"כי האדם עץ השדה": מורשת האבוקדו ברמת הכובש

מנהל המטעים דורון רזניק חזר אל הענף בו גדל כנער כדי לנהל 2,400 דונם של מטעים. בשיחה פתוחה הוא מספר על ההתמודדות עם נזקי הקרה, על המעבר להשקיה במי קולחין, ועל המורה המיתולוגי מוטי וולק ז"ל, שרוחו נושבת בין שורות העצים במטע

כתבה זו מוקדשת לזכרו של מוטי וולק ז"ל, בשנת העשור לפטירתו

*תמונה ראשית: מוטי וולק ז"ל

במשרד הקטן השוכן בלב מטע האבוקדו של קיבוץ רמת הכובש, הזמן כאילו עוצר מלכת לרגע, אך העשייה שוקקת. על הקיר תלויות תמונותיו של מוטי וולק ז"ל – האיש שהיה מזוהה עם המטע הזה יותר מכל אחד אחר, המרכז האגדי שעיצב במו ידיו את נוף המטעים של הקיבוץ. בחוץ, בסמוך למשרד, ניצבת פינת הנצחה שקטה עם לוח עליו חרוטות המילים: "כי האדם עץ השדה".

עבור דורון רזניק, מנהל המטעים הנוכחי של רמת הכובש, המילים הללו אינן רק ציטוט מקראי, אלא תוכנית עבודה יומיומית.

ראית לאחרונה פרדס הדרים קיבוצי כל כך גדול? מציין בחיוך, בעודו מציג את שטחי המטעים השונים: כ 1000 דונם הדרים ו כ 1400 דונם אבוקדו. 500 בשטחי רמת הכובש ועוד כ 900 דונם מטע משותף בשטחי שדה ורבורג. שיתוף פעולה הדוק בין רמת הכובש, שדה ורבורג וארגון גרנות.

המורשת של מוטי: יותר ממרכז ענף, מוסד של איש אחד

מוטי וולק לא היה רק "מרכז ענף". הוא היה מוסד. למרות שלא הוא זה שנטע את העצים הראשונים בשנות השבעים, הוא היה האדריכל שהפך את המטע לאופרציה כלכלית וחברתית רחבת היקף.

את מוטי הכרתי אישית לפני שנים רבות, בתקופה בה עבדתי כאנטומולוג בהתארגנות האבוקדו של "גרנות". להגיע לרמת הכובש באותם ימים היה תמיד אירוע משמח. הסיבובים המשותפים בין שורות המטע, והשיחות על הכול – מחקלאות ועד פוליטיקה ופילוסופיה – הפכו אותו לאיש שיחה מרתק במיוחד.

מוטי היה איש של אנשים לא פחות משהיה איש של אדמה. כשעבד מאוחר יותר כאיש השדה של "אבוקדו גרנות", חרשנו יחד את כל המטעים הקיבוציים שבין תל אביב לחיפה. זכור לי במיוחד ביקור משותף עם מוטי ואשתו דבי בקליפורניה, שם סיירנו במטעי האבוקדו של אזור ונטורה. גם שם, הרחק מהבית, העין המקצועית של מוטי לא נחה, תמיד מחפשת ללמוד, להשתפר ולהביא את הבשורה הבאה לרמת הכובש ולמטעי גרנות.

הקיבוץ של פעם: כשהילדים יצאו לקטוף

עבור דורון רזניק, מוטי היה הרבה יותר ממנהל. הוא היה מורה דרך. "גדלתי בקיבוץ כשהלינה המשותפת עוד הייתה קיימת", נזכר דורון. "בגיל חמש היא בוטלה, אבל כשהגעתי לגיל 12 או 13, הערכים של פעם עוד היו חזקים. היינו מגיעים לענף לעבוד שעתיים ביום, אחרי הלימודים. מוטי ידע תמיד איך לחבר אותנו. הוא היה שומר לנו 'אור' (שורה) מיוחד לקטיף, או נותן לנו משימות גיזום ותמיכת ענפים שנפלו."

"תבוא לחודש, נראה": הדרך של דורון אל המטע

מוטי ראה בחינוך הנוער לעבודת כפיים שליחות. הוא טיפח את הנערים בסבלנות אין קץ, מבין שהם דור העתיד של החקלאות הישראלית. "הוא היה בשבילי סוג של בית לחזור אליו", מעיד דורון בהתרגשות. "בכל צומת דרכים – לפני הצבא, אחרי הצבא, לפני הטיול הגדול – מוטי היה שם. הייתי מרים טלפון והוא היה אומר 'תבוא לחודש, נראה'. החודש הזה תמיד הפך לשנה."

הקשר הזה הוביל את דורון בסופו של דבר ללימודי חקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם התמחה למד במסלול מדעי הצמח ובמטעים. כשסיים את לימודיו, מוטי עודד אותו לצאת החוצה, "להתקדם מחוץ למערכת", ללמוד איך הדברים עובדים בחברות הגדולות. בשנת 2016 , דורון חזר לקיבוץ, הפעם לפרדס, שם היה צורך באחראי תפעול והשקיה. בשנה זו, עם בוא הסתיו, נפטר מוטי ממחלה קשה.

כש"סופת קורל" הגיעה: הלילות הלבנים של פברואר

כיום, כשהוא מנהל את המערך המאוחד של המטעים והפרדסים, דורון מתמודד עם מציאות חקלאית מורכבת. אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא שינויי האקלים. "ב-25 בפברואר השנה חטפנו מכה קשה", מספר דורון. "סופת "קורל" הגיעה. היא עשתה קצת גשם אבל בעיקר קור מקפיא. כשהעננים התפזרו, החום ברח והקור התיישב עלינו. מדדנו מינוס חמש וחצי מעלות בלילה הראשון, ושלושה לילות רצופים של מינוס שלוש מעלות."

הנזק היה עצום. "זה קרה בדיוק בשיא הפריחה. הקרה השמידה חלקים נרחבים מהתפרחת, וגם העצים עצמם נפגעו ברמת השלד. נאלצנו לבצע גיזומים חריפים מאוד כדי לתת לעצים סיכוי לצמוח מחדש". דורון מסביר כי אזור שדה ורבורג, הסמוך לנחל פולג, רגיש במיוחד לקרה קרינתית, מה שמחייב אותם כעת לבחון השקעות ענק במערבלי אוויר ומערכות המטרה  – מערכות הגנה כנגד קרה.

בנוסף לאקלים, קיימת בעיית הקרקע והמים. "חלק גדול מהמטע נטוע על אדמות כבדות ועל כנות מקסיקניות ותיקות שרגישות מאוד למליחות. המעבר להשקיה במי קולחין, שהוא הכרח כלכלי, מביא איתו המלחה של תמיסת הקרקע. אנחנו נאלצים לבצע שטיפות ולהשקות את כמות המים הנדרשת במרווחים גדולים יותר על מנת לדחוק את המלחים מאזור השורשים".

מ'נאבל' ועד 'האס': פסיפס של זנים וטכנולוגיה

מבט על מפת הזנים של רמת הכובש מגלה שילוב מרתק בין נוסטלגיה לקדמה. הזן השולט הוא ה'האס' (כ-60% מהמטע ברמת הכובש וכ-70% בשדה ורבורג), המיועד בעיקר לייצוא. לצדו ניתן למצוא את ה'אטינגר' המסורתי, המשמש בעיקר כמפרה, וזנים כמו 'ריד', 'פוארטה', 'פינקרטון' ו'ארדיט'. "יש לנו אפילו כמה דונמים בודדים של 'נאבל' – זן ישן שמעט מאוד משקים עוד מחזיקים", מציין דורון.

אחד היעדים המרכזיים שדורון הציב לעצמו הוא מיתון ה"סירוגיות" – התופעה שבה העץ נותן יבול שיא שנה אחת ונח בשנה שלאחריה. "אנחנו מתמודדים עם זה דרך קטיף סלקטיבי וגיזום לא מתפשר, הוא מסביר. "אנחנו מתחילים לקטוף 'האס' כבר באוקטובר כדי להוריד עומס מהעץ, ולא נותנים למטע להפוך ליער. גיזום נכון שפותח את העץ לאור הוא המפתח ליבול רב-שנתי יציב."

גם כוח האדם השתנה לבלי היכר. היום העבודה מתבססת על צוות קבוע של עובדים מתאילנד המפעילים אפרונים, וקבלני קטיף חיצוניים בפרדס. "מאז ה-7 באוקטובר, כניסת העובדים הפלשתינאים הופסקה. היום העובדים מגיעים מארצות שונות: מלאווי, סרי לנקה, הודו ועוד. המפה האנושית של המטע השתנתה לגמרי."

המורשת שממשיכה לצמוח

למרות הטכנולוגיה, הניהול הפיננסי הקפדני והשינויים הגלובליים, רוחו של מוטי וולק עדיין מרחפת מעל השורות. דורון נזכר בערגה בטקסי שבועות של פעם: "מוטי היה דואג שהאבוקדו יהיה נוכח בכל הכוח. ריקוד אפרונים, תצוגות מרשימות, אפילו אנשים שעשו סנפלינג מהאפרון. הוא רצה שכולם יראו ויעריכו את עבודת האדמה."

ההמשכיות באה לידי ביטוי גם בשמות החלקות. ב-2017, כשגרי (המרכז הקודם, שעבד עם מוטי שנים רבות) נטע חלקה חדשה, הוא בחר לקרוא לה "חלקה מ'" – מ' לזכרו של מוטי. לאחרונה, ביולי 2025, נטע דורון חלקה חדשה של זן BL במקום חלקת אטינגר ותיקה, ובכך הוא ממשיך את שרשרת הנטיעות שלעולם אינה נפסקת.

"מוטי היה בשבילי משפחה", אומר דורון, כשאנו מבקרים בפינת ההנצחה שיזם והקים גרי, היא "מצפה האבוקדו" בלשון החברים, ומוסיף: "הוא גידל מטע באופן מקצועי ולא מתפשר, ותמיד הסתכל על האדם במטע וטיפח את ההון האנושי.

ברמת הכובש, האבוקדו הוא לא רק מוצר חקלאי רווחי; הוא סיפור על קהילה, על זיכרון ועל שורשים שמעמיקים בתוך הקרקע, דור אחרי דור.