גיל פלוטקין חקלאי ויזם, דור שלישי למייסדים הממציא עצמו מחדש כל הזמן, מגדיר את עצמו באופן מקורי כ"נביא לדעת" את העתיד הצפוי ובהחלט לא ברור של החקלאות, ואם לא נביא אז לפחות חוזה מטבעות זרים, והכי הכי מהמר.
גיל קורא לעצמו מהמר, "מאחר והחקלאות הפכה כבר מזמן לעסק מורכב המוביל להימור, מפני שיש כל כך הרבה גורמים התלויים וקשורים להצלחת הגידול והתוצרת, וכן לרווח שהחקלאי צפוי או לא צפוי להרוויח.
אז בתום כל ההורדות המחייבות ובמיוחד בשנים האחרונות, כשהגזרות ניחתות עלינו לבקרים – זה בהחלט הימור."
פלוטקין (58) נשוי לאילנית, ילידת דרום אפריקה. לבני הזוג שלושה ילדים המשרתים בצבא, קרביים מאוד, ציונים בנפשם לתרום ולעשות. אילנית מורה לפילאטיס ובעלת סטודיו.
לשאלה האם הילדים יחזרו לעבודה במשק? הוא עונה בספק: "כל הורה רוצה לראות את ילדיו ממשיכים במסורת המשפחתית, אבל כאן יש 'אבל' גדול – והעתיד ייתן תשובה. לא נלחץ עליהם, והם יצטרכו בבוא יום להחליט."
חקלאים שורשיים
גיל: "עמית פלוטקין (58) ואני אנו בני דודים בהפרש של שלושה שבועות לטובתי. כל חיינו גדלנו יחד במושב. הורינו ילידי הארץ וסבנו וסבתנו עקיבא ואסתר פלוטקין ז"ל, נמנים עם דור המייסדים שהגיעו לארץ מרוסיה הלבנה."
"הורינו הם הגיעו לחיבת ציון כילדים מתל אביב שם נולדו, בתחילת שנות השלושים. הורי הם: אליהו (90) ונאוה (84) פלוטקין. אימי, במקור ממשפחת זוהר מכפר ויתקין. אני הצעיר במשפחתנו, ויש לי אח בכור ניר פלוטקין, הנמנה בעבר על כוחות הביטחון, ואינו עוסק בחקלאות."
גיל ממשיך ומפרט על הוריו של שותפו עמית פלוטקין: צבי פלוטקין ז"ל שנפטר בגיל 84 בשנת 2014 ואימו נטע פלוטקין (85) תבדל"א, שבמקור ממושב בית חירות. לצבי ונטע נולדו להם שלושה ילדים: עירית, עמית וערן פלוטקין, בעל חברה הבונה ומייצרת חממות ואף הוא תושב חיבת ציון.
גיל: "עמית ואנוכי – הבנים הממשיכים, פועלים כשותפים מלאים במשקי המשפחות, כשנפחי החקלאות שלנו גדלו והתעצמו פי עשרה ויותר ממה שהורינו גידלו בזמנו. אז המשק פרנס שלושה אחים: יהושע, צבי ואליהו פלוטקין, ושלוש משפחות שחיו בשיתוף מלא, כמו קיבוץ קטן."
שלושת האחים היוו את הציר המרכזי להנעת המשק החקלאי הם: יהושע פלוטקין ז"ל הבכור, איש בעל זכויות רבות, שמשך את עגלת המשק במשך השנים.
אביו עקיבא נפטר בילדותו, ולמעשה הוא שימש אב המשפחה במשך שנים רבות. ואף נמנה מיזמי המוזיאון והארכיון במושב. יהושע נפטר בשנת 2009 ורעייתו ציפי פלוטקין ז"ל , ניצולת שואה שנולדה בהונגריה, נפטרה השנה. לבני הזוג נולדו בזמנו שלוש בנות: מיכל , שרון וגלית שאינן גרות במושב.
"האח האמצעי מבין שלושת האחים הינו צבי פלוטקין ז"ל ואבי הצעיר באחים אליהו פלוטקין יבדל"א, היה בן שש שנים לערך, כשאביו עקיבא נפטר, בשנים הראשונות והקשות בחיבת ציון."
