"המבנים פורקו, השער נסגר ולחקלאי המובלעת אין שטחים שהוכשרו במועד, לעיבוד חקלאי לעונה הבאה. חבל"
מובלעת צופר: "בשנת 1981 עברנו 18 משפחות מהישוב הזמני ששכן במחנה ישן בישוב צוקים של היום, לנקודת הקבע של מושב צופר, שבעה קילומטרים צפונה. לכל משפחה היו 30 דונם ולא היו קרקעות נוספות לקליטת משפחות חדשות. קליטת משפחות בערבה הייתה תלויה "בשילוש המקודש" בית, קרקע ומים".
כך מתחיל את סיפור "מובלעת צופר" החקלאי עזרא רבינס, לשעבר ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה והיום מנהל יחידת המו"פ של הערבה הדרומית.
"בשנת 1983 הגיע לביקור השר אריאל שרון, וביחד עם המלווה החקלאי המיתולוגי עוזי גדיש ז"ל וכמה מחברי צופר, איתרו עמק פוטנציאלי לחקלאות שישה קילומטרים ממזרח לכביש הערבה, צמוד לכביש הערבה הירדני. העמק קיבל את השם "המזרחי" בגלל העומק של שטחים אלה מזרחה. בצוותא עם ד"ר דוד רוסו ביצענו סקר קרקע יסודי והמלצנו לגורמים השונים על הכשרת השטח לחקלאות".
מציין: "בשנות ה-60 וה-70 היו התקפות והתנכלויות מחבלים להתיישבות בערבה והצבא בפיקודו של אלוף פיקוד דרום האלוף אריאל שרון, הרחיק את גדר המערכת מזרחה מכביש הערבה ומעבר לנחל הערבה. חברת "מקורות" קדחה קידוחים וסיפקה מים, דרכים נסללו, שטחים הוכשרו, חברת החשמל העבירה קו מתח. חקלאים השקיעו בבניית מבנים לגידולים השונים. היקף השטח היה 4000 דונם עם פוטנציאל להגדלה והרחבה. בשנים הראשונות גידלו בעיקר דלועים, עגבניות, בצל, חצילים ופלפל ובהמשך עברו בעיקר לגידול פלפל בבתי רשת".
עזרא רבינס מציין כי ערב חתימת הסכם השלום עם ירדן הייתה הבנה שעיקר המחלוקת היא על שטחים שנמצאים ממזרח לנחל ערבה. "הגבול בעמק הערבה לא היה ברור מכיוון שבריטניה שלטה בשני הצדדים ומעולם לא נקבע קו גבול היסטורי מוסכם. שנים התגוררו בערבה שבטים בדואים שנדדו בחופשיות מצד לצד. במשא ומתן עיקש ובמעורבות ראש המועצה שי בן אליהו עם צוות מומחים ובהם אליקים רובינשטיין, נח כנרתי ואחרים, הציגו בפני ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נתונים שסייעו להגיע להסכמות שהקרקע והמים ממזרח לנחל ערבה יישארו בידי ישראל, תמורת תיקוני גבול ואספקת מים לירדנים בצפון. מובלעת צופר שהייתה מרוחקת מאד מזרחה מנחל ערבה, הוגדרה כשטח משטר מיוחד בריבונות ירדן ועיבוד חקלאי על ידי מושב צופר ל-25 שנה עם אופציה לחידוש לעוד 25 שנה, ומכאן קיבל השטח את שמו החדש "מובלעת צופר". קו הגבול החדש סוכם בנקודה הנמוכה ביותר בעמק הערבה, נקודה קלה לסימון. בגלל זרימת המים מוקמו אבני גבול ונסללה מערכת חדשה עם גבול פשוט ועביר".
