לומר שהוא מאפיין ייחודי של מישהו שגדל בקיבוץ. המנגנונים האנושיים הבסיסיים פועלים באופן כמעט זהה בין אם מדובר באנשים שחיים באפריקה, אלסקה, קיבוץ או עיר. אפשר אולי לראות בקיבוץ כמעין תבלין, אבל לא את מהות הדברים.  

דווקא כקוראת אני מזהה קשר לקיבוץ – ספרים שסיימתי לקרוא אני מעבירה בשמחה הלאה ושומרת מדי שנה רק מיוחדים שנוגעים בי באופן יוצא דופן. ביניהם במקום של כבוד, נמצאים 'הביתה' מאת אסף ענברי ו'היינו העתיד' מאת יעל נאמן. שניהם נכתבו על החוויה הקיבוצית על ידי בני קיבוץ. אבל באותה נשימה מופיעים אצלי גם הספרים של אליס מונרו, הסופרת הקנדית, שלהרגשתי כתבה ישירות על החיים שלי. יש משהו בחוויה שמתוארת אצלם, שמרגיש כל כך מוכר ומתאים לי, בחיפוש שלי אחרי תיאור החוויה האנושית, ולא משנה אם זה קרה באונטריו קנדה, או בקיבוץ בגליל.  

בהקשר של הכתיבה, נדמה לי שבשכבת הגיל שלי ויחסית לחלקנו באוכלוסייה, יש המון יוצאי קיבוץ במקצועות, שבהם הקשר בין פרנסה לביטוי אישי הוא רופף. ישנם הרבה קיבוצניקים שלומדים אמנות, קולנוע, מוזיקה. לכן, אם יש משהו שהקיבוץ תרם לי לתהליך הכתיבה וליצירה בכלל, זה חופש אמנותי גדול, כי אני לא חושבת איך אתפרנס מזה, כמה זה יעלה לי, איך לעשות את זה יותר או פחות אטרקטיבי מבחינת הצורה והתוכן. יש לי חופש יצירתי מוחלט. ויש לי חופש גם בבחירה לראיין דווקא את הילרי קלינטון ולא דמות יותר אטרקטיבית מבחינה ציבורית".