"צריך להדגיש שאדמות דור המייסדים נקנו עוד ברוסיה. האם אותם אנשים חלוצים בעלי חזון, תארו לעצמם שיום אחד יקום בישראל מושב כזה פורח ומשגשג, שעלה לקרקע בשנת 1933."
"אנו דור ההמשך של שני האחים הצעירים, גאים בשורשי משפחתינו הציונית. בחרנו באהבה רבה להמשיך לעבוד בחקלאות, אותם ערכים שינקנו כבר בחלב אמנו וראינו במו עינינו כיצד שלושת האחים עבדו בשיתוף. "
"כבני דודים השותפים לעסקים, קיימת ביננו חלוקת עבודה ברורה, אך כל אחד יכול להשלים את עבודתו של האחר וכנראה שהשנים מוכיחות שהשיתוף עובד."
"ואם נגענו בהיסטוריה, אי אפשר מבלי ציין את העובדה הייחודית, שאנו בין היתר מגדלים תפוחי אדמה כהמשך לגידול היסטורי."
"סבתנו אסתר ז"ל גידלה תפוחי אדמה לבריטים שחנו בזמנו כאן באזור. הם חילקו זרעים לתושבי הכפרים שבסביבה, כדי שיגדלו בשבילם. מאז ועד היום ללא הפסקה אפילו לשנה אחת, אנחנו ממשיכים לגדל. מדהים שזה התחיל משנות הארבעים של המאה הקודמת, ואולי אפילו הרבה לפני."
מה אתם מגדלים, ועל מה ויתרתם?
פלוטקין: "המשק שלנו מגוון בכל קנה מידה חקלאי. המשק מעבד בערך 4,000 דונם, רובו המכריע מחוץ למושב, רוב האדמות שכורות מאנשים שונים ובחלקם שלנו באופן פרטי (מינהל וטאבו)."
"למעשה המשק דומה קצת למשק קיבוצי, בו יש גידולי ירקות: תפוחי אדמה, גזר, בטטות ועוד. יש גם גד"ש: גידולי מספוא, חיטה ושיבולת. כמו כן, יש גידול הדרים, אבוקדו ורימונים."
" אנחנו גם בעלי רישיון בעסקי הקאנביס, המופעל ע"י קבלנים בחוות גידול שייזמנו בשטחנו. בנוסף, אנו בעסקי מיחזור וייצור קומפוסט ומפעילים מרסקת גזם בעזרת שותף, המסתובבת בארץ ונותנת שרותי ריסוק."
לדברי פלוטקין, בעבר משפחה חקלאית אחת הייתה מסוגלת לרוב להתפרנס מהמשק המעורב שברשותה בכבוד, מה שלא קיים היום: "מצבם של רוב החקלאים בשנים האחרונות בכי רע מאחר וכל שנה מעלים את העלויות."
זה מתחיל מעלויות המים, ממשיך להוצאות הרבות הכרוכות בתנאים ותשלומים לעובדים הזרים. זה לא עוצר בהתמודדות עם ספקים למיניהם ועם רשתות השיווק. ועוד לא נאמרה המילה האחרונה על נושא היצוא ההפכפך.
"לכן החקלאי אמור להיות עם יד על הדופק ולהמציא עצמו מחדש כל הזמן – ובעצם להיות יזם לכל דבר. כשעולה איזה רעיון חדש, זה בהחלט לא פשוט."
"אנחנו אמורים לבדוק ולבחון אותו מכל הכיוונים האפשריים בכדי להסיק את המסקנה שתוביל להחלטה, האם הוא כדאי וריווחי? מה היקף ההשקעה הנדרשת? ובמה היזמות החדשה, תוכיח עצמה כהשקעה כדאית? הרי ברור שכל יזמות היא בהחלט הימור."
"השותפים בחרו בזמנו לגדל אבוקדו, המתחלק לזנים ירוקים כמו: אטינגר, ריד, פוארטה ועוד. והזנים השחורים, שהמוביל בעל הטעם האגוזי הוא האס, זן מבוקש מאד באירופה."
