ממלכת הצ'ילי של זהבי

ממלכת הצ'ילי של זהבי: בכניסה למשק זהבי יקבלו את פניכם שלושה דגלים: דגל ישראל, דגל תאילנד ודגל צ'ילי זהבי. אלעד זהבי, מבני משפחת זהבי, מדבר תאילנדית שוטפת עם העובדים, מה שמקל על העבודה הלא קלה. 14 שנה אחרי – ביקור ב"צ'ילי זהבי" – שעבר בהתנתקות מהרצועה מבדולח לזיקים

ממלכת הצ'ילי של זהבי: אני נוסעת לכיוון קיבוץ זיקים ובין הפנייה מכביש 4 לכניסה לקיבוץ המון חממות שכמעט כולן פעילות. מידי פעם מעידים השלטים המוצבים בצד הדרך על זהות בעלי החממות. הווייז מביא אותי היישר אל השער הצהוב של "צ'ילי זהבי". אני ממתינה בסבלנות שהשער יפתח ומבחינה במשאית שמחכה כמוני, מאחור. מתקשרת לכל מספרי הטלפון שברשימה התלויה על השער – ואין תשובה. מניחה שכולם עסוקים ולא תמיד יש זמן לענות לכל טלפון. אחרי מספר דקות נפתח השער ואני גולשת לתוך הממלכה של זהבי.
את פני מקבלים 3 דגלים המתנוססים זה לצד זה לגובה: דגל ישראל, דגל תאילנד ודגל צ'ילי זהבי. לפי מצב הדגלים והרוח החזקה שנושבת כאן ביום החם הזה – יש להם, לדגלים, תפקיד לא קטן במוטיבציה המניעה את העבודה במשק זהבי. המון חממות מכל הכיוונים ואני נעצרת בפתחו של משרד בעל מראה חקלאי לגמרי מבחוץ ומאוד "היי-טקי" מבפנים. אני נכנסת פנימה ומבינה שבמשק הזה יש דור צעיר שעובד ומנהל. מאוחר יותר יתברר שאלו שמקבלים את פניי הם שני האחים הצעירים יותר במשפחת זהבי. אני ממתינה לאלעד, מי שאמון כאן על העניינים מטעם המשפחה וכשהוא סוף סוף מגיע – הוא טרוד עד מאוד בענייני המשק. הוא מבקש שנקיים את הראיון לא במשרד אלא בצמוד למכונת המיון. "אני חייב לוודא שהמכונה עובדת כשורה וחייב להיות צמוד במידה ומשהו משתבש", הוא אומר לי. אנחנו מתחילים את הראיון ליד המכונה, בעמידה ואחרי כמה דקות משהו משתבש ואלעד כבר עם היד על הכפתור שמחזיר את המכונה לעבודה תקינה. "עכשיו את מבינה למה חשוב לי להיות כאן צמוד למכונה?". אני מהנהנת ומנסה לספוג את האווירה שבה מתנהלת העבודה. העובדים, ברובם תאילנדים, מחייכים וכל אחד יודע את מלאכתו.

אלעד קורא לאחת מהעובדות בשמה כדי להנחות אותה בעבודה. אני תוהה האם ידבר איתה בעברית או אולי באנגלית, כזו שהרבה מהחקלאים מדברים עם העובדים הזרים. אני מופתעת כשאני מבינה שאלעד מצוי היטב בשפתם של העובדים מתאילנד. למעשה, הוא מדבר איתם בשפתם ואפילו בקיא היטב בניבים השונים. הוא מסביר לי שהם וגם הוא מדברים איסאן, שהיא השפה המדוברת באזור הצפון מזרחי של תאילנד, שממנו באים רב העובדים הזרים המגיעים לעבוד בחקלאות בישראל. זהו אזור פחות מתוייר ויותר חקלאי ולכן החקלאות אינה זרה להם כשהם נוחתים בחממות בישראל. הייתי בטוחה שתאילנדים כאן כבר מדברים עברית, אך, מסתבר שלא היה להם צורך בכך. "למדתי לבד את שפתם משום שהפריע לי שהם כל היום מדברים אחד עם השני ואין לי מושג מה הם אומרים. אז למדתי. היום אני מדבר איתם והם מרגישים נהדר שבמקום שהם ילמדו את השפה שלנו, אני למדתי את שלהם". בזכות ידיעת השפה, אלעד זוכה לא פעם לביקורים דיפלומטיים מטעם שגרירות תאילנד בישראל, כשמגיעים שרים תאילנדים או השגריר בעצמו. בביקורים האלו העובדים במשק מאושרים מהקשר המיוחד. אלעד מסייע פעמים רבות בכל הנוגע לתרגום בין הרשויות השונות לבין העובדים הזרים, למשל כשמגיעים רופאים לבדוק את העובדים.

