הסתגלות מחודשת פעמיים בשבוע, כל פעם לבית אחר היא מתישה מאוד • מה קורה כשהיקום אומר את דברו • הגיהנום של החטופים נמשך כבר מעל 400 ימים
חסמים בתנועה
אם יש דבר אחד קבוע בעולם, כך למדתי בעמל, הוא השינוי. חלקו ברור לנו מאליו, כמו סיבוב כדור הארץ. מתי חורקת לנו התנועה ומטרידה את מנוחתנו? אולי כשהיא נתקעת ומגמגמת, או מתהפכת לכיוון לא צפוי.
את ההתהפכות של ה-7.10 (שמי שראתה נכוחה הייתה יכולה לומר שהיא דווקא המשך צפוי למדיניות הישראלית, לפחות של ביבי, אבל אני לא טוענת לחוכמה הזאת אלא רק בדיעבד) ועכשיו זמן הגמגומים. הבומים שמרעידים את ביתי, בזמן שאני כותבת, בשבת בבוקר, מפרים תנועה חלקה שזורמת מתחת לתשומת הלב מאי אן לאי שם.
הגמגומים הם גם המכוניות שעוצרות על כביש 232 כדי לראות את המיגוניות, אפילו פינות הזיכרון הספונטניות והנוגעות ללב בצדי הדרך. גמגום משולב, שאומר משהו ומשפיע על התנועה ומסתיר אותה.
כשיוצאים מבארי לכביש 232 ועומדות מכוניות ליד המיגונית מימין, נוצרת ממש סכנה כי אין שדה ראיה לימין. אבל מי יכול להגיד להם לא לעצור?
עוד תנועה שיש בה גמגום היא המעבר לחצרים. מתרכזים בחצרים, אבל הבית של בארי קרוב וקורץ. יש גם כאלה שכבר שהו פה, המעבר לכיוון ההפוך מהבית לא מסתדר להם, אבל התחייבויות משפחה, ולפעמים גם עבודה (הינה עוד בום ברקע) מחייבות אותם לחצרים.
על רקע זה תוכנית החצי-חצי (לרוב בבארי וחצרים) מאוד פופולרית. מניסיון, שבירה קבועה של תנועת החיים, פעמיים בשבוע, שדורשת כל פעם הסתגלות מחדש, היא אחד הדברים המתישים ביותר שאנחנו יכולים להביא על עצמנו.
אני מאמינה שרובם יקבעו את מרכז חייהם כאן או שם. מה ששמעתי הוא שלאלה שכבר התחילו להתביית בבארי קשה במיוחד ללכת צעד "אחורה" ולעבור לחצרים. אבל לא תמיד יש להם ברירה.
תוך כדי הדיון הזה קמה. בוקר של ארוחת בוקר, התלבשות ושאר סידורי היום, והוא כבר מופרע. אלימות מרעידה אותו, ואני בכלל תכננתי ללכת למשתלה. אולי אז מי שנחתה עליו המוזה להרעיש יירגע.
(ככה תופסים מפה את הדי המלחמה, כשרירותיים וגחמניים, אז למה שלא יושפעו באופן קוסמי מסדר היום שלי?).
המשתלה מלאה פרחים. חזרה לימים הטובים של פעם. אנשים יבואו, יקנו, יחייכו, וייצאו לשתול בגינה ליד הבית. תנועת היום נשברת מהתחככות עם מציאות צמודה. הינה עכשיו נשמע ירי מקלע רחוק.
אולי אחר כך יבואו האמבולנסים. זה לא ה-7 שחוזר עלינו, אבל משהו רע רוחש כל הזמן לידינו.
זה מה שהתכוונתי
לפעמים בחיים הכוכבים מסתדרים לכיוון אחד, לא תמיד באופן מועיל. ברביעי האחרון למשל, קבעתי פגישה בשתיים, שתי חברות שאין ביניהן קשר אמרו בנפרד שיהיו באזור ויקפצו באותה שעה. עוד מישהו הציע לקבוע טיפול דווקא לאותה שעה.
חבר'ה, אני פנסיונרית! יש לי זמן פנוי וגמיש, למה ככה? שמרתי על התוכנית הראשונית, למרות ששני ספקים באו למשתלה, באו והעסיקו אותי על הדקה. כשבאתי לקחת את מפתחות הרכב עברה מולי חברת קיבוץ שלפחות חצי שנה לא נפגשנו. כשהתחבקנו שאלתי את עצמי אם אולי היקום רוצה להגיד לי משהו. בכל זאת נסעתי – והיקום לא אמר כלום.
זה הסוג הפחות מוצלח. אבל יש גם אחרים. בשישי נסעתי לסידורים כשבחנות ליד הסופר קלטה העין שלי כריות "זה מה שהתכוונתי". מכירים את זה שאתם מחפשים בגד, או משהו לבית, ויודעים בדיוק מה אתם רוצים, למרות שלתאר אותו אתם לא מסוגלים? מסעות כאלה נגמרים לרוב בכישלון, פלוס רגשי אשמה שמכוונים אליכם. כי מי יוצא עם אוקסימורון לקניות? (כולנו?). המסעות האלה נגמרים לרוב בידיים ריקות, לא פעם עם משהו שנקנה מתוך חינוך עצמי. שהוא לא בדיוק זה, וכבר לא ברור מהו בדיוק, ולכן לקלוע לא יקלע. או שבסוף סתם קונים משהו לצורך דמיוני אחר, ועוד אחד, כדי למלא את החלל, ולמרות שהארנק התרוקן נשארים עם החמיצות של "זה לא זה”.
לכן למצוא על הדרך את "זה מה שהתכוונתי" הוא נס. נס גלוי ואמיתי. עזבו אתכם מצירופי מילים בספרים קדושים, או חישובים בגימטריה. זה הנס האמיתי, כמו תינוק שנולד מושלם אחרי תשעה חודשי היריון, כמו מפגש רומנטי מקרי לחלוטין בקומדיות הרומנטיות. ככה זה קרה, ולא הייתי אפילו בלחץ זמן. לקחתי את הכריות, נכנסתי לחנות סטוק כלשהי, ושילמתי.
ככה פשוט. אולי אפילו אחזור לקנות עוד כמה כריות, לא כי צריך, רק בשביל לשחזר את ההרגשה.
בבית זרקתי את הכריות על הספות והן הסתדרו בול. הן היו חסרות כי כשחזרתי לבארי זרקתי מלא דברים, ומי שהתמקמו על הספות שלי היו כריות שנדדו ממקומות אחרים ולא הצליחו באמת להתביית. אז עכשיו נחמד, לא יצלמו את התוצאה למגזין עיצוב, אבל זה מה שהתכוונתי. אחרי זה בא החתול ואימץ כרית אחת, כאילו הבאתי אותה במיוחד בשבילו. זה לא מה שהתכוונתי, אבל זה מה שהוא התכוון.
400 ומעלה
סופ"ש מסתיים אצלי, כבר מסורתית, בצומת הקשתות בשער הנגב.
הלילה מכריז בקור ובערפל אביך מאבק מלחמה, שהוא כבר פה. לא עמדנו כאן כבר בחורף שעבר, ובזה שלפניו? העונות חולפות על פנינו ואנחנו עדיין באותו המקום.
המחאה השתנתה. לזו האחרונה כבר מלאו 400, ומאז שעברנו אותם נדמה שהמספור כבר לא משנה.
בקצה העין אני קולטת אפילו שלט 400 מהשבוע שעבר. או שכן דייקו. מה זה באמת חשוב?
הגשם עדיין לא הגיע לדרום. בספטמבר היו כמה גשמונים מבשרי שינוי, ואחריהם חזר החום קצת אחרת. כעת מתקרב זמן הגשמים. כשיבואו להשקות את השדות ייפלו גם על מאות אלפים של פליטים חסרי בית מעבר לגבול.
בסיום העצרת, אחרי שירת תקווה רועדת, שהוחזרה לבקשת המשפחות, יש טקס בו עומדים בשניית דממה לכל יום. זה כבר כמעט שבע דקות, ונדמה שבקרוב נעמוד כל הלילה.
הזמן מתפצל לשני ממדים. הראשון, בגיהינום של החטופים, השני של הפקרת הממשלה. ובתווך עומדים האנשים והנשים עם המשפחות בשער הנגב, בתל אביב, באופקים, וכבר לא יודעים מה לעשות.
