שידורי הדיסידנט
כך השתנה מרכז ה-COVID של עולמנו : פרופסור יורם לָס הוא מחלוצי מנחי הטלוויזיה שעשו הסבה, לזמן קצר, לפוליטיקה. לפני כארבעים שנה הוא הנחה, יחד עם יעל דן, את התוכנית "תצפית" על מדע רפואה וטכנולוגיה, ששודרה בערוץ הראשון – בתקופה שהיה מדורת השבט. באחת הוא הפך לאורח מוכר בכל בית.
ב-1992, הוא נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה בראשות רבין, שנבחר בהמשך לראשות הממשלה. כעבור קדנציה אחת, ב-1996 , חזר לָס לאקדמיה.
בעת ההיא הייתי חבר במרכז המפלגה וזכור לי דיון כשלהו בהמלצות של ועדה מפלגתית שלָס עמד בראשה. הדיון, שהתקיים באולם אוהל שם – החם והדחוס ברחוב נחמני בתל-אביב – היה סוער. אינני זוכר מה בדיוק היה הנושא, אבל הוא היה טעון. אולי משהו על השלכות "התרגיל המסריח", שהסתיים בפיאסקו ובמעבר של המפלגה לאופוזיציה; אולי על דמוקרטיזציה בהליכי הבחירות הפנימיות הקרבות, לא זוכר בדיוק. אבל לפי הלהט של הדיון ברור היה כי מדובר בעניין שיש לו גם השלכות פרסונליות.
לָס הציג מטעם הוועדה הצעות לרפורמות משמעותיות, שלא נראו לכמה מראשי המפלגה. נאומו נתקל בהפרעות ובהרבה קריאות בייניים. הוא סיים להציג את דבריו ופינה את המיקרופון לדוברים אחרים, ביניהם עזר וייצמן, שעמד בראש מפלגת יחד, שהתמזגה עם העבודה.
וייצמן החל לתקוף את הצעות הוועדה ולעקוץ את לָס, שהגיב מצדו בקריאת ביניים. ואז אמר לו וייצמן: "לָסי, לָסי, שב בשקט ואל תפריע". הצירים הבינו את הרמז ("לָסי שובי הביתה") ופרצו בצחוק מעליב. זו הייתה השפלה.
נזכרתי באירוע ההוא כעת, עם חזרתו של לָס "מתהום הנשייה", אל לב הזירה התקשורתית, כאופוזיציונר חריף של מדיניות ההסגרים של משרד הבריאות והממשלה במסגרת המאבק בקורונה. דבריו, כי זו מגפה שהיא כמו שפעת, אשר זוכה ליחסי ציבור בגלל ההיסטריה שמעוררות הרשתות החברתיות, הם בוטים וחריפים; כמו במרכז המפלגה ההוא, הם מתקבלים בלעג ובבוז ואף הובילו, לזמן מה, להדרתו מערוצי הטלוויזיה המרכזיים.
יש לי סימפטיה לדיסידנטים שמוכנים ללכת עם האמת שלהם נגד הזרם, חרף הידיעה הברורה שהם עלולים לחטוף קריאות בוז והשפלות. אני מכיר כמה כאלה שברגע האמת נחשבו "למשוגעים" וצדקתם התבררה בדיעבד, לעתים לאחר תשלום מחירים כבדים. אינני יודע אם זה נכון גם במקרה הזה. אולי זה יתברר בחלוף המגפה.
בשיטוטי אחר פועלו של לָס באינטרנט, גיליתי שגם בדיון על חוק הבריאות הממלכתי (ב-1994) הוא שחה נגד הזרם, בדרישתו שהחוק יכלול גם את הנושא הסיעודי – שכיום נחשף במארתו – אך נתקל בהתנגדות, גם מצד ראש הממשלה רבין. בריאיון ל"דבר ראשון" (10.11.2017), אמר לָס: "כל חוק הבריאות היה לגמרי פוליטי… הדור החדש במפלגת העבודה רצה לדחוק הצידה את הדור הישן, ההסתדרות, העסקנים וזה היה חמור טוב לרכוב עליו … הכול היה פוליטי… אנשים משלמים [כיום] יותר על אותו דבר… ניסיתי לעורר את המודעות. אבל לראש הממשלה, לא הייתה מודעות. בסיעה הוא עשה את תנועות הידיים [המבטלות] האלה. הנושא היה רק אמצעי להשיג את המטרה (הממסד הישן). …חברות הביטוח … צחקו על המבוטחים, פשוט כך, והממשלה שהייתה אמורה לפקח עליהן לא עשתה כלום…"
כעת מתברר, שהרשתות החברתיות שעשו יחסי ציבור לקורונה, הן גם הרשתות שעשו, "יחסי ציבור" ללָס. בניגוד לתקשורת הממסדית, הרשתות הללו אוהבות "עושי צרות" וקולות "חריגים"; מה גם שיחסו המקל של לָּס למגפה היה נוח יותר לעיכול עבור הגולשים, מאשר האיומים וההתראות של משרד הבריאות ושל ראש הממשלה. וכך, על גלי אהדה של אלפי עוקבים וחברים בעמוד הפייסבוק שלו, חזר הפרופסור המודר אל הערוצים המרכזיים כדי להשמיע את קולו הדיסידנטי ו"המשוגע". ימים יגידו אם הייתה אמת בדבריו, אבל נוכח התזמורת השלטונית שמנגנת פרטיטורה אחת ויחידה – חשוב שהם נשמעים.
קלקלת היעילות
יש לי בת משפחה טבעונית. פעם, בלא לדעת ראינו בערוץ הטבע, כל אחד בביתו, סרט על מאבקי הישרדות של החיות. אמרתי לה: "כמה מסכנה החיה הקטנה שהנחש חנק למוות, בטרם בלע אותה". היא אמרה: "ומה שאנחנו עושים לחיות, פחות אכזרי?" אמרתי לה: "בסוף כולם צריכים לאכול." היא אמרה: "כן, אבל אנחנו לא מוכרחים דווקא חיות. יש לנו מספיק דברים אחרים."
טוב, זה לא עשה אותי טבעוני, אף כי בשנים האחרונות מיתנתי את רמת הקרניבוריות שלי. עם זאת, על רקע המגפות האחרונות שהכו בעולם – הקורונה, הסארס, שפעת החזירים, שפעת העופות, שכולן מקורן בבעלי חיים – דבריה עוררו בי מחשבה שנייה, ביחס לרצון לאכול "כל דבר", כולל עטלפים; וגם באשר לרמת התיעוש והנצלנות שבהם אנחנו מגדלים את בעלי החיים שאנחנו אוכלים. הכול, כמובן, בשם הרווחיות, היעילות והניצול המקסימלי של יחידת שטח; בלי טיפת חמלה, בלי טיפת רחמים.
באופן לא מקרי זה מעיק יותר כאשר עושות זאת חברות שהן בבעלות קיבוצית. וכשקיבוצים מאמצים את אידיאולוגיית הרווח המקסימלי, הם נוהגים כגרועים שבקפיטליסטים.
בהקשר זה זכורים לי תחקירים על אופן הטיפול האכזרי בעגלים בחברת "אדום-אדום" של תנובה; על ההתעללות בכבשים, בדיר של קבוצת גבע; ולאחרונה – על הזוועה (אין מילה אחרת) בחוות החזירים (הניסיונית, עאלק) של קיבוץ להב. שוררנו הרבה