"נשאלה השאלה בזמנו, האם יש עתיד לגידול האבוקדו? היש סיכוי לגידול אבוקדו, שיהיה רווחי ומכניס לאורך שנים. היום אנו יודעים שהסיכוי מאד קלוש. היינו כבר בסרט הזה. לפני שנים משק פלוטקין היה המשק הפרטי הגדול בעמק חפר לגידול אבוקדו."
"האבסורד, עקרנו 200 דונם, מכיוון שלא התאים למי הקולחין. אחרי ניסיון כזה, אפשר להאמין שכל דבר, כבר יכול לקרות לחקלאי ולחקלאות. נטענו מטע חדש, כ-900 דונם, עם הזנים: ג'אם ופינקרטון."
אזי מחפשים כיוונים אחרים ונוספים. בשנת 1996 הם התחילו עם מפעל הקומפוסט, "מהעבודה בשטח כשערבבו זבל בקר ועופות על האדמה, כמנהג האבות: וזאת לצורך פיזור בשטחי תפוחי האדמה שלנו. להפתעתנו, משרד איכות הסביבה הוציא לנו פתק אזהרה. התוצאה הייתה, החלטה להקמת מיתקן מאושר ע"י המשרד וייצור קומפוסט."
"המתקן משרת כמה גורמים: לולים ורפתות מהאזור, כולל לקיבוצים ולמושבים. ללא תמיכת המועצה ובזמנו של ראש המועצה הקודם רני עידן, לא היה קם המיתקן."
"כיום זהו מקום ייחודי למעשה, היחידי באזור המרכז. האתר מופעל ע"י קבלן, ויש לנו שותף לעניין בעל אינטרס כמובן. מדובר על חוות שביט, בעלת לולים רבים. אנחנו מייצרים קומפוסט איכותי לעצמנו, וגם לפי דרישה לאחרים. וזאת אפשר לומר יזמות מוצלחת."
גידול הרימונים בסכנת קריסה
גיל פלוטקין: "בשנת 2007 נטענו רימונים וכרגיל הלכנו בגדול. נטענו מעל 200 דונם והכל נראה ורוד. המחירים ברוב השנים היו סבירים, ורוב הפרי הלך לייצוא."
"בארץ הרחיבו את השטחים והכל נראה בסדר. הזן המוביל שנטענו היה וונדרפול, האופייני לו פרי אדום, מתוק וגדול עם גרעינים רכים. מיתרונותיו שהוא בשל יחסית מאוחר ונכנס לקירור. זן אחר מוקדם נקרא עכו – פרי יותר קטן, בנוסף קיימים במטע כמה זני ביניים, שאינם משמעותיים במיוחד."
במשך השנים דרישות הייצוא החמירו בעיקר בתחום ההדברה. אך גם העלויות עלו, בתחום המים והעובדים. השותפים הבינו שכדאי יותר ללכת לכיוון התעשיה:
"נטשנו את הגידול לטובת הייצוא והתרכזו בארץ ובתעשייה. העובדות בשטח מצביעות, שבשנים האחרונות המחירים לחקלאי נמוכים יחסית. לדוגמא, בשווקים וברשתות המזון, הפרי נימכר בפי ארבע מהמחיר שאנו מקבלים. החלטנו לצמצם את שטחי גידול הרימונים ל-137 דונם בלבד ובנוסף, דווקא השנה בשנת הקורונה, התעשיה החליטה לא לקלוט מאיתנו את הפרי."
"ההחלטה נעוצה כנראה ממניע כלכלי. יש להניח שיש להם מקור אחר, זול יותר לרכז רימונים כייבוא: מגיאורגיה ותורכיה. או ששיווק מוצר סופי כיבוא כדאי יותר."
"זאת כנראה השנה האחרונה שלנו בגידול הרימונים, ולצערנו נצטרך לעקרם. יש פרי על העצים, ואין מי שיקלוט אותו". למרות שיש מקומות בארץ, שעדין מגדלים ואפילו מרוויחים קצת."
