הנה סולימאן - רעייתו של מנהל משק חקלאי
יבול שיא
הרפת והחלב
A9R1c725yo nm27eh 24k

ראיון עם אברהם בן חמו

7 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

״במשך 3שנים הייתי מגיע עם הרכב למחסום כיסופים ומביט בעצב אל העבר השני, היכן שבעבר היינו נכנסים ונוסעים הביתה, לבדולח״  ״רק בעלי הרשתות הגדולות ימשיכו להתעשר על גבינו, החקלאים, ובסוף החקלאות תהפוך לכזו של צריכה ביתית בלבד״

ללכת בעקבות הריח

את הכתבה השלישית והאחרונה בסדרת הכתבות על חקלאי גוש קטיף בחרתי לעשות עם חקלאי ותיק שהחקלאות זורמת אצלו כמו דם בעורקים. כשחיפשתי את המרואיין הבא המליצו לי לפנות אל אברהם בן חמו. מודה שלא ידעתי במי מדובר אך כל מי שהמליץ אמר לי שמדובר בזן מיוחד, כזה שעובד ולא מתלונן ואולי גם לא ממש ידבר על העבר. 10 דקות נסיעה ומצאתי את עצמי ממתינה לפתיחת השער הצהוב. את הדרך הזו עשיתי בפעם הקודמת בכתבה על ממלכת זהבי – השכן מימין. הלכתי לפי הריח שלא הבנתי מהו אך זיהיתי שמדובר בתבשיל כלשהו.
חשבתי שאולי התאילנדים מבשלים לעצמם אך הבנתי מהר מאוד שכאן מדובר במשק שבו לא רק מגדלים וקוטפים, אלא – גם מבשלים ואופים. הצצתי במטבח המאובזר היטב וריח של מאפה בקע מהתנור. "מה אתה מבשל פה?", אני שואלת אותו, והוא מזמין אותי להתקרב ומוציא מהתנור תבנית עגולה עם פשטידה צבעונית מרהיבה ועונה: " את זה אני מכין כאן לבד, זו פשטידת ירק, ללא גבינות, כי אשתי לא אוכלת". אני תוהה: "למי אתה מבשל כאן?" והוא עונה: "למשפחה שלי, מדי פעם אני מכין כאן את התבשילים ואז מביא הביתה". אני נכנסת למבנה שבו נמצא בית האריזה , המשרד והמטבח – וריח מרענן של פטרוזיליה קצוצה אופף אותי. אני נהנית מהריח החזק ואומרת לעצמי שאם הריח הזה כל כך טוב כשהוא פוגש את האף – אולי יום אחד עוד יפיקו בושם מפטרוזיליה.
אברהם בן חמו, בן 67, נשוי לעליזה ולהם 6 ילדים ו- 13 נכדים. נולד במרוקו והתגורר מאוחר יותר בילדותו במושב נועם. שם, להורים היה משק חקלאי. לאחר שנישא לעליזה, עברו ב 1981 לישוב מורג שבגוש קטיף ולאחר מספר שנים התיישבו במושב בדולח.

מבשל למשפחה

 

 

 

 

 

 

 

בבדולח גידל אברהם בן חמו לאורך שנותיו: פרחים, ירקות, עגבניות שרי אורגניות ליצוא – סה"כ 35 דונם. איתו במשק עבד הבן הבכור שכבר היה נשוי והתקבל לחברות במושב. גם בן חמו קורא לעזיבת גוש קטיף : "הגירוש". כמו המרואיינים הקודמים בסדרה וכמו רבים מהמפונים, אין לו דרך אחרת לראות את עזיבת המקום שהיה עבורו בית ושאליו שלחה אותו מדינת ישראל להתיישב ולעבד את האדמות מלבד המילה גירוש. הם הרי לא הלכו משם מרצון, גם לא התפנו מרצון. אם עזיבה נעשית ללא רצון הווה אומר שגירשו אותך.