"במקום פינוי מסודר, הגיוני וגמיש, זה הפך להיות פינוי מהיר, סוג של בריחה, פירוק מבנים וציוד, כאשר אין שטח חלופי מוכן שיעמוד לרשות אותם חקלאים שנאלצו להפסיד את העונה החקלאית. אני רואה במה שהתחולל מחדל חמור של האזור ומשרדי הממשלה בטיפול בנושא, כאשר היה את כל הזמן שבעולם להכשיר אדמות חלופיות. במבחן התוצאה לא משהו שאפשר להתגאות בו"
עזרא רבינס נזכר בערגה בימים ההם: "אחרי טקס מרגש במעבר צופר, בהשתתפות שני הצבאות ונציגי משרד החוץ, התחושה שלנו הייתה שפעמי השלום הגיעו לערבה, שהשמיים הם הגבול ויש כל כך הרבה נושאים לשת"פ עם השכנים ממזרח. כמה ימים לפני העברת הריבונות, נסללה במובלעת רחבת אספלט כפוטנציאל לשת"פ כלכלי-חקלאי עם ירדן".
מציין: "רצח ראש הממשלה רבין ומותו של המלך חוסיין הכניסו לזירה מנהיגים חדשים, מערכות יחסים עכורות ואירועים קשים כמו מנהרת הכותל, מאורעות שנת 2000, מהומות בהר הבית וכל אלה הסבו נזק גדול למערכות היחסים בין שתי המדינות.
שיאו של שיתוף פעולה בין המדינות היה בקידום רעיון להקמת אוניברסיטה משותפת בערבה. השתתפתי בטקס בארמון המלך בירדן בשנת 1998 בנוכחות המלך עבדאללה, הילרי קלינטון ושרים ירדנים רבים והוכרז אז על הקמת קרן משותפת שתקדם פרויקטים בין שתי המדינות, כולל הקמת האוניברסיטה. למעט פרויקט הדברת זבוב הים התיכון רוב הפרויקטים נתקעו או בוטלו בשל מערכות היחסים.
בפרספקטיבה לאחור של 26 שנה, ניתן לומר שהמשברים בין המדינות כמעט שלא הורגשו בחיי היום-יום, בעיקר בשל הקשרים המצוינים בין הצבאות. ההודעה של המלך עבדאללה על סיום ההסכם תפסה את מדינת ישראל בהפתעה גמורה וכך גם את חקלאי צופר. כולם היו משוכנעים שההסכם שמדבר על 25 שנה עם אופציה ל-25 שנים נוספות יאושר אוטומטית. התחושה בשנת 1994 הייתה של קבלת החלטות על ידי מנהיגים, והיום העניינים מנוהלים על ידי פוליטיקאים שכל עניינם לרצות את הקהלים שלהם. כך לפחות אני רואה את הדברים".
מגלה: "השנה האחרונה הפכה לסוג של סיוט. ריצות לשגרירות ירדן להחתים דרכונים, קשיים בכניסה לשטח, לוחות זמנים שנקבעו על פינוי בסוף חודש אפריל היו הזויים וחסרי היגיון. במקום פינוי מסודר, הגיוני וגמיש, זה הפך להיות פינוי מהיר, סוג של בריחה, פירוק מבנים וציוד, כאשר אין שטח חלופי מוכן שיעמוד לרשות אותם חקלאים שנאלצו להפסיד את העונה החקלאית. אני רואה במה שהתחולל מחדל חמור של האזור ומשרדי הממשלה בטיפול בנושא, כאשר היה את כל הזמן שבעולם להכשיר אדמות חלופיות. במבחן התוצאה לא משהו שאפשר להתגאות בו".
עזרא רבינס, שאחז וגידל פלפל על שטח של 30 דונם במובלעת מסכם את הדברים כך: "הגיבורים האמיתיים של מובלעת צופר הם החקלאים במושב שהמשיכו שנים, בסבלנות ועקשנות, לעבור כל יום דרך מעבר גבול שבו ביקורת ישראלית וירדנית, תוך התמודדות עם אתגרים בהסכם השלום ותוך הבנה לחשיבות השמירה על השטחים האלה שהם בבחינת נכס של שלום לשני העמים. המבנים פורקו, השער נסגר ולחקלאי המובלעת אין שטחים שהוכשרו במועד, לעיבוד חקלאי לעונה הבאה. חבל".