"הכול תלוי במחיר המים שמהם הם משקים ( מחירים שונים בעיקר במים המושבים) ובהוצאות הנלוות. וכן בסוג הרימון ומקום גידולו. הבעיה העיקרית בגידול הרימון, המחלות והמזיקים. הריסוסים תכופים והחומרים המותרים הולכים ואוזלים, דרישות השוק מחמירות וקשה לעמוד בפניהם. "כל אלו ופערי המחירים מוציאים אותנו מהשוק. וכנראה שזו תהיה העונה האחרונה שלנו בגידול."
פעילות ציבורית מגוונת
גיל פלוטקין: "בשנים האחרונות הייתי עסוק ועדיין עוסק מעט בפעילות ציבורית במועצת עמק חפר, בתחום החקלאי ובמספר תחומים נוספים. עשר שנים שימשתי חבר הנהלת המועצה ומליאת המועצה וכיו״ר ועדה חקלאית עמק חפר."
"אחרי הבחירות האחרונות נשארתי רק חבר בוועדה החקלאית. אני עדין חבר הנהלת מעבדת 'שרות שדה' של המועצות השכנות וחדרה. עיסוקי בתחום ההדברה והסביבה התחיל דרך פעילותי במועצה, בשנים כששימשתי כיו״ר הועדה החקלאית, עקב הבנה בצורך של שיתוף פעולה בין חקלאים ותושבים. צורך קיומי של החקלאות, הנמצאת בתוך הישובים וסביבתם."
"באותה מסגרת הוא כתב אמנה בשיתוף עם חברת המושב, לנה בר מאיר. הם היו למעשה הראשונים בארץ, שהעלו את הנושא לפרקטיות בשטח, כלומר הסכמות כתובות מחייבות ברצון, לצורך הפחת ריסוסים בכלל ובקרבת הבתים בעיקר. כל זה כפוף כמובן ליכולת המעשית של החקלאי.
"השיתוף עובד, אך מדי פעם צצות בעיות לאורך הדרך כצפוי. וזה דורש התמודדות: "כבר מספר שנים שאני משמש כחבר הנהלה באגודות המים 'אפיקי עמק חפר'.
"בעמק חפר הגענו לכמות איגום מי קולחין נכבדה ועוד יש קצת בתכנון, מאגר עין החורש ומעברות הושלמו ויש תכנון לעוד אבל… מחירי המים עולים, גם מחירי הקולחין, החקלאות מדרדרת ואפילו יש מצב שבעוד כמה שנים כבר לא תהייה דרישה, לכל המים שאנו מסוגלים לקלוט ואז כמובן נאלץ לשפוך לים. אבסורד! רק בישראל משלמים החקלאים עבור מי שפכים, במדינות מתוקנות זה הפוך."
לטענתו, "המצרך הזה שהחקלאות עוזרת לסלקו הופך להיות יקר, בגלל מדיניות ממשלתית טיפשית שמסתמכת על מספרים והנחות שגויות. האם נוסע ברכבת העמק משלם את השקעת המדינה בתשתית? האם החקלאים צריכים לממן את מתקני ההתפלה החדשים שהוקמו? זאת מדיניות ממשלתית שגויה ביסודה."
בנוסף, פלוטקין חבר בהנהלת הפרדס המשותף של יישובי עמק חפר: "לפני כשנתיים מוניתי ליו״ר 'ארגון מגדלי הדרים', בעזרת המזכיר החדש דניאל קלוסקי מכפר מונאש, המזרים רוח חדשה לענף שנמצא בקשיים. כמו כן אני חבר בהנהלת 'בית דוד', שזאת עמותה 'למען החבר הוותיק' בעמק חפר, בניצוחה של המנהלת עמירה למדני, עמותה שחבריה עושים עבודת קודש למען הוותיקים."
חיבת ציון – וותיק ייחודי וציוני
המושב חיבת-ציון נוסד בחורף של שנת 1933 על ידי ארגון "אחוזת חקלאים של מרכז ציוני רוסיה ."תחילתו בהתיישבות עוד ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית.
