יצאנו ליהנות 

ארנק שהלך לאיבוד ועורר מחשבות על אובדן, עיר שמשמרת את זיכרון העבר ומלון שהוא היכל פאר דה לה שמטע 

מקווה שיצאנו סתם 

חו"ל בלהיות כל היום עם האף בתוך הטלפון זה חו״ל?  

חברה טובה אומרת לי: לפחות תיהנו אם אתם שם.  

ואני חושבת, מה עשיתי שזה מגיע לי?  

מה חושבים לעצמם כל האנשים ששומעים שאני בחו״ל ופבלובית יוצא להם: "תיהני..". 

ברחתי מהבית שלי, לא יצאתי לחופש. אני רוצה שכל מי שאני מכירה, וגם לא – יהיו איתי פה, מנותקים מסכנה כלשהי.  

והם כולם ב"תיהני".  

מזמן לא היה תיהני מאוס כל כך.  

אני קוראת כל כתבה, אם קשורה או לא – כולל מדור האוכל, וכל בוקר מתעוררת כשעוד לא קרה. אני לא יודעת מה יקרה לי כשיקרה, והרי לא יודעת מה יקרה. מקווה שיצאנו סתם, ועדיף סתאאם. פחד אלוהים גם פה. עם הפרובוקציות שלו. ביבי מקצר גם לעוזבים את החיים. 

עבר נעים 

העיר העתיקה של רודוס מקסימה. נשארנו בה חמישה ימים. האבנים המסותתות מרגיעות. אשליית מוצקות העבר עושה טוב. הוא קיים ואפשר להישען עליו כבלתי ניתן לשינוי. הסינים אומרים שאותו אפילו האלים לא יכולים לשנות. זה נכון, אבל את איך לזכור אותו אפשר לשנות ועוד איך. חלק גדול ממאבקינו התרבותיים הם על שליטה בזיכרון העבר, ממנו ינבעו פעילותינו בהווה. העבר הוא בכלל מילים.  

רצפת הסמטאות מכוסה חלוקי אבן. מתחתיהן נראות תשתיות ביוב ומים וודאי יש עוד. מישהו הרים את הריצוף, חפר מה שחפר, בנה מה שרצה, והחזיר את הריצוף, למעשה לא את הישן, האבנים די חדשות. סידר לנו עבר נעים, נוח לעיכול ומתאים לעכשיו. אנחנו הולכים עליהן לכל מקום. זה הסיפור. 

תודעת אבידה 

הקצת שהבאתי איתי היה רשת שהחזיקה אותי פה. טלפון, אשראי ורישיון נהיגה. ובוקר אחד במסעדה גיליתי שהארנק נעלם. הפכנו את החדר ולא מצאנו. בערב חזרה אלי שוב ושוב תודעת האבידה, שהתמקדה ברישיון. הכסף המזומן, נו, הלך, את האשראי החלפנו בדיגיטלי בטלפון. לכרטיס של הרישיון לא היה תחליף, והיכולת לנהוג הייתה חלק מהעולם המוחזק, מיכולת הנגישות. וכל פעם שחשבתי שהוא איננו, חשבתי על כמה אנשים שאני מכירה שחושבים כך על אנשים קרובים שאיבדו. עד כמה רישיון נהיגה הוא כלום לעומתם. אבל לא היה בזה כדי לעודד, אלא דווקא הגביר את הכובד.  בלילה מצאנו את הארנק. 

חלום של יווניה זקנה 

הינה אני נהנית. המעבר ממלון למלון גרם לי "ליהנות", או במילים אחרות – לחוש את תחושת ההווה במקום בו אני נמצאת. קצרו המילים מלתאר את המקום החדש, ולכן אשתמש ביותר מדי.  

גרמי מדרגות משיש, מרצפות משובצות שחור לבן, שלל עמודים קורינתיים/ יוונים דוריים/ מה שלא יהיה. כולם בוהקים בצחור שיש מזויף בשמש הרודוסית ואתם פסלי אריות, קופידונים ומכל הבא ליד.  

נחתנו בליבו של חלום של אישה יווניה זקנה, מלון דירות שהוא היכל פאר דה לה שמטע, שהוקם בשביל משהו. בנה ובתה מקבלים אותנו בלבביות, מדברים על התנ״ך, וכשאנחנו מזכירים את המלחמה בישראל – הבת אומרת: "זה בסדר, ככה צריך להיות, אתם העם הנבחר". נחתנו אצל אוונגליסטים כלשהם. יש משהו מרגיע בתשובה שלה, סוף סוף נמצא ההיגיון במה שקורה לנו. הטמטום הצטרף לטירוף ונמצא שהם חברים טובים. 

ברחתי מלהתרגל 

מלון הדירות צמוד לכביש ראשי, והרעש נמצא בכל מקום עד כדי החרשת המראות המופרכים ביותר. מעבר לגדרות המצועצעות של המלון ניבט (ולא בהרמוניה) נוף גבעות יווני ירוק ונחמד, אבל החוץ הוא סבל ועול, ואי אפשר להישאר בו.  

איזו קיצוניות קדמה פה?  הרעש הטריף את בוני המקום? או שהם בחרו במיקום מתוך התעלמות משיחית ואופיינית מהמציאות?  

בלילה הרעש חדר את כל המחסומים. האור נכנס בדלת (השקופה מסיבה אסתטית מיותרת), ואפילו הוויי פיי המנחם נעלם. בעלי המקום אמרו שאחרי לילה מתרגלים. לא תודה, ברחתי מלהתרגל. אינסטינקט עיתונאי כלשהי אמר שיהיה מעניין להישאר, אבל גברת "שובי לביתך", שאיבדה סבלנות לשטויות, חתכה. 

כחול ים 

עברנו למקום של תיאורים פשוטים: דירה בהירה בכפר ליד הים, עצי אזדרכת שמחזירים לילדות, ורוד בוגנוויליה וכחול ים מהמרפסת. 50 מטר מאתנו מפרץ מקסים מלא בתיירים שבאו לרחוץ בשמש. אפשר לחיות. ‏ 

שיר 

 ביקורת מלונות 

הרבה אנשים התלוננו 

על הווי פיי במלון,  

אבל לי הוא הספיק 

כדי להתגעגע הביתה