"זה לגמרי לא נעים. ריח שרוף מלווה אותך כל היום. דרכים חקלאיות מעלות עשן". כך מתאר מיכאל עמר, מנהל השיווק החקלאי של קיבוץ עלומים, חיי יום-יום בעוטף עזה. "אתה יוצא מהקיבוץ ונע בשטח" – ממשיך במה שרואות עיניו – "מכתש בארי שרוף, פינות חמד מעלות עשן. כאשר אתה שומע ברדיו או בטלוויזיה שקסאם נפל בשטח פתוח, דע לך שנפל בשטח חקלאי וחיבל בו קשה. הנה, נפלו כאן באחרונה שני קסאמים. גרמו נזק לשטח החקלאי ואז מגיע הצבא, מטפל בטיל, מפוצץ אותו בשטח ומגדיל את הנזק". – חקלאים בצל השרפות והקורונה
אנחנו משוחחים בחדרו בקיבוץ עלומים, שלושה וחצי קילומטר מגבול הרצועה, אבל לחקלאי הקיבוץ שטחי גידול צמוד לגדר. "למדנו לקח מאירועי השנה שעברה" אומר לי מיכאל עמר. "הורדנו חלקות שלמות – את כל החלקות שהיו צמודות גדר, כ-2000 דונם – והפכנו אותן לאדמות שחת; את הורדת החלקות ביצענו בחודש אפריל. השנה נשרפה לנו החוחובה, לא גידלנו חלקה חדשה. המדינה הודיעה שהחקלאים יקבלו פיצוי, 100 שקל לדונם אבל עוד לא קיבלנו אפילו לא שקל אחד".
"בלוני התבערה זה טירוף. אנחנו חיים עם מטרד יומי קשה. אשתקד הירי מעזה פגע לנו קשה בגידולי אבוקדו. העלים הנושרים מתייבשים על הקרקע והם דליקים במהירות. זה מסוכן, זה לא נעים וכך אנחנו חיים. אתה בעצם לא יודע היכן ייפול בלון התבערה הבא. זה כבר מגיע לבאר שבע, להר חברון – אבל אתה יודע אלה הצרות הקטנות שלנו".
אז מה הן הצרות הגדולות?
"הקורונה פגעה בנו באורח קשה. חקלאי בעלומים שסיפק תוצרת קבועה עד חודש יוני, מוכר עוד היום מתוצרתו. בתי מלון נסגרו, אולמות שמחות לא פעלו, בתי ספר נסגרו. פרי הדר וגזר מיועדים לתעשיית המיצים ולא יכולנו לספק במועד כי לא היה למי לשווק את התוצרת. גם תחום הבטטות שלנו נפגע".
מישהו אצלכם חטף קורונה?
"כן. תאילנדי שעבד בבית האריזה חטף את הנגיף מעובד אחר והיה ממש מבסוט. מדוע? מפני שהעבירו אותו לדירה משלו עם תנאים נפלאים. מה רע לו"?
וחברי הקיבוץ נפגעו מהקורונה?
-לא. אנחנו נשמרים. חדר האוכל בקיבוץ סגור. למקומות העבודה המטבח שולח חמגשיות. בית הכנסת שלנו סגור ובזכות הקורונה פעילים עוד ארבעה בתי כנסת ארעיים, אחד מהם בגינה שלי. מי יודע, כל יום יכול להישרף כאן מועדון" (משפט שמזכיר את "הגשש החיוור").
חושבים על המחר?
"איך אפשר? אנחנו לא יודעים מתי יתעורר החמאס, לא ברור כיצד יתנהל מטבע חוץ בשוקי הייצוא, קשה בעידן כזה של אי וודאות לסגור הזמנות לחו"ל". לרגע סוטה מיכאל עמר מהתיאורים הקשים, הלא נעימים ומספר שבשבת האחרונה של חודש אוגוסט עברו ילדי עלומים חוויה. כן, חוויה. "כל ילדי הקיבוץ ניצבו על גבעה שמעבר לכביש של הקיבוץ וצפו בהצגת תכלית של כוחות כיבוי ושיטור שהפעילו לייזר נגד בלוני תבערה שנחתו שם. הייתה חגיגת פיצוצים והילדים נהנו". מצמרר לחשוב ממה נהנים ילדים בעוטף עזה.
מיכאל עמר חולש על 9000 דונם ירקות ויש גם 1300 דונם פרדס שבו גדלים וצומחים קלמנטינות וכל סוגי הקליפים ויש גם פלחה שאינה באחריותו הישירה. הקיבוץ גם משווק גזר, תפוח אדמה, בטטות לשוק המקומי ולייצוא. בקיבוץ עלומים מתגוררות מאה משפחות.
הוא ורעייתו, עובדת סוציאלית באזור, הורים לחמישה ילדים. "לפני שבוע (בשבוע השלישי של חודש אוגוסט -ש.ו.) חיתנו את הבת הבכורה, יהל, בת 22". מזל טוב!
לפני שנפרדנו, הקשיתי בפניי המארח: יום הכיפורים קרב, עת לחשבון נפש. מבקשים סליחה ממישהו?
"בחודשים מרס-אפריל, בעת מצוקות סגר הקורונה, פתחנו ענף חדש "מארזי עלומים". מכרנו תוצרת טרייה באזור, ביצענו סריקה דרך חברת אשראי, מכרנו במחירים סבירים ואט-אט זה תפס תאוצה, מכרנו בירושלים, בבית שמש, במודיעין, גם במודיעין עילית והגענו אפילו לרמת בית שמש שלא ניתן היה להיכנס לשם. זו הייתה חתיכת לוגיסטיקה. אם מישהו קיבל מאיתנו תוצרת טרייה ונפגע חס וחלילה ממוצר פגום, אני מבקש סליחה. אם צרכן לא היה שבע רצון ממה שקיבל, אני מתנצל פעם נוספת. סחורה בהחלט יכולה להגיע לא במאה אחוז, כי אנחנו לא מעבירים אותה בקירור. מעמיסים על מכונית שלנו ויוצאים לחלוקה. מי שלא מרוצה סליחה גדולה ואתה יודע מה, שמעון, בהזדמנות הזאת סליחה גם מקרקע הגידולים אם לא התייחסנו אליה יפה".