כמיהת היהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, הביאה יהודים להתארגן לאחר הקמת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל ב"אחוזות" ולאסוף כספים שנשלחו לרכישת נחלות בארץ הקודש.
הכספים הועברו לבנק קולוניאל בלונדון, עמו עבדה ההסתדרות הציונית. המוסדות קיבלו כספים אלו ורשמו אותם כתרומות לקרן קיימת לישראל, שאז רק נוסדה.
אותם יהודים תמימים האמינו שבבואם ארצה יקבלו את נחלותיהם. ברוסיה פרצה מהפכה ושערי העלייה נסגרו אך טיפין טיפין, בכל זאת הגיעו לארץ יהודים שפנו למוסדות כשמסמכים בידיהם. הסירוב היה מוחלט. נאמר להם כי התרומה לא הייתה תשלום עבור קרקעות.
בין השנים 1921-1925 התארגנו אנשים אלו באגודה. בתל-אביב נפתח משרד של מרכז ציוני רוסיה, שמטרתו הייתה יצירת קשר עם המוסדות לקבלת הקרקע.
בראש האגודה עמד אריה הלוי הורוביץ. הוגשה תביעה לבית דין הקונגרס. הדיונים נמשכו שנים, ובסופם פסק בית הדין. כי יש להחזיר את הכספים ומיד. אך המוסדות ערערו על החלטה זו.
לארץ הגיעה ועדה בריטית (אחת מיני רבות), על מנת לבדוק מדוע מנשלת קק"ל את הפלחים המסכנים מאדמותיהם ומשאירה אדמות בור ושממה. לאחר שנים של משפטים, דיונים והסכמים הגיעה גאולת עמק חפר.
עם רכישת הקרקע של עמק-חפר והחתמת האנשים על ויתור לקק"ל על חובותיה להם. כל יישובי הארץ, מושבים וקיבוצים, כולל יישובי עמק חפר, קיבלו את אדמותיהם, חינם אין כסף. ורק אנשי ציוני רוסיה שילמו בכסף מלא, כולל דמי חכירה שקק"ל לא הייתה מוכנה לוותר להם עליהם.
רוב אנשי מרכז ציוני רוסיה היו מבוגרים ומסודרים מזה שנים בערים ובמושבות בארץ, ולכן מסרו את זכותם לאדמות לילדיהם, לקרובים ולידידים. בנוסף הגיעו מספר חיילים משוחררים, עולים חדשים וכן משפחות שהגיעו מהעיר אל הכפר.
כך הוקצו לחיבת-ציון 1850 דונם, 80 יחידות ו-15 משקי עזר. בראש וראשונה נטעו פרדסים, בהם ראו האנשים את עתידם הגדול. בשנים 1935-1940 עלו לקרקע כ-15 משפחות.
ב-1939 החלו בבניית ששת הבתים הראשונים, בתי סוכנות. הבנייה הסתיימה בשנת 1940. השם לכפר חיבת ציון הוצע ע"י אוסישקין, שהיה יושב ראש קק"ל וידיד גדול של אנשי מרכז ציוני רוסיה עוד ברוסיה.
השם ניתן על שם תנועת חובבי ציון שפעלה ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בנוסף לפרדסים, הקימו לולים ורפתות. נוסדה גם אגודה יצרנית בשם "אגרא".
ניבנו מחסן אספקה, צרכנייה, סילו, גן ילדים, בית כנסת ולאחר שנים ניבנה גם בית-העם וסביבו גן יפה. מושב חיבת ציון משויך לתנועת התאחדות האיכרים ולמועצה האזורית עמק חפר.
כיום הכפר משתרע על כ-2,500 דונם. ומונה כאלף תושבים. כרבים מהישובים הכפריים, מרבית התושבים כיום אינם מתפרנסים מחקלאות. הגידולים העיקריים: מטעים, לולים, גידולי פלחה, גידולי שדה להערכתנו יש כ-25% -20% חקלאים. כל השטחים החקלאים של המושב מעובדים.