כך זה התחיל
המחסור בקרקעות לשימוש חקלאי והידלדלות או חוסר כדאיות כלכלית של מקורות חלופיים (ציפוי הקרקע המקומית על ידי חול שבא מנחל הערבה) הביאו את המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, בהובלת גדעון ויתקון ואת הוועדה החקלאית של המועצה האזורית ערבה תיכונה בהובלת מושיק טבלן, ליזום מחקר לבדיקת הפוטנציאל החקלאי של קרקעות החמדה בערבה התיכונה, באזור צופר.
זה קרה בשנת 1980. שטח הקרקע שנדגם במחקר הוא המובלעת החקלאית שמצוינת בהסכם השלום עם ירדן, שהוחזרה בשנת 1994, שנת הסכם השלום, לריבונות ירדן והופעלה על ידי חקלאי צופר לאורך 25 שנים תחת הכותרת של 'משטר מיוחד'.
ד"ר דוד (דדי) רוסו שהיה בשנות השמונים של המאה העשרים חוקר במחלקה לפיסיקה של הקרקע בוולקני, נתבקש על ידי הגורמים המעורבים ובהם מנהל המחלקה לבצע הלכה למעשה את המחקר בשטח.
ד"ר רוסו, היום בן 70, מגלה לנו בריאיון מיוחד ובלעדי כי היה ברור שמדובר במחקר רחב היקף שעתיד להתפרס על פני תקופה ארוכה. "הייתי נשוי ואב לשלושה (בני 8,6 ושנה) מארבעת הילדים שלי ולכן עברתי עם המשפחה לגור בערבה. המחקר התפרס על פני שלוש שנים.
מדגיש: "צריך להבין, זו היתה תקופה לא פשוטה. השטח שבין ישראל לממלכת ירדן היה פרוץ לחלוטין. לא הייתה גדר שחצצה בין שתי המדינות. נחל הערבה היה במידה מסוימת הגבול עם ירדן. שהיתי שעות רבות בשטח. חשוף לחלוטין כשמדי פעם חיילים ירדנים ראו אותי, עקבו אחרי בשטח ואפילו כיוונו פה ושם נשק לעברי".
מוסיף: "לא רק חיילים ירדנים. גם חיות בר רבות סובבו בשטח ולעיתים חשתי מאוים יותר מבעלי החיים מאשר מהחיילים הירדנים. הייתי מגדיר את נוכחותי בשטח כאילו אני במערב הפרוע. ממש כך.
"מחקר ההיתכנות היה בסקאלה מצומצמת של כ-3 דונם, בחלקה שמוקמה קרוב יחסית לכביש הערבה. נדגם חתך הקרקע בכמה אתרים. נבדקו שיטות להתמודדות עם האבניות המרובה, נבדקו ממשקי שטיפת מלחים וממשקי השקיה ודישון בגידולים טיפוסיים – עגבנייה, פלפל, מלון. שלב זה ארך כשנה והתבצע בעזרתם הטכנית בשדה ובמעבדה של אשתי אתי ז"ל והסטודנט דורון כהן. העיבוד החקלאי נעשה על ידי חברי גרעין "מישר" בהובלת ניר הר ובליווי מדריכי שה"מ אורנה אוקו, שלמה קרמר וגיורא יבלונקה".
מדגיש: "בשלב זה מושב צופר עוד לא הוקם וחלקת הניסיונות הייתה מעין אואזיס שהיווה "אבן שואבת" לבעלי חיים שונים. החלקה הייתה תלויה במקור מים מרוחק יחסית (באר צופר) והעברנו מים מהבאר לחלקה באמצעות קו מים פרוביזורי בצינורות באורך 6 מטרים שלמיטב זכרוני מקורם בצבא הבריטי מתקופת שהותו במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. תוצאות השלב הראשון הניבו תוצאות מעודדות שבאו לכלל ביטוי בשלב השני, בהקמת שני משקי מודל בהיקף מלא שמוקמו קרוב יחסית לכביש הערבה. החלקות נוהלו על ידי שני חקלאים ממושב צופר ובליווי המדריך המלווה איש עין יהב עוזי גדיש ז"ל".