 

בן חמו מרגיש אחרי 14 שנים שגם הרשות שבתחומה הוא גר (מועצה אזורית חוף אשקלון), לא מינפה את סוגיית הצטרפות אוכלוסיית מפוני גוש קטיף כפי שנעשה במועצות אחרות. הוא תוהה בעיקר על הזמן הארוך שבו נאלצו להתגורר בצפיפות בקראווילות במשך שנים. "היו ימים שהרגשתי שאני עול על המועצה במקום שזו תעשה הכול כדי לדאוג לי לצאת מהמצב הזה"

 

מוילה לקראווילה

עם פינוי הגוש (גוש קטיף) שהחל באוגוסט 2005 וליתר דיוק ביום ט' באב, עברה המשפחה מבית רחב ידיים לקראווילה קטנה ודחוקה בניצן, שם גרו עד 2014. כבת מושב שמייסדיו חוו פינוי כואב לאחר הסכם השלום עם מצרים ונאלצו לוותר על בתיהם בפתחת רפיח למען השלום – אני יודעת שיש לא מעט אנשים שמסרבים להשתחרר מן העבר והוא מלווה אותם כל ימי חייהם.
אני שואלת את בן חמו שנשם חקלאות מילדותו, לאן היו מועדות פניו והוא מספר בהרבה כאב על השנים הראשונות שבהן ניסה להסתגל לחיים החדשים שנכפו עליו. אין זה סוד שמפוני גוש קטיף וישובי צפון הרצועה הבינו שאין למדינה תוכנית סדורה לגביהם. אמנם הוקמה מינהלת שזכתה למספר שמות וגלגולים עם השנים, אך לא נראה שהיו לעומד בראשה פתרונות משביעי רצון.
אברהם מספר לי בטון רציני על החיים החדשים שאליהם נאלצו להסתגל בתוך מבנה ארעי וקטן מידות שלא התאים למשפחה הגדולה. אני שואלת אותו על התעסוקה, כי די ברור לי שלא אפשרי לחזור ולשדר "עסקים כרגיל" אחרי הטראומה שחוו באוגוסט. התשובות שקיבלתי השאירו אותי בתחושת עצב גדול ותסכול. "לא עבדתי בחקלאות בשלוש השנים הראשונות. פשוט לא הייתי מסוגל לקום מהכאב שלאחר הגירוש. לא ראיתי בזה אפשרות אלא לאחר 3 שנים. אפשר לומר שהייתי מדוכא".
אני מנסה לבדוק איתו בעדינות מה היו הסימנים למצב הנפשי ומקבלת תשובה ישירה וכואבת: "במשך 3 שנים הייתי מגיע עם הרכב למחסום כיסופים ומביט בעצב אל העבר השני, היכן שבעבר היינו נכנסים ונוסעים הביתה, לבדולח". תהיתי מה עשה בשאר היום והוא המשיך: "מיד לאחר הגירוש עמדתי בכל בוקר והפגנתי בצומת ניצן, כך 3 חודשים שבהם זעקתי על התנהלות הגורמים שהיו אמונים על פתרונות לתושבי הגוש, ובסוף לא קיבלנו מה שהיינו אמורים לקבל". "איך היו התגובות של שאר התושבים?" אני בודקת איתו, " הם לא הצטרפו אלי, ויש כאלו שעד היום מצטערים על כך כי הם מבינים שאם היינו רבים – אולי ניתן היה לזרז את הטיפול בנו, המגורשים. רציתי שביחד נשבית כדי שיגיעו אלינו האנשים שמטפלים בנו וישבו איתנו על מה שמגיע לנו".

 