ההרחבה הראשונה אושרה לבני הכפר בשנת 1976, עשר יחידות של דונם. ההרחבה השנייה אושרה באספת חברים בשנת 2010. לאחר מאבקים עם המנהל וגורמים נוספים למתן אישור, ל- 73 יחידות חדשות. הביצוע החל רק בשנת 2015 , ועד כה כ-70% מאוכלס.
באותה תקופה החל פרויקט שיקום תשתיות המושב הוותיק. מאז היוסדו חיו בו משפחות דתיות, מסורתיות וחילוניות כאחד. תוך הסכמות על אורח חיים שיקבל את השונות ויתחשב בה.
עם השנים, אחוז המשפחות הדתיות הולך וקטן. אך עדין בית הכנסת הוא מוסד מאד פעיל. הילדים מתחנכים במסגרות שונות, חלקם בבתי הספר והגנים הממלכתיים דתיים שבכפר הרא"ה, ורובם במוסדות הממלכתיים שבעמק חפר.
בהתאם, גם שתי תנועות נוער מפעילות את ילדי המושב: האיחוד החקלאי ובני עקיבא. חברים ותושבים רבים פועלים בהתנדבות בתוך הכפר וגם מחוץ לו. הפעילות בתוכו נעשית באמצעות ועדות רבות, לרווחת כל התושבים.
מוזיאון חיבת ציון
המוזיאון החל כרעיון בשנת ה-75 לכפר, ב-2008, על ידי שלושה חברים: יהושע פלוטקין, לאורה פרנק ודינה אחינועם. המשיכו באיסוף ושמירה: צביה זיסהולץ ,מיכל רף ולנה בר-מאיר.
המטרה הייתה לערוך תערוכה של חפצים מהעבר. הרעיון קרם עור וגידים, והחברים הביאו חפצים רבים שבהם נכללו חפצי בית, כלי משק וחקלאות ועוד.
הקבוצה שמה לה למטרה לאסוף את כל המסמכים הנמצאים במזכירות ו"בבוידעם". אכן נמצאו מסמכים משנת 1925 והלאה. כל המסמכים נשמרו ותויקו בתיקים לפי נושאים שונים ולפי סדר כרונולוגי. החומר במסמכים מלמד אותנו על הקמת הכפר, התושבים, החקלאות, התרבות, החינוך ועוד.
לאחר התערוכה ואיסוף חפצים למוזיאון, נתרמו רבים מהמוצגים על ידי החברים כבסיס להקמת מוזיאון קבוע. במשך הזמן, נוספו עוד מוצגים והמוזיאון גדל והתרחב.
כל המוצגים צולמו וסודרו באלבומים עם הסברים לכל מוצג. תמונות המוצגים נשמרים באופן דיגיטלי. כמו כן, בארכיון ניתן למצוא אלבומי משפחות, הכוללים תמונות בתי החברים ובעלי הבתים, אלבומי אירועים מחיי הכפר, אלבומים של מוסדות הכפר, תקליטים, קלטות, קלטות וידאו,,DVD הקלטות של חברים ותיקים וצילומם. משנת 2003, הארכיון בחדר קטן שהכניסה מהספרייה.
אפרת הינדי, מזכירת האגודה ומנהלת הקהילה מזה עשור שנים, העובדת בשיתוף פעולה הדוק ופורה עם שחר אושרי, יו"ר האגודה החקלאית ויוסי ישראל, מזכיר הוועד המוניציפלי, מציינת שחיבת ציון הוא יישוב לדוגמא המכבד את כל מגוון תושביו, כיישוב מעורב למשפחות דתיות ושאינן דתיות: "כל השנים מתקיימים הסכמים לא כתובים, שהמטרה אחת – שמירה על החיים המשותפים בהרמוניה וכבוד הדדי.
כל אחד רשאי לעשות כרצונו בביתו ולנסוע ברכב בשבתות ובחגים, אך לא להשתמש במועדים אלו בהפעלת ציוד חקלאי מרעיש כטרקטור, מכסחת דשא וכלים אחרים. כמו כן, התברכנו בוועדות רבות לטובת הכלל ומתנדבים לרוב – וכמובן התושבים המיוחדים, שבזכותם מתאפשר מרקם החיים הייחודי והטוב."