עבודת המחקר בשנה השנייה התמקדה בנושאים שנלמדו בשלב הראשון והורחבה כפועל יוצא מההגדלה המשמעותית בשטח החלקות המעובדות. "תוצאות השלב השני היו חיוביות מבחינת היבולים החקלאיים שהושגו, אולם המחישו את הקושי בעיבוד הקרקע המקומית, לעומת הקרקעות המצופות בשכבת חול. יוזמה של אנשי צופר ועוזי גדיש הביאה לאיתור שטח מזרחה עד לנחל הערבה, שחלק ממנו מוכר כ"מובלעת צופר".
השנה השלישית התרכזה בסקר קרקע ולימוד התכונות ההידראוליות של חתך הקרקע בשטח של 1870 דונם. הוקמו 45 בריכות איגום שמיקומם נקבע אקראית. עבודה בהיקף כה גדול דרשה ביצוע מדידות ותחזוקת הבריכות לאורך שעות היממה והציבה בפניי אתגרים לא פשוטים: הקירבה לסיור הירדני והתמודדות עם נחשים ועוף דורס (עקב) שאולי ראה בתשישות שלי הזמנה לארוחת צוהריים".
על אף כל הסיכונים בשטח הצליח דוד רוסו להשלים את המחקר ולהציג את הנתונים לגופים שהטילו עליו את המשימה. בשנת 1984 נענה ברצון לבקשת ראשי המועצה האזורית בערבה התיכונה "להיות שותף פעיל להקמת יחידת המחקר והפיתוח של הערבה התיכונה ולנהל אותה. עסקתי בכך במקביל לניהול תחנת הניסיונות החקלאית והשלמת המחקר, עד יציאתי לשנת שבתון בארצות הברית עם משפחתי בשלהי שנת 1985".
שנה אחר-כך שב ד"ר רוסו לישראל, עבר להתגורר במרכז הארץ, שם נולדה בתו שני (היום בת 32) בשנת 1988, אחות לגלית (48), גיא (46) ואיתי(41) ". כחוקר במחלקה לפיסיקה של הקרקע במינהל המחקר החקלאי, התמקד במחקרים של זרימת מים והסעת מומסים בסקאלת השדה, בהקשרים חקלאיים וסביבתיים ובשנת 1992 קודם לדרגת א+ בדירוג עובדי המחקר, דרגה המקבילה לדרגת פרופסור מן המניין במוסד אקדמי.
במבט לאחור היה מעניין לדעת אם מי שדגם את הקרקע, שנים לפני הסכם השלום עם ירדן ומובלעת צופר, נקשר בדרך כזו או אחרת לשיחות השלום ולמה שהתרחש בשטח לאחר מכן.
"לא הייתי שותף בדיונים עם הירדנים וגם לא הוזמנתי לטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן" מגלה ד"ר דוד רוסו. לשאלה האם גידלו בשטח ירקות על פי ההמלצה שלו השיב ד"ר רוסו: "בהמלצות של מדריכי שה"מ".
מסתבר שפעם אחת בלבד הוא ביקר במובלעת צופר בעשרים ושש השנים שהייתה בשליטה ישראלית.
איזו תחושה ליוותה אותך כששמעת שהמלך עבדאללה נחרץ להשיב את השטח לבעלות הממלכה ההאשמית?
"חשבתי שזה מאד חבל".
מי לדעתך כשל או "פישל" שלא נאבקנו על המשך אחזקת השטח בידינו?
"אני לא יודע".
איזו תחושה ליוותה אותך ב-30 באפריל, יום השבת המובלעת לירדן? "
"עצב. עצב גדול".
יש אדמה חלופית בצופר שעליה ניתן לגדל ירקות כבר בעונה הקרובה?
"אין לי מושג".
מ-1 בדצמבר 2019 ד"ר דוד רוסו הוא גמלאי של שירות המדינה.
צילום: דני ישראלוביץ