מינהלת או איוולת

מערכת היחסים בין תושבי הגוש למינהלת שהוקמה במיוחד לצורך הטיפול בהם עלתה לא פעם על שירטון. אם בנושא הפיצויים שלא ניתנו במלואם ואם על נושאי החקלאות והחקלאים שלרובם לא נמצאו עד אז פתרונות. "אני סבור שהמדינה שגתה כשלא סגרה איתנו את כל הסוגיות לפני ביצוע הפינוי. המדינה לא צפתה את המצב שאליו נקלענו." סיקרן אותי לדעת איפה טעו מקבלי ההחלטות בישראל. נברתי קצת בארכיונים כדי לקלוט את הניתוק שבו חיו מקבלי ההחלטות והופתעתי לגלות תמלול מלא של ישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת מיום 2.11.2005 (כמעט 3 חודשים לאחר עזיבת גוש קטיף), ישיבה שאליה הוזמנו חקלאים מהגוש וביניהם אברהם בן חמו. מי ששימש אז יו"ר הוועדה החקלאית של גוש קטיף, יוסי צרפתי, השמיע את הדברים הבאים באזני חברי הוועדה והאורחים:
"החקלאות שהייתה בגוש קטיף, חקלאות לתפארת, הולכת ומתמוססת, מתחת לידינו. זה דבר אחד. דבר שני – מצב החקלאים שנשארו בלי שטחים, בלי עבודה, ובבטלה, אפשר לבדוק מה מצבם היום ומה יהיה מצבם בעוד חודש אם לא יהיו פתרונות. שלוש – החוק. החוק מעוות, לדעתנו, פוגע בנו נמרצות. מנכ"ל משרד החקלאות עושה מאמצים עילאיים למצוא פתרונות. הוא מינה צוות מיוחד במחוז, מינה פרויקטור במיוחד, ואני צמוד אליהם. הם עושים מאמצים אדירים. כנראה שמגיעים ליונתן בשיא, לאילן כהן, ליועץ המשפטי בשלב מסוים – והכול נופל. לדוגמה- ב-8 למאי, 2005, הייתה החלטת ממשלה שהייתה כפופה לאישור היועץ המשפטי לממשלה, שנתנה איזושהי אופציה לחקלאים לחפש פתרונות. אחרי 3-4 ימים, האופציה הזו נפלה ונשארנו, בעצם, כשאנחנו היום מתמוססים וצריכים לבצע כל דבר ב "שו-שו", מאחורי הקלעים, בנסתר. ולדעתי זה חמור מאד שכך זה נעשה.
דבר שני – פתרונות מעשיים ניתנו לבודדים. נתוני המינהלת לא נכונים, ואני חותם על מה שאני אומר".

 

מעט לאחר שהחליט להתחיל ולעבד את השטחים שקיבל באזור קיבוץ זיקים, הגיעה הצעה מפתיעה לייעוץ במרוקו. הוא לא חשב פעמיים, הרי את השפה והמנהגים הוא כבר מכיר היטב, הוא נולד שם. "לקחתי את ההצעה בשתי ידיים והיא אכן נתנה לי את זריקת העידוד לחזור בגדול לתחום החקלאות. לאחר כשנה שבה נתתי שירותי ייעוץ בתחום החקלאות במרוקו, נערך דיון משפחתי וכולם נתנו את ברכת הדרך"

 

עם ההבנה הזו שמקבלי ההחלטות הופכים אדישים יותר ויותר ולמולם סובלת אוכלוסייה שלמה שחוותה משבר גדול – החליט אברהם בן חמו לא לתת לתסכול להוביל אותו מעתה והלאה. נכון שהוא חש שזלזלו בהם, התושבים, בכך שלא הסדירו הכול לפני קיץ 2005. ההסדר שבכל זאת הוצע, היה כזה שיצר מצב של "הפרד ומשול", וכאן מטיל בן חמו את האשמה גם על המפונים עצמם: " טעינו כשלא הלכנו יחד במו"מ מול המדינה ולכן מי שידע להתמודד – הסתדר, אבל היו רבים שלא ידעו מה לעשות ואיך ממשיכים מכאן".

עלי סלרי

 

 

 

 

 

 

