כבר לא אסופית 

אהבה וכאב בספר הביכורים של שרה גלב בת כפר בלום, בסיפור המבוסס על חייה 

"כששאולים אותי על מה הספר אני אומרת שהוא על גאולה" אומרת שרה גלב (48) על ספר הביכורים שכתבה "ציפורים בעמק", בו שזורים פגיעה מינית, סמים, הפרעות אכילה, הזנחה הורית ומערכות יחסים רעילות שכתובים בכאב וגם באהבה גדולה בסיפור שהיא מגדירה כסמי-אוטוביוגרפי, מבוסס על חייה שלה. 

הספר (175 מע' בהוצאת כנרת זמורה) נפתח בגסיסתה של אימה של סופי, גיבורת הספר, והוא נע בין העבר להווה. בין ילדותה של סופי ואחיה התאום להורים "היפים", ילדות מלאה בטבע והרפתקאות אך גם בהזנחה ואלימות, לצעירה שממציאה את עצמה מחדש, לבוגרת שמביאה עצמה לקצוות עד כדי התרפקות לרסיסים.  

קצוות של זהות 

שרה נולדה בכפר בלום לאבא צפר ומדריך טיולים "המורה המיתולוגי לטבע בעמק. השיעורים איתו היו שחייה בירדן, לא ישיבה בכיתה" ולאימא מתנדבת מארצות הברית "שלא אהבה את הקיבוץ" ומהר מאד המשפחה עזבה. סביה של שרה הם ממייסדי הקיבוץ שעבור שרה תמיד היה ויהיה מקום בטוח ואוהב "קיבוץ זה מקום מנחם, חדר האוכל, הברכה, הירדן. בכל פעם כשאני נכנסת לקיבוץ יורדת עלי שלווה. הריח של השבילים, הצליל שמשמיעה בלילה ציפור השעיר, זה חיבור שתמיד יישאר". לא בכדי מוזכר לטובה חדר האוכל הקיבוצי. סופי גיבורת הספר מתארת את הרעב התמידי בו שרויים היא ואחיה ואת הררי המזון שהם מעמיסים בחדר האוכל בביקוריהם אצל סבא וסבתא, רעב שאינו מצליח להתמלא והופך בבגרות להפרעת אכילה, בולמוס של אכילה ובעקבותיו הקאה. 

חייה של שרה, כמו חייה של סופי, אינם שגרתיים בין הקיבוץ לנהריה לארצות הברית ולראש פינה "מבחינתי שורשים זה משהו מורכב, זזנו הרבה. אימא התגיירה, לא השתלבה בארץ והיה לנו בית אחר. חוויה של טיולים בארץ ובחו"ל, ילדי פרא וחיבור עמוק לטבע. נסענו בטרמפים, ישנו בחוץ, היינו בהפגנות, גדלנו עם המון חופש וגם עם המון קשיים ברמה המשפחתית והרגשית. אימא הייתה טיפוס מיוחד וחיינו בקצוות של זהות. היא הייתה אומרת בגאווה- אנחנו מתחת לקו העוני ופעם בשנה היינו נוסעים לחודשיים למשפחתה העשירה באמריקה, משחקים גולף בקנטרי קלאב, הזוי". 

כשהאסופית פוגשת במלך הכיתה 

סופי, בת דמותה של שרה, מקבלת החלטה לא מודעת למצוא דרכה אל הקונצנזוס, כפי שאומרת שרה "אחרי שנים בבית תלוש רציתי להצטרף לנורמה". לאחר השירות הצבאי היא יוצאת לטיול הגדול בדרום אמריקה שם היא פוגשת באבשלום, ישראלי, שורשי, עם זהות ברורה של "אצולה כפרית". "באתי ממשפחה אאוטסיידרית, 'המשפחה המוזרה', פתאום משפחה גדולה, חברים, סירים מלאים אוכל חם, אירועים משפחתיים. 'האסופית' פגשה את 'מלך הכיתה'" סופי מוחקת את הזהות או החוסר זהות שלה ומצטרפת בשמחה למועדון. "בגילאי העשרים אנשים מחפשים את עצמם" אומרת שרה "אני עשיתי עיקוף ולא התמודדתי עם השאלות שחיכו לי לאחר כך. היה לי כיף, בלי משקעים". סופי מצטרפת לחווה שהקימו אבשלום ואחיו, מקבלת הצעת נישואים אבל רגע לפני חתונה וילדים היא מבינה "שכמו כל הדחקה טובה מתישהו היא פשוט לא עובדת. באיזה שלב הבנתי שמשהו חורק. הייתי אדם מודחק, סיפרתי לעצמי סיפור על משפחה מושלמת וזוגיות מושלמת, איזה כיף. עד שפיזית ונפשית זה התפרק". 

חיכה לי גהינום ואחר כך גן עדן 

התפרקותה של סופי מתבטאת בהאבסה עצמית והקאה, משם עוברת לסמים קלים וקשים, דרך חוויות של פגיעות מיניות שמעוררות זיכרונות עבר. "הגעתי להודו בלי מושג על החיים, מה הגבולות, מה טוב ומה לא טוב, סמים, גברים. הייתי במצב מעורער ונמשכתי לרע, לא ראיתי את הטוב, את האנשים היפים שסביבי. חיכה לי שם גהינום ואחר כך גן עדן. לחוות כאלה קצוות בלי שהמציאות משתנה, רק במה שמה שקורה לי. פירקתי את עצמי לרסיסים כדי להרכיב מחדש". מהסמים והמסיבות של גואה נוסעת סופי עם שתי נשים למרכז הודו ושם מתוודעת ליוגה. "ניקיתי את הרע ופינתי מקום לטוב שמעולם לא חוויתי. שקט, טבע, חיבור פנימי, היכרות ראשונית עם עצמי ועם חלקים יפים שלי שלא זכרתי שפגשתי".  

מפסיקה לזייף 

זהו עדיין אינו הסוף הטוב. התקופה בהודו מסתיימת וסופי חוזרת לארץ להתמודד עם הפרידה מאבשלום ומהזהות ההיא וגם עם משפחתה שמתקשה להכיל את הסיפור החדש של סופי שעל אף שמסופר בהרבה הבנה, חמלה ואהבה, כולל ילדות כואבת, מזניחה, לעיתים על סף האלימה. "משך 30 שנה סיפרתי סיפור. התפקיד שלי היה להחזיק את החלקם היפים של המשפחה והדגשתי את זה כלפי חוץ וגם במשפחה ולעצמי, זה תפקיד שבחרתי, שהייתי זקוקה לו. חזרתי מהודו עם סיפור אחר. בדיעבד אני מבינה שהיה קשה לעכל אותי באותה תקופה, אבל החוויה שהמקום הקרוב שלך לא מאמין לך זו חוויה מאד קשה והייתי צריכה להתרחק מהמשפחה לתקופה. הבנתי שאני צריכה לבחור ובשביל לשמור על השפיות אני חייבת להאמין לעצמי ובסיפור שלי גם אם אשאר לבד לתקופה. הרבה זמן מחיי זייפתי, החלטתי להפסיק לזייף ולהיות מחוברת לעצמי. משהו בפגיעה מינית, בטח כזו שנשמרת בסוד הרבה שנים, מטשטש את המציאות. קרה או לא? קל לומר- את ממציאה. זו נקודה חשובה כי לקח לי המון שנים עד שבחרתי להאמין לעצמי". 

הספר מאד חשוף, איך קיבלה אותו המשפחה? 

"אימא נפטרה לפני כתיבת הספר. הייתה לנו 'פרידה הוליוודית' לקראת המוות, היינו קרובות ודיברנו על הכל. זו מתנה שניתנה לי- תיקונים. לא משנה באיזה גיל ומה האורך, התיקון בינינו קרה וזה שינה לי את החיים. היא האמינה לי והתגייסה בשבילי, גם אם זה היה כמה שעות לפני שמתה".  

עשר שנים עברו מאז החלה בכתיבת הספר, שעבר בדרך שינויים. "האירועים המשמעותיים קרו בדרך זו או אחרת אך בשלב מסוים הסיפור חשוב יותר מהביוגרפיה ויש לו את הדרך שלו". לאחר שהספר התקבל להוצאה, מספרת שרה, חשבה לגנוז אותו "שבועיים בכיתי, הפחד הכי גדול היה לפגוע במשפחה שלי. הם אנשים מדהימים, עם כל הכאב, הייחודיות והיופי פחדתי שיפגעו וקרה ההיפך הגמור. אבא שלי ושני אחיי קוראים את הספר בפעם השלישית וזה חיבר ואיחד אותנו עוד יותר ואני יודעת שאימא שלי, שאהבה לקרוא, מתה על הספר מגן עדן". 

הכאב הפך ליופי 

"הפכתי את הכאב ליופי, זה ריפוי ברמה שאי אפשר לתאר", אומרת שרה שכיום מעבירה סדנאות לכתיבה למציאת הקול האישי בבית שבו גדלה בראש בפינה ובטבע המקיף את היישוב כסוג של סגירת מעגל. "יש משהו מגונן בכתיבה, רואה בספר יצירה וכבר לא חשה את החשיפה. אני מרגישה מוגנת בדמויות, אנחנו מופרדות. אנחנו לא אותו דבר, שרה וסופי, וזה חלק מהשחרור".