"בעבר היה כאן רק צ'ילי אך כשהשוק השתנה, הבנו שעלינו להתבסס גם על ירקות אחרים, בדיוק כמו שאחרי ההתנתקות החיים שלנו השתנו, והבנו שלא נזכה לעבוד בתנאים בהם עבדנו בגוש. הרגשנו שעם השנים פחות ופחות באים לקראתנו ואנו נאלצים להתמודד עם מכשולים, שגם משרדי הממשלה לא מצליחים למצוא להם פתרונות"

שם וכאן – עבר והווה

אלעד, בן 36, מתגורר בבאר גנים. הבית שלו הוא הראשון שאוכלס בישוב הקבע, מבלי שאלעד התכוון לכך. "הבית היה מוכן אך עדיין לא יכולנו לגור בו ויצא שבגלל טעות נאלצנו לעבור וכך היינו לתושבים הראשונים בבאר גנים". הוא בכור מתוך 4 ילדים וכולם עובדים כאן במשק. "כולנו מתגוררים בסמיכות להורים, אבי, עזריאל זהבי, הוא למעשה המייסד וכיום יש למשק 2 חלקים. את האחד אני מנהל והשני בבעלות אבא. אנו עובדים כחברה אחת שבה עובדים 3 האחים הצעירים ממני: עמית, אביחי ורעות. כיום אבא אינו בקו הבריאות ולכן מתקשה להיות איתנו פיזית במשק".
משפחת זהבי הגיעה ממושב בדולח שפונה מגוש קטיף במסגרת ההתנתקות באוגוסט 2005 .
הישוב בדולח הוקם מצפון מערב לרפיח, בתחילה כהיאחזות נח"ל בתחילת 1979 כשברקע מתגבש לו הסכם שלום בין ישראל למצרים. בדולח כסמל לחקלאות בחממות הזכוכית. בשיאו איכלס המושב 50 משפחות ותושביו התפרנסו ברובם מעבודת האדמה ויצרו זנים חדשים ליצוא ולשוק המקומי. המושב היה בעל ציביון דתי ורב תושביו התגוררו באתר הקראווילות שבישוב ניצן.
המשק שלהם השתרע על פני 150 דונם ובו גידלו: פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים ומוקדם יותר גם פרחים. "שנתיים לפני ההתנתקות עיבדתי משק משלי, כחקלאי, בהיקף של 50 דונם. לא רציתי להאמין שההתנתקות תצא אל הפועל אך כל הסימנים העידו שזו הולכת להיות המציאות שלנו. בששת החודשים שלאחר הפינוי מהגוש גידלו עבורנו חקלאים מקיבוץ נירים. העובדים הזרים שלנו עבדו אצל חקלאי שהיו לו חממות עד שחזרו אלינו. השטח שכאן, באזור קיבוץ זיקים, הוקצה לנו ולחקלאים נוספים מגוש קטיף והתחלנו לבנות הכול מאפס. בתחילה חממות ומאוחר יותר בית אריזה". כיום מגדלים במשק 100 דונם של: פלפל חריף (15 זנים), עגבניות שרי, פאפאיה, מלפפון בייבי, שום, כרוביות סגולות, פלפל מתוק (גדול וקטן) ובנוסף משווקים ירקות ממשקים אחרים. המשק מעסיק כ- 40 עובדים, רובם מתאילנד, ומקצתם – בדואים וישראלים הכוללים את בני משפחת זהבי.

ממלכת הצ'ילי של זהבי – מה נשתנה?

אני מתעניינת האם יש הבדל בין החקלאות שהיתה בגוש קטיף לזו שכאן ואלעד מדבר בגאווה גדולה על מה שהיה שם, בבדולח: "150 דונם, משק לתפארת שצמוד לו בית אריזה. הביורוקרטיה היתה פחות סבוכה וראו בנו חלק מהגאווה הישראלית בכל הנוגע לתוצרת" טון הדיבור שלו משתנה כשהוא מספר על השתלשלות העניינים: "הפיצויים שקיבלנו מהמדינה לא כיסו את ערך הרכוש שהיה לנו שם, ברור שנאלצנו לקחת הלוואות. נשארנו חקלאים כי אנחנו אוהבים את האדמה ואת עבודת האדמה. לא מספקים לנו כלים להשריש את החקלאות ולכן לא נשארו הרבה חקלאים אחרי ההתנתקות". אני מנסה לבדוק איתו איך משק בסדר גודל כזה מצליח לשרוד כשיש לו כל כך הרבה הוצאות קבועות : "ברור שיכולנו להיות הרבה יותר רווחיים ממה שאנחנו באמת והסיבה היא העלויות הגבוהות המושתות עלינו. חומרי הגלם, הגידולים עצמם והעובדים הזרים – הן עלויות שהלכו ותפחו עם השנים בזמן שהרווחיות הצטמצמה. מענקים שהובטחו לנו מהמדינה – לא הגיעו ונאלצנו לכסות את העלויות באמצעות הלוואות שעלינו להחזיר. הסעיף המכביד ביותר שאיתו אנו מתמודדים היום קשור לזכויות העובדים הזרים. שלא יהיה ספק – אני מאוד אוהב את העובדים שלנו ומאוד קשור אליהם אך אני סבור שכל סוגיית הזכויות שלהם המושתתת רק על החקלאי – הפכה את העניין למכביד ביותר ולכזה שמעסיק אותנו וגורם לנו לשרוד ופחות להצליח". בממלכת הצ'ילי היום מתחיל סביב 7.00 בבוקר ומסתיים עד 18.00. במשך היום מרססים, קוטפים, ממיינים, אורזים, משנעים ומחכים ליום המחר. המשק משווק תוצרת בכל הארץ. הכול כמוצרי פרימיום, כלומר אין סחורה מפוזרת בארגזים, הכול ארוז בצורה מוקפדת ואסתטית. "בעבר היה כאן רק צ'ילי אך כשהשוק השתנה, הבנו שעלינו להתבסס גם על ירקות אחרים, בדיוק כמו שאחרי ההתנתקות החיים שלנו השתנו והבנו שלא נזכה לעבוד בתנאים בהם עבדנו בגוש. הרגשנו שעם השנים פחות ופחות באים לקראתנו ואנו נאלצים להתמודד עם מכשולים שגם משרדי הממשלה לא מצליחים למצוא להם פתרונות" אומר אלעד. רבים מחקלאי הגוש (גוש קטיף לשעבר) שהמשיכו להיות חקלאים לאחר ההתנתקות מנסים עד היום למצוא פתרון לסוגיית בן ממשיך. כאן, במשק זהבי, הסוגיה הזו פתורה בחלקה מאחר ואלעד היה בעל משק כבר בבדולח.

מה צופן העתיד?

ממלכת הצ'ילי של זהבי, תמיד מרתק אותי לשמוע מה חושבים החקלאים מהדור הצעיר על העתיד לבוא בתחום החקלאות. האם יש להם ציפיות ואילו? האם הם רואים את השינוי שאולי הם חלק ממנו או, שגם הם, כמו הדור הקודם קצת מיואשים? לשאלות על עתיד החקלאות בישראל עונה לי זהבי הצעיר: "אנו עושים הכול כדי לשרוד. איך שהמדינה מתנהלת מול החקלאים לא גורמת לי להמון אופטימיות באשר לעתידו של המשק.

ההידרדרות לא נעצרת. כל פעם המכה מגיעה מכיוון אחר, פעם אחת מדובר בזכויות חדשות שממשלת תאילנד דורשת לעובדים שכאן, ופעם אלו עלויות גבוהות של חומרי הגלם שמייד משפיעות על הירידה ברווחים שלנו, ופעם אחרת זה מצב ביטחוני שלא מאפשר לעבוד ברצף וברור שהתוצרת נפגעת".
חודש עבר מאז הבחירות הסוערות וממשלה טרם הורכבה. שוב, יש לי יסוד סביר להניח שלא יהיה "קרב" על תפקיד שר החקלאות. זה בדרך כלל תיק שלא ממהרים לריב עליו. אני לא שואלת את אלעד למי הצביע אך מעניין אותי לדעת מה הוא רוצה לבקש ממי שממש בקרוב יתמנה לתפקיד: "אני לא מצפה לכלום משר החקלאות. מי שלא בא מהשטח לא יבין מהם הקשיים היום-יומיים שאיתם מתמודד החקלאי שבא כל בוקר לעבוד את האדמה. לכן רק אם יבוא שר שיבין לעומק את נפשו של החקלאי המבוגר או הצעיר – אולי יהיה פה שינוי לטובה בתחום החקלאות".
אני מסיימת את הביקור ועוברת בכביש הגישה ובו שלושת הדגלים המתנופפים ברוח החזקה ונזכרת בתחילת הביקור שלי כאן, כשגיליתי שאלעד מתקשר עם התאילנדים בשפת האם שלהם, ומאוחר יותר אמר לי שגם כשממשלת תאילנד דורשת זכויות חדשות לאזרחיה העובדים בישראל, הוא עדיין אוהב אותם כמו משפחה, ברור לי שכאן מתקיימת מערכת יחסים המושתתת ברובה על כבוד האדם. אם התאילנדי שעובד כאן הרחק מביתו, מתמלא גאווה בכל בוקר כשהוא רואה את הדגל של מולדתו, הוא בוודאי חש אותה גאווה כשהדגל הזה מתנוסס לצד דגל מדינת ישראל ולצד דגל צ'ילי זהבי – והתחושה הזו היא שמייצרת את המוטיבציה לעבודה מאומצת בתחום שבו מדינת ישראל עדיין נסמכת על ידיים עובדות מעבר לים.

המלצות לגידול פלפל סתווי בערבה ובכיכר סדום