מערב ומזרח

מעט לאחר שהחליט להתחיל ולעבד את השטחים שקיבל באזור קיבוץ זיקים, הגיעה הצעה מפתיעה לייעוץ במרוקו. הוא לא חשב פעמיים, הרי את השפה והמנהגים הוא כבר מכיר היטב, הוא נולד שם. "לקחתי את ההצעה בשתי ידיים והיא אכן נתנה לי את זריקת העידוד לחזור בגדול לתחום החקלאות. לאחר כשנה שבה נתתי שירותי ייעוץ בתחום החקלאות במרוקו, נערך דיון משפחתי וכולם נתנו את ברכת הדרך".
"היום אני יכול לומר שאני חי בכבוד מהחקלאות. לא תמיד המצב הכלכלי מזהיר אך יש לי סיפוק גדול מכך ששני הבנים שלי, אייל-חביב ואופיר עובדים איתי כאן בכל יום. המשק מגדל: ירק ללא חרקים, כוסברה, פטרוזיליה, סלרי, בצל ירוק וסלק עלים. אני מעסיק 7 עובדים תאילנדיים ומצליח ליהנות ממה שאני עושה". אני שואלת איך הוא מסתדר עם העלויות הגבוהות הכרוכות בהעסקת העובדים ובלי יותר מידי גינונים הוא עונה: "השכר שאנו מחויבים לשלם להם גבוה לעין ערוך ואפילו מוגזם, התשומות המושתות עלינו החקלאים – מביאות אותנו בסוף כל חודש לקוות שהצלחנו להרוויח קצת ובנוסף התחושה היא שהרשויות קטנוניות היכן שאין צורך להיות כאלו".
אני שואלת איך הם מסתדרים עם המצב הביטחוני כשהחממות והמגורים שלהם נמצאים בעוטף עזה קרוב מאוד לגבול: " יש לי כאן במתחם 3 מיגוניות. בתחילה היו צריכים להתרגל, היום זה נראה להם טבעי. גם הם, כמו רבים מתושבי העוטף – התרגלו למצב".
"נחזור לבישולים שלך", אני אומרת לו, והוא מספר באריכות על הבית שבנו בישוב הקבע ושהם חיים באתר בנייה כי כל הזמן בונים, וממילא החממות רחוקות מהבית ולכן את הבישולים המיוחדים בעיקר אלו לשבת – הוא מכין כאן. "בכל יום מגיעים אליי חברים ונהנים מהמטעמים. אז אני לא דואג כי יש מי שיאכל".
אז ממה אתה בכל זאת דואג? "ציפיתי שהמדינה תסייע לנו, אנשי הגוש לשעבר, למנף את עצמנו אחרי השבר שחווינו.

לצערי רבים ממקבלי ההחלטות לא מבינים שבלי חקלאות אין התיישבות. היבוא ששוב אושר השבוע הוא לא הפתרון, אולי לטווח הקצר אך כל עוד לא מתקיים לגביו פיקוח קפדני – רק בעלי הרשתות הגדולות ימשיכו להתעשר על גבינו, החקלאים, ובסוף החקלאות תהפוך לכזו של צריכה ביתית בלבד".
ולא רק המדינה לא סייעה למפונים שחיים כאן, בן חמו מרגיש אחרי 14 שנים שגם הרשות שבתחומה הוא גר (מועצה אזורית חוף אשקלון), לא מינפה את סוגיית הצטרפות אוכלוסיית מפוני גוש קטיף כפי שנעשה במועצות אחרות. הוא תוהה בעיקר על הזמן הארוך שבו נאלצו להתגורר בצפיפות בקראווילות במשך שנים. "היו ימים שהרגשתי שאני עול על המועצה במקום שזו תעשה הכול כדי לדאוג לי לצאת מהמצב הזה".
אני שואלת אותו האם אוכלוסיית הגוש הצליחה לשמור על מה שכל כך ייחד אותה – הקהילתיות. "קהילת בדולח התפרקה, חלקנו בבאר גנים אך לא כפי שהיינו מאוחדים שם", הוא אומר בכאב גדול. וממשיך: "חוץ מבשבתות וקצת בחגים אין לנו ממש קשר בין כל קהילות הגוש, צר לי שלא השכלנו לשמור על מה שהצטיינו בו". אז איך מרגיעים את הנפש ואת הדאגות? אני שואלת אותו, והוא מחייך ועונה: "כבר כמה שנים שאני מוצא מרגוע לנפש בארצות המזרח הרחוק ומדי שנה אני יוצא לחופשה. הספקתי לבקר בתאילנד, סין, וייטנאם, קמבודיה – יש מדינות שאני חוזר אליהן. רק שם אני מצליח לשכוח חלק מהדאגות היום-יומיות".

עתיד לא מזהיר

אני מעריכה עד מאוד משקים משפחתיים שבהם יודעים להעמיד דור שני ולטפח אותו. גם כאן אצל בן חמו שני הבנים איתו באש ובמים, האחד שותף והשני מנהל.
אבל מי דואג להם שיישארו בתחום הזה? "לצערי, אני לא צופה עתיד מזהיר לחקלאות. אנחנו, הדור הבוגר מצליחים לשכנע את הדור הצעיר להיכנס לתחום הלא פשוט הזה אך אין מי שיטפח אותם מטעם המדינה, ולכן אני סבור שרבים מהם יבחרו לנטוש את התחום". אני שואלת אותו מה המדינה יכולה לעשות והוא מחזיר אותי לתקופת עבודתו במרוקו: "קחי למשל את מרוקו שהחקלאות בה מודרנית בצורה יוצאת דופן. המדינה מעניקה סבסוד של 80% לחקלאים ופוטרת מתשלום מס כל מי שעוסק בחקלאות למשך 15 עד 20 שנה. אז הנה דוגמה למדינה המעודדת חקלאות וחקלאים". יצא ששוב אנו לפני בחירות. הפעם מועד ב'. ואני בודקת עם אברהם בן חמו האם יש לו ציפיות משר החקלאות הבא. "הייתי רוצה ששר החקלאות יהיה איש אדמה אמיתי, כזה שיירד לשטח ויפגוש את חקלאי ישראל וישמע את כולם ויבין שחייבים להחזיר את המענקים לחקלאים ובכך את הכבוד לחקלאות".

מושב בדולח בגוש קטיף

הישוב בדולח הוקם מצפון מערב לרפיח, בתחילה כהיאחזות נח"ל בתחילת 1979, כשברקע מתגבש לו הסכם שלום בין ישראל למצרים. בדולח – כסמל לחקלאות בחממות הזכוכית. בשיאו איכלס המושב 50 משפחות ותושביו התפרנסו ברובם מעבודת האדמה ויצרו זנים חדשים ליצוא ולשוק המקומי. המושב היה בעל צביון דתי ורב תושביו התגוררו באתר הקראווילות שבישוב ניצן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כך אומר מנכ"ל מועצת החלב, על הסכם החלב החדש שנחתם עם משרדי החקלאות והאוצר, שניידר: "ההסכם יעניק לענף את הוודאות והיציבות שהיו חסרים לנו כדי לחזור למסלול של השקעות וצמיחה" בשבוע שעבר חתמו משרדי האוצר, החקלאות
3 דק' קריאה
כ-500 תושבים מהמועצות האזוריות עמק חפר ומנשה השתתפו ביום שישי בהפגנה, ליד אתר תחנת הרכבת אחיטוב, בדרישה ממשרד התחבורה, להחזיר את הקמת התחנה לפרויקט המסילה המזרחית.  לאחר שאדמות קרקעיות מאחיטוב והאזור הופקעו והובטחה להם
4 דק' קריאה
האחים של אמו של יורם חימי, שמוצאה מרוקאי, היו בצרפת בעת מלחמת העולם השנייה ונלקחו למחנה השמדה. חימי לא ידע להיכן. ב-2007, בעקבות תכנית טלוויזיה, הוא הגיע ל"יד ושם", חקר ומצא שהם נשלחו  למחנה
7 דק' קריאה
אסונו של השמאל הישראלי הוא ניצחונו האידיאולוגי והפוליטי, שהביא ליישום חלקי של דרכו. יישום הדרך הזאת הוכיח בעליל שהיא שגויה והרת אסון מצבו של השמאל הישראלי גרוע מאי פעם. דווקא היום, כאשר קיימת סבירות
7 דק' קריאה
"זהר דליה", מפעל הדטרגנטים ומוצרי הניקוי והחיטוי של קיבוץ דליה,  התחייב להסיר מעל מוצר האלכוג'יל שהוא משווק תחת המותג "אקסטרא ג'ל HapiCare" את האיור שמציג את סמל נגיף הקורונה, אותו חוצה קו אלכסוני אדום,
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן