חג הקורבן 

האם מכת הבכורות שבהגדה הכשירה את מותם של אלפי ילדים בעזה ואיך היא קשורה לבן גביר וססמוטריץ'? הדי בן עמר, הקרוי על שם בני משפחה שנספו בשואה, מפקפק בעם הנבחר 

ליל הסדר הוא האירוע השנוא עלי מכל החגים – שנים שאינני חוגג אותו. 

הוא שנוא עלי מכל החגים, מכל המועדים ומכל האירועים החגיגיים שנגזר עלינו לעבור במהלך שנה אחת. האמירה הזו נשארת נכונה ועל כנה גם אם אכלול בה את החגים היהודיים החיצוניים לתורה, שזה אומר בריתות, מסיבות בר-מצווה וחתונות – אני יודע שאלו האחרונים הם אירועים על גבול האסון, אבל ליל הסדר גרוע בעיניי גם מאלה כולם. 

וברור לי ולכם שאני מדבר בשמי בלבד. 

ליל הסדר שנוא עלי מכל החגים והאירועים מהטעם הבא: הוא מבטא בעיניי את המהות והתמצית של תורת הגזע היהודית.  

או אם להשתמש במטבע שטבע ישעיהו לייבוביץ' – "תורת הגזע היהודו-נאצית", זו הרואה בעם היהודי עם נבחר, על כל מה שהמונח "עם נבחר" אומר, ושאר העמים שטיח לרגליו.  

ואוי להם, לאותם עמים, כי "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". 

לא ידעוך משמעו – לא הכירו בך כאליל היחיד מבין האלילים הרבים שעל פני כדור הארץ, זה שנתן לעם ישראל את התורה. האליל היהודי – לא חלילה זה של הנוצרים, או המוסלמים, או של אחת משאר 4,000 הדתות והכתות האחרות שעל פני הכוכב. 

ועל כן גם לא הכירו בבחירה שבחרת בעם היהודי כעם הנבחר, עם סגולה. 

אווירה דתית 

סבא שלי היה אדם דתי. הוא היה הסבא החורג שלי, אבל הוא היה הסבא היחיד שידעתי, והוא היה הסבא היחיד שהיה לי. הוא איבד את כל משפחתו בשואה – הם נרצחו בידי עם שראה עצמו נעלה מכל העמים. 

כשעלה סבא שלי לארץ, אדם יחיד ובודד, הוא פגש את סבתא שלי מצד אימי, אלמנה עם שני ילדים חיים, שהייתה גם אם שכולה לבת שנספתה בשואה: הבת שלה, הִילדָה, אחותה של אימי, נספתה בשואה עם בעלה, דויד, ושתי בנותיהם.  

על שמם אני קרוי הד. 

סבתא שלי והסבא שלי התחתנו כאן, בארץ.  

סבא שלי היה אדם מאמין, על אף שאיבד את כל משפחתו במחנות הריכוז של הנאצים, וסבתא שלי הייתה בתו של רב, שגדלה בבית דתי למהדרין, ועל כן אורח החיים שסבא וסבתא שלי ניהלו בביתם היה דתי למהדרין אף הוא. 

את לילות שבת נהגתי להעביר בביתם, כולל הדלקת הנרות והקידוש והברכה על החלות ואפילו הליכה לבית הכנסת עם סבא שלי לפני שנכנסה השבת. הסיבה שאת כל השבתות שלי עשיתי באווירה הדתית הזו הייתה פשוטה: כיוצאי העדה הרומנית הגאה והחילונית בדרך כלל, נהגו הוריי לצאת מדי שישי בערב למפגשי חברים מהקהילה הרומנית הענפה, שם נהגו לשחק כמקובל באותם ימים: הגברים שיחקו פוקר והנשים רמי אבנים.  

כדי שיוכלו לעשות זאת היו הוריי צריכים להשאיר אותי אצל הסבא והסבתא – כל יום שישי. 

כך גדלתי כשאני מעביר את השבתות באווירה דתית, וכמותן גם את החגים – בהם את ליל הסדר, שסבא שלי חגג תמיד כסדרו וכהלכתו, מדקדק בכל מצווה ומצווה על קוצו של י'. 

כילד, ליל הסדר היה דווקא החג והאירוע האהוב עלי. זה היה ערב קסום שכולו התעסקות במיני טקסים משונים ומרתקים, אכילה כזית ממרור ומצה, טבילה במי מלח ובציעה והטמנה של אפיקומן במקום שבו נוכל – אני ובן דודי ובת דודתי – לגנוב אותו, טפטוף של יין על המפה בעשר המכות, לגימה של ארבע כוסות, ומיני רבנים מרבנים שונים ומשונים שהיו נותנים בהם סימנים כמו דצ"ך ועד"ש ובאח"ב. והיו גם קושיות שמקשים, והסבה על צד שמאל ומיני דיינו וחד-גדיא, ושיא השיאים מכולם, המרנין מכולם, שרק עבורו הייתי מוכן להמתין בקוצר רוח לליל הסדר כולו:  רבי בן זומא!  

שנים נקרעתי מצחוק בכל עת שבה קראו בשמו.  

מה לעשות – לא הייתה לי על זה שליטה. 

ובין השורות ובין השיטין הבנתי, כילד, מה שהצטייר מאוד ברור מכל הסיפור הזה: שפרעה היה איש רע, וסרב לתת ליהודים לצאת, ועל כן מן הראוי היה שכל מצרי ומצרי – שימו לב! כל איש ואישה במצריים ויהיה מי שיהיה ובלבד שהוא מצרי! – וכל בית ובית שביניהם, יוכו במכה הנוראה מכולם – מכת בכורות! 

לא רק הבנים הבכורים, אם טעיתם לחשוב.  

מדובר היה במותם של כל בכור ובכורה, במקרה שרק מותם של הבנים הבכורים נראה לכם לא מספיק ולא די לצורך העניין – גם הבנות הבכורות, וגם בכורי הבקר והכבשים והעופות וכל מה שהיה ברשותם של המצרים הללו, מכולם מתו הבכורות והבכורים. 

ואתם מוזמנים לקרוא את הפרשנויות השונות לאירוע. 

כי בנו בחרת מכל העמים 

ואני תוהה: האם מותם של 11,300 ילדים באזור עזה, מהם 3,100 מתחת לגיל חמש – לפי נתוני ארגון Save the children הבריטי – או 7,797 לפי נתונים שמציג האו"ם, הוא סוג של מכת בכורות? 

האם מכת הבכורות שבהגדה כבר הכינה אותנו לכך שנבין שזה בסדר? 

ונניח שכמו רשעותו של פרעה שמצדיקה בעיני המאמינים בתורה את הריגתם של כל ילד בכור וילדה בכורה במצרים, רשעותו של חמאס ב-7 באוקטובר מצדיקה את ההרג הזה, בבחינת נזק משני למכה שישראל הכתה בתגובה, מה נאמר על כל הילדים שנהרגו בהפצצות לאחר שישראל הפרה את הפסקת האש לאחרונה, הפרה משיקולים פוליטיים אישיים של מישהו, תוך סיכון נוסף של החטופים והקטנת סיכוייהם לחזור הביתה? 

יש אומרים שב-300 ילדים מדובר הפעם, אבל אלו בסך הכול "בכורות", כמו בהגדה, ילדי גויים, אז מה אכפת? 

כי ככה זה.  

כי אנחנו יהודים וחוץ מאיתנו ברור היה לי תמיד כילד שקורא את ההגדה שאף אחד לא באמת נחשב ואף אחד לא באמת שווה. 

מלבדנו. 

אני מתאר כאן את תמונת העולם שאיתה גדלתי עד גיל מסוים, אבל שלא תהיה לכם טעות – כל ילד שעובר ערב כזה עם ההגדה הזו מקבל את אותה תמונה בראש, בסבטקסט.  

ושלא יספרו לכם אחרת.  

מי שמספר לכם אחרת, מספר לכם סיפור אגדה – כמו האגדה על יציאת מצרים, שאין כל עדות היסטורית לכך שבאמת קרתה. 

וההגדה הזו מאפשרת למאמינים בה לשלוט על 3.4 מיליון פלסטינים בשטחי ירושלים והגדה המערבית, במדיניות ברורה של אפרטהייד – ולחגוג חג חירות! 

כי בנו בחרת מכל העמים. 

ועל כן אין כאן בעיה באמת. שהרי מדובר בעם נבחר מול עם נחות, וגם המונח אפרטהייד לא שייך לענייננו כאן – אלו הזכויות הטבעיות של כל אחת מהקבוצות האתניות, יהודים ופלסטינים, כמו שהאליל שנקרא אלוהים נתן להן. 

ורק צריך לראות את מעשי הפוגרומים היומיומיים של נוער הגבעות בשטחים כדי להבין – אלו חניכים טובים ובנים יקרים של ההגדה של פסח. 

ושל תורת הגזע היהודית. 

אין כמו קריאה בהגדה להבין לא רק את סמוטריץ' ובן-גביר ודומיהם, אלא גם חלק גדול מהאנשים הנקראים מסורתיים, ובסך הכול – חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. 

ביניהם גם צאצאים של אנשים ששרדו את השואה, או בני משפחותיהם של כאלו שלא שרדו אותה. 

כי בנו בחרת מכל העמים. 

ועכשיו, שבוע אחרי הפסח, נתפנה לציין את חג הקורבן. 

חג הקורבן היהודי, לא המוסלמי.  

זה הקרוי "יום השואה".