כדורשת: הליגה לידידות בתרבות ובספורט

עם מעט מאוד תמיכה מהמדינה וללא תרומות פילנטרופיות הצליחה ליאור גלוסקא ממי עמי להקים את הליגה לידידות בתרבות ובספורט – ליגת כדורשת בה לוקחות היום חלק כ-1000 ילדות, נערות ונשים.  רעיון ההקמה נולד ב-2013 במוחה הקודח של ליאור, כאשר אחייניתה ירדן ג'רבי, זכתה באליפות העולם בג'ודו. את הליגה ייסדה ליאור על מנת ליצור גשרים ולקדם פיוס בין מגוון קהילות תרבותיות, אתניות ודתיות בישראל ובעולם. קבוצות נשים דרוזיות, ערביות נוצריות ומוסלמיות, צ'רקסיות ויהודיות מכל רחבי הארץ נפגשות למשחק כדורשת תחרותי ועממי מהנה, אך גם למפגש אישי ותרבותי מעמיק

כשהג'ודוקא ירדן ג'רבי זכתה בשנת 2013 באליפות העולם – שמחה גדולה התעוררה בקרב כל אזרחי ישראל ובמיוחד בקרב בני משפחתה. אצל דודה שלה, ליאור גלוסקא ממושב מי עמי, התעוררה בנוסף גם הבנה חשובה שהובילה לימים להקמתה של ליגת כדורשת ייחודית, הליגה לידידות בתרבות ובספורט, שגלוסקא היא המנכ"לית והמייסדת שלה: "ה-wake up call שלי הגיע כשהאחיינית שלי זכתה באליפות העולם בג'ודו ואז פתאום נדלק לי איזה אור. אמרתי וואו, איך אני מתגעגעת לעשות ספורט… נורא אהבתי ספורט בתור ילדה ונערה, השתתפתי בכל מיני תחרויות בבית ספר אבל שם זה הסתיים… ואז חיפשתי משהו. בחדר כושר היה לי משעמם, הליכות היה לי נחמד אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד."

כשחברה מישוב סמוך הזמינה אותה לנסות ולהצטרף לקבוצת כדורשת מקומית היא הסכימה והתאהבה. כמי שאביה היה מורה לחינוך גופני היא גדלה בבית עם כל הסוגים של משחקי הכדור – כדורמים, כדורסל, כדורגל, כדורעף – וידעה גם לשחק את כל המשחקים האלה. כשפגשה שוב, שנים רבות לאחר מכן, את כדור הכדורשת זה היה עבורה כמו לחזור הביתה. גם העובדה שמדובר בספורט קבוצתי ונשי תפסה אותה: "יש חבורה של נשים, יש צחוקים וכיף, ובעיקר עושים את הספורט כמה שיותר מהנה ואפילו מצליחים לעשות סיבולת לב ריאה ולבנות מסת שריר, בלי להתענות יותר מידי. אני לא חיפשתי לסבול, חיפשתי לעשות כושר ולהנות."

במקביל לכך הפעילה ליאור עסק משפחתי בתחום היודאיקה, שעבד על קו מי עמי-ארצות הברית ללא הרף, אך משהו במשחק הכדורשת משך אותה אליו עוד ועוד. היא הלכה ללמוד קורס מאמנות בכדורשת ובסיומו הציעו לה לאמן קבוצת נשים חירשות-אילמות בכפר עין מאהל שבגליל: "אמרתי יאללה, בסדר. אני לא מפחדת ממרחקים… אז נסעתי לשם ושם, אז לא ידעתי את זה, התחיל המסלול שלי של השליחות הציבורית… בזכותן עוד אור אחד נדלק, כשראיתי לאיזו חברה נכנסתי, כשראיתי את המצב של הנשים בחברה הערבית." ליאור המשיכה לאמן את הקבוצה, לשחק בכמה קבוצות אחרות, ביניהן גם קבוצת נשים דרוזיות מדלית אל כרמל, אליהן הצטרפה כשחקנית, כשהרעיון של הליגה לידידות מתבשל אצלה בראש.

כאמור, ליאור גרה במושב מי עמי. היא מספרת שבזכות פעילות הליגה היא נכנסה לראשונה לכפר מוסמוס הסמוך, כפר שהיא עברה על פניו פעמים רבות בנסיעה על כביש 65 אך לא נכנסה אליו לפני כן. גם שם יש קבוצת סטודנטיות מהאוניברסיטה הפתוחה, סניף גבעת חביבה, המתאמנות בכדורשת, ויחד איתן נשים מאום אל פחם, ערערה וכפר קרע, כולם ישובים בוואדי ערה, בו שוכן גם מי עמי. "זה לא קשור רק לישראל, זה קשור לעולם כולו. כל מיעוט רוצה להרגיש שייכות אל הרוב, הוא נמשך ורוצה להרגיש חלק," מוסיפה ליאור.

הרצון לעשות שינוי באמצעות הכדורשת נבע גם מהעולם אליו נחשפה וגם ממקום פנימי: "דבר אחד שהיה מאוד חשוב לי מגיל מאוד מאוד צעיר זה חופש. ככה אני פועלת וככה אני מגדלת את הילדים שלי. ונורא הפריע לי שהשחקניות החירשות כלואות, שאומרים להן מה לעשות, הן לא יכולות להתחתן, הן נחשבות לאדם דרגה ב' בגלל שהן חרשות ואילמות. הן יושבות לרוב בבית, לפחות רוב הקבוצה שאני אימנתי, מטפלות בהורים, מטפלות בילדים של האחות, הולכות ועושות כל מיני קורסים קטנים אבל זהו."

מהי הליגה לידידות בתרבות ובספורט?

תוך כדי שאימנה את הנשים בעין מאהל ראתה ליאור כיצד משחק הכדורשת מעורר, מחזק ומעצים אותן. היא החליטה שהיא רוצה להרחיב את העניין ונכנסה לעוד כפרים ערביים, דרוזים וצ'רקסים באזור. במקום בו ארגונים גדולים וותיקים ממנה ניסו להקים בחברה הערבית ליגה ולא הצליחו היא התמידה והצליחה. כשהיא מביאה עימה שפה אחרת, שלא עוסקת רק בספורט אלא גם בקהילתיות, מעגלי נשים, תרבות ואומנות, היא הצליחה לחולל שינוי.

הליגה לידידות בתרבות ובספורט נוסדה על מנת ליצור גשרים ולקדם פיוס בין מגוון קהילות תרבותיות, אתניות ודתיות בישראל ובעולם. קבוצות נשים מרחבי הארץ – נשים דרוזיות, ערביות נוצריות ומוסלמיות, צ'רקסיות ויהודיות – נפגשות למשחק כדורשת תחרותי ועממי מהנה אך גם למפגש אישי ותרבותי מעמיק: "אנחנו מקציבות זמן לאחר פעילות הספורט למעגל נשים שבו כל אחת בעצם מספרת על עצמה, ועולים כל מיני דברים מאוד מעניינים. את יוצרת מעגל של בטחון. הליגה לידידות מאפשרת מרחב בטוח לילדות, נערות ונשים. אנחנו לא פתוחות לרוב לקהל שיבוא להסתכל עלינו. אנחנו אישה לאישה וזהו, ככה אנחנו מאפשרות מרחב בטוח בו אישה יכולה להוריד את החיג'אב שלה, למשל, והיא יכולה להרגיש בנוח ובידיעה שאף אחד לא יכנס ויחדור לה לפרטיות."

"אין הרבה בתי ספר יהודים-ערבים מעורבים והרוב זה בנפרד. יש לנו קבוצת נשים אחת מעורבת בעכו שהיא הצלחה מאוד גדולה ועל זה בנינו את התוכנית של הילדות, כשהמטרה היא באמת לתת להן את כל האמצעים הכספיים להצליח, גם למנהיגות צעירה, כי זה בעצם מה שאנחנו רוצות. הכדורשת בשבילנו היא רק אור שמעצים… היא רק הדלת. אנחנו מחפשות נשים וילדות שיובילו שינוי בקהילה שלהן, באזור שלהן, בחברה הערבית ובחברה הישראלית בכלל"

ליאור מספרת כי במעגלי הנשים האלה עולים נושאים רבים ומגוונים, חלקם אף נושאים אינטימיים שנשים לא העזו לספר לפני כן. נשים סיפרו על הדיכאון לאחר לידה שחוו, על חוסר ההבנה שנתקלו בו בחברה הדרוזית, למשל, כיצד נשארו לבד עם כל התחושות והרגשות, וכיצד הן מרגישות שהן חוזרות לחיים בזכות המשחק והמעגל. אחת לתקופה מקיימת הליגה אירועים גדולים אליהן מביאות הקבוצות השונות את המאכלים המסורתיים שלהן, מציגה את הריקוד האופייני לכל תרבות וכדומה. פסטיבל גדול ושמח של נשים, תרבות ואומנות.

כיום לוקחות חלק בליגה לידידות כ-1000 ילדות, נערות ונשים וכל זאת עם מעט מאוד תמיכה מהמדינה וללא תרומות פילנטרופיות: "יש לנו פרויקטים שאנחנו עושות עם השגרירות האמריקאית" מסבירה ליאור "אבל כל המעטפת של הליגה זה בעצם מה שהן נותנות ושאנחנו מחזירות להן לפעילות שלהן." אל ליאור הצטרפו לחזון ולפעילות גם כמה חברות הנהלה יהודיות, אישה דרוזית אחת ואישה ערביה נוצריה. כל אחת מהן תורמת מזמנה כפי יכולתה משום שהן כולן גם אימהות, רעיות ו/או נשים עובדות. הליגה לידידות מפעילה גם אקדמיה. אישה שמתאמנת ורוצה ללמוד להיות מאמנת יכולה ללמוד באקדמיה ולאחר מכן לקבל ליווי בהשמה, כך שגם הדאגה לעתידן, עצמאותן ופרנסתן של הנשים היא חלק מפעילותה של הליגה. לא בכדי זכתה הליגה לידידות בשנת 2019 בפרס מטעם ארגון ה-"European fare play movement" בבודפשט.

בין חלום למציאות

על אף כל פועלה של הליגה לידידות פה בארץ, עדיין לא זוכה הליגה לתמיכה כלכלית ממשרד התרבות והספורט. ככלל, ספורט הכדורשת הוא הספורט העממי הכי גדול בישראל, בו לוקחות חלק עשרות אלפי נשים, נערות וילדות, אך הוא עדיין אינו מתוקצב בצורה מסודרת על ידי המדינה: "הייתי מאוד שמחה שגופים פה בישראל יעריכו יותר את מה שעמותות עושות כמו שגופים מחוץ לישראל רואים ותומכים. אני חושבת שזה חשוב לחוסנה של החברה הישראלית, אם את שואלת אותי. כי יש פילוג ואני לא מדברת רק על יהודים וערבים. יהודים וערבים זה תמיד יהיה אחרון, כי אם יהודים ויהודים לא מסתדרים – אז איך יש לנו זמן בכלל להכיר את השכנים שלנו הערבים?

אין לנו זמן. אני אגיד לך ככה, הנשים הערביות מאוד מאוד רוצות להכיר נשים יהודיות. נשים יהודיות לא רוצות להכיר נשים ערביות. אם הכתבה הזאת תביא לליגה של נשים יהודיות אני מאוד אשמח. זו תהיה ההצלחה שלנו. גם נשים מהשמאל, שרוצות שלום ורוצות שוויון למגזר הערבי לא באות אף פעם." כרגע קיים מיעוט של נשים יהודיות בליגה לידידות ואלה מגיעות בעיקר מקיבוצים.

"בישראל יש המון הפרדה," אומרת ליאור, "יש ישובים יהודים, יש ישובים צ'רקסים, יש ישובים דרוזים, יש ישובים מוסלמים. אין הרבה בתי ספר יהודים-ערבים והרוב זה בנפרד. יש לנו קבוצת נשים אחת מעורבת בעכו שהיא הצלחה מאוד גדולה ועל זה בנינו את התוכנית של הילדות, כשהמטרה היא באמת לתת להן את כל האמצעים הכספיים להצליח, גם למנהיגות צעירה, כי זה בעצם מה שאנחנו רוצות. הכדורשת בשבילנו היא רק אור שמעצים… היא רק הדלת. אנחנו מחפשות נשים וילדות שיובילו שינוי בקהילה שלהן, באזור שלהן, בחברה הערבית ובחברה הישראלית בכלל."

כאמור, ליאור גרה במושב מי עמי. היא מספרת שבזכות פעילות הליגה היא נכנסה לראשונה לכפר מוסמוס הסמוך, כפר שהיא עברה על פניו פעמים רבות בנסיעה על כביש 65 אך לא נכנסה אליו לפני כן. גם שם יש קבוצת סטודנטיות מהאוניברסיטה הפתוחה, סניף גבעת חביבה, המתאמנות בכדורשת, ויחד איתן נשים מאום אל פחם, ערערה וכפר קרע, כולם ישובים בוואדי ערה, בו שוכן גם מי עמי. "זה לא קשור רק לישראל, זה קשור לעולם כולו. כל מיעוט רוצה להרגיש שייכות אל הרוב, הוא נמשך ורוצה להרגיש חלק," מוסיפה ליאור.

מה שליאור גילתה מהמפגשים שכן קורים בין נשים יהודיות לערביות בליגה לידידות, הוא שיש חילופי ידע בין הנשים ושהנשים הערביות והיהודיות מאוד משלימות אלו את אלו. היהודיות מגיעות מתרבות שנראית אולי יותר חופשיה ומתקדמת (כמעט לכל הנשים היהודיות, לדוגמא, יש כרטיס אשראי משלהן ורובן חופשיות לעשות כרצונן), אך הנשים הערביות "בפער של 20 שנה עלינו בנשיות שלהן, בהשכלה שלהן ובנימוסים שלהן," היא מסבירה. "יש לנו המון מה ללמוד מהן. הן מאוד צנועות, מאוד לא שופטות, מאוד מארחות מכל הלב, הן נותנות לך מקום, נותנות לך כבוד ואת מרגישה את זה."

תוכניות לעתיד

לליאור ולליגה לידידות יש עוד חלומות ותוכניות רבות לעתיד. שאיפתן היא לא בהכרח לגדול אלא להעמיק. למשל לכיוון של מפגשי נשים או נערות אחת על אחת. פרויקט אחד שלהן שאמור לצאת לדרך, בשיתוף עם שגרירות ארצות הברית בישראל, הוא פרויקט של נבחרות כדורשת המורכבות מילדות יהודיות וערביות, שהולכות להיפגש מידי שבוע למשך שנתיים. הילדות שישתתפו בפרויקט יקבלו כלים רבים של העצמה ומנהיגות, בנוסף לעיסוק בספורט, כאשר בנקודות מסוימות גם הוריהן של הילדות יצטרפו לפעילות.

"בישראל יש המון הפרדה," אומרת ליאור, "יש ישובים יהודים, יש ישובים צ'רקסים, יש ישובים דרוזים, יש ישובים מוסלמים. אין הרבה בתי ספר יהודים-ערבים והרוב זה בנפרד. יש לנו קבוצת נשים אחת מעורבת בעכו שהיא הצלחה מאוד גדולה ועל זה בנינו את התוכנית של הילדות, כשהמטרה היא באמת לתת להן את כל האמצעים הכספיים להצליח, גם למנהיגות צעירה, כי זה בעצם מה שאנחנו רוצות. הכדורשת בשבילנו היא רק אור שמעצים… היא רק הדלת. אנחנו מחפשות נשים וילדות שיובילו שינוי בקהילה שלהן, באזור שלהן, בחברה הערבית ובחברה הישראלית בכלל."

כשליאור מנסה לתאר מהו השינוי האידיאלי מבחינתה, אותו הייתה רוצה לראות קורה בקרב נשים בחברה הערבית, היא מתארת קודם כל דברים מאוד בסיסיים – שיהיה לכל אישה כרטיס אשראי משלה, שכל אישה תהיה אחראית על הכסף שלה, חופשיה לבחור את הבחירות שלה בלי להיות תלויה בהורים או בבעל. דברים שיכולים להישמע מאוד אבסורדיים לאוזניים של אישה יהודייה. בנוסף, מייחלות היא ושותפותיה לשינוי מעמיק שיביא להורדת האלימות נגד נשים ל-0 נרצחות, לשוויון מגדרי ולכך שנראה יותר נשים מובילות בעמדות מפתח. יחד עם זאת, חשוב לה מאוד לכבד את הנשים ואת התרבות ממנה הן באות.

כל התנהלותה מול הגורמים השונים בחברה הערבית נובעת, לדבריה, ממקום עמוק של כבוד לדרך בה הדברים פועלים שם, מתוך רצון להכיר, ללמוד ולהיפגש: "זה מאוד חשוב לי, הכבוד הזה. בלי הכבוד הזה לא היינו יכולות לצאת לקפריסין, 100 נשים שבחיים שלהן לא עזבו את הבית ופתאום נסעו לחו"ל". ליאור מגדירה את התפקיד שלה, ובתוך זה גם את תפקיד הליגה, כמי שמביאה את הנשים לנקודת הקפיצה. אך משם זו בחירה והחלטה של הנשים עצמן האם לקפוץ או לא. אם לא יקפצו אולי זה לא הזמן שלהן לקפוץ, ואם לא יקפצו לעולם כנראה שהיה להן משהו חשוב יותר לעשות.

היא לעולם לא תשפוט בחירה של אישה כזו או אחרת. מבחינתה עמוד השדרה שנבנה להן באמצעות הליגה לכדורשת הוא מאוד חזק וכל אחת לוקחת את זה למקום שלה ומעבירה את זה הלאה. את האופן שבו משחק הכדורשת בונה את עמוד השדרה הזה מגדירה ליאור פשוט כקסם והיא מזמינה עוד ועוד נשים פשוט להצטרף ולהנות.