חקלאות תחת אש: הקרב על התלם האחרון בגבול הצפון

הם קמים בכל בוקר לשטחים שפיקוד העורף מגדיר "פתוחים" – ללא אזעקות, ללא יירוטים ועם שיבושי GPS קבועים. בין ירי נ"ט למשבר מים ופרוטקשן, חקלאי הגליל העליון ממשיכים לעבד את האדמה עד הגדר. "המדינה והציבור שוכחים אותנו דקה אחרי השריקה האחרונה", הם מזהירים. תמונת מצב מהחזית החקלאית

*תמונה ראשית: ראש המועצה האזורית: החקלאות היא דמות הנוף שלנו וסמל הביטחון

יותר מ-900 ימים של לחימה חלפו על יישובי הצפון, אך עבור חקלאי הגליל העליון המלחמה היא לא רק כותרת בחדשות – היא סדר יום הישרדותי בלב היישובים ובסמוך להם. בעוד שגרת החיים בקיבוצים ובמושבים מתנהלת תחת צילם המתמיד של חילופי האש, המטעים ושדות הגד"ש נותרו זירת הפעילות המרכזית, כשהעובדים בהם חשופים לחלוטין וללא מיגון מספק. בשיחות שערכנו עם מי שמנהלים את הכלכלה החקלאית בשטח, עולה תמונה של נחישות עילאית המלווה בתחושת הפקרה קשה. אלו אנשים שאינם מבקשים צל"שים, אלא רק את היכולת לעבד את האדמה בביטחון ואת ההכרה של המדינה בכך שהם אלו ששומרים על הגבול לא פחות מהטנקים שחונים בסמוך למטעים שלהם.

המערכה המשולשת: לא רק חיזבאללה

אסף לנגלבן, ראש המועצה האזורית גליל עליון, נמצא בלב הסערה כבר תקופה ארוכה. כשהוא מדבר על מצב החקלאות במועצה, הוא מגדיר זאת כמערכה רב-זרועית. "צריך להבין שהחקלאי בגליל לא מתמודד 'רק' עם טילי נ"ט", מסביר לנגלבן. "אנחנו מדברים על שילוב קטלני של מלחמה שנמשכת מעל 900 יום, משבר מים חריף בגלל אי-חיבור למוביל הארצי, ופשיעה חקלאית שאינה פוסקת גם כשהתותחים רועמים"

לנגלבן חושף מציאות מקוממת: "גם עכשיו, תחת אש, יש דרישות פרוטקשן מהחקלאים שלנו בלולים ובשטחים. זה נשמע לא ייאמן, אבל זה המצב בשטח". הוא מבקש להעלות על נס את המחיר האנושי הכבד שגבתה המלחמה מהקהילה החקלאית: "שילמנו בדם. עומר ויינשטיין, סיון שדה, ועכשיו גם פושקו, חקלאים שורשיים ואהובים, נהרגו בעת עבודתם. הם סמל לנחישות של האזור הזה. למרות האבדות, החקלאות היא דמות הנוף שלנו וסמל הביטחון. האנשים קמים כל בוקר בגאווה כדי להביא תוצרת למדינת ישראל, מתוך הבנה שזהו ביטחון המזון הלאומי"

הלקונה של פיקוד העורף: חקלאים כ"שטח פתוח"

אחת הנקודות הכואבות ביותר שעולות בשיחות היא היעדר ההגנה הבסיסית על העובדים בשטחים. עופר ברנע, מנהל החברה לחקלאות במועצה, מצביע על כשל מערכתי שמותיר את החקלאים חשופים לחלוטין. "התוצאה הגרועה ביותר היא שפיקוד העורף פשוט לא מגן על החקלאים", אומר ברנע בכעס. "השטחים החקלאיים מוגדרים כ'שטחים פתוחים', בדיוק כמו הכבישים הבין-עירוניים. המשמעות? אין התרעות, אין צופרים ואין יירוטים של כיפת ברזל מעל השדות".

במציאות של ירי תלול מסלול ונ"ט מלבנון, השניות הן קריטיות. "החקלאי עובד על הטרקטור או במטע, ואין לו שום דרך לדעת שמשהו נורה לעברו", מוסיף ברנע. "גם הפתרונות הטכנולוגיים מוגבלים בגלל שיבושי ה GPS הכבדים באזור. האפליקציות לא תמיד מזהות את המיקום המדויק. הפער המרכזי שנדרש כרגע הוא לפחות מערכת התרעה ייעודית לחקלאים. כרגע, העבודה מתבצעת בתיאום ישיר מול החטיבה המרחבית, אבל זה רחוק מלהיות פתרון בטיחותי הולם"

גד"ש תחת אש: "נשכבים על האדמה"

במרחבי עמק החולה, עופר גרשקוביץ, מנהל חברת ג"ג (גליל-גולן),  מנהל אימפריה של 20 אלף דונם גידולי שדה – מחיטה ואספסת ועד עגבניות, בוטנים וירקות לעיבוד. "אנחנו עושים רק את הפעילויות ההכרחיות", הוא מספר. "בשטחים הפתוחים אנחנו חשופים לחלוטין. כשיש התרעה, אם בכלל היא מגיעה, הנוהל פשוט: יורדים מהטרקטור ונשכבים על האדמה".

גרשקוביץ מתאר מציאות שבה המיגוניות, שאמורות לספק הגנה, הן במידה רבה "פלסטר" פסיכולוגי. "הבאנו מיגוניות לשטחים שבהם יש ריכוז עובדים גדול, כמו בקטיף. אבל האמת היא שהן אפקטיביות בעיקר לאיומים רחוקים. מול ירי מלבנון, הזמן פשוט לא מאפשר להגיע אליהן".

מעבר לאיום הביטחוני הישיר, גרשקוביץ מוטרד מהשלכות הרוחב של המלחמה על התעשייה. "יש לנו אירוע מורכב מול מפעל 'פריניר'. פיקוד העורף אסר עליהם להחזיק מלאי אמוניה בגלל המצב, וזה אומר שהם יוכלו לקלוט רק שליש מכמות האפונה שזרענו. זה נזק כלכלי אדיר לחקלאים שאין להם לאן להפנות את היבול". למרות הכל, הוא מדגיש: "הדאגה הראשונה שלנו היא לחיילים. אנחנו איתם בכל הלב, זה חשוב לנו יותר מכל דבר אחר כרגע.

הטרגדיה של המטעים: "המדינה הורגת מהר יותר מהחיזבאללה"

בקיבוץ יראון, הנמצא בקו הראשון מול הגבול, הטון הופך לחד ונוקב יותר. אסף שוורץ, מנהל המטעים, מנהל כ-1,800 דונם של פירות נשירים, קיווי ואבוקדו. המלחמה כבר גבתה מחיר פיזי מהמטעים שלו: "נאלצנו לעקור מטע אגסים שלם. בגלל המלחמה לא נתנו לנו להיכנס לרסס, המטע קיבל חירכון ופשוט גווע. שטח אחר שהיה אמור להינטע ביולי הפך לסוללת תותחים של צה"ל".

שוורץ מנהל צוות של 12 ישראלים ו-28 עובדים תאילנדים, והוא מתאר תחושת הפקרה מצד המדינה שחורגת מהנושא הביטחוני. "אנחנו מתמודדים עם האש, זה ב DNA שלנו ולא נישאר בבית. אבל מה שקורה 'דקה אחרי' הוא הבעיה האמיתית. המדינה מעבירה אותנו מסכת ייסורים בירוקרטית. על 300 דונם שנעקרו כבר בסבב קודם, לא קיבלנו שקל אחד בגלל ויכוחים על מתווים. חקלאי פרטי, מושבניק שאין לו רזרבות של קיבוץ, פשוט לא יכול לשרוד ככה".

הביקורת של שוורץ מופנית גם לצרכן הישראלי: "זה מעליב. בזמן המלחמה כולם מחבקים ואומרים 'תחזיקו מעמד', אבל ברגע שהכול נגמר, הצרכן הולך לסופר וקונה תוצרת מיובאת מפולין או טורקיה, לפעמים במחיר יקר יותר מהתוצרת הישראלית, רק כי המדינה מאפשרת ייבוא פרוע. אם הציבור היה מצביע ברגליים ואומר 'אני לא קונה אם זה לא ישראלי', המצב היה שונה. המדינה והציבור הורגים את החקלאות הרבה יותר מהר מהקטיושות".

ניהול מודרני בלב הכאוס

למרות התמונה הקודרת, ביראון ובגליל העליון לא מרימים ידיים. שוורץ מוביל תפיסה ניהולית מודרנית: "הפסקתי עם שיטת ה-'One Man Show'. לכל גידול יש את המומחה שלו – לאבוקדו, לקיווי, לכרם. כמו כן, אחראי לנטיעות צעירות, משלב התכנון, ועד לכניסה לניבה. יש שדרת ניהול צרה ואיכותית שמאפשרת לנו להתמקצע גם בתנאים הבלתי אפשריים האלה".

נכון לימים אלו, החקלאים כבר מתכוננים לעונת הקטיף שתחל במאי. הגיזומים והזמירות הסתיימו, הריסוסים והדילולים בעיצומם. הם עובדים בין הדי פיצוצים, יודעים שכל נסיעה לשטח עלולה להסתיים בנחיתה של טיל נ"ט, אבל ממשיכים לנטוע, לעבד ולקטוף.

התלם שלא יישבר

החקלאות בגליל העליון היא הרבה יותר מאספקת מזון; היא הצהרת ריבונות. כפי שעולה מדבריהם של לנגלבן, ברנע, גרשקוביץ ושוורץ, החקלאים הם הקו הראשון שאינו נסוג. הם מתמודדים עם כשלים ביטחוניים, איומי פשיעה, משברי מים ואטימות ממשלתית – ובכל זאת, בכל בוקר מחדש, הטרקטורים יוצאים לשדות.

המסר שלהם למדינת ישראל ברור: אל תחבקו אותנו רק כשהאש בוערת. תנו לנו את הכלים להגן על עצמנו בשטח, תנו לנו את הפיצוי ההוגן על הנזקים, ובעיקר – תנו לתוצרת הישראלית את המקום הראוי לה על המדף. כי ביום שבו הטרקטור האחרון יפסיק לעבוד בגבול הצפון, הגבול עצמו יתחיל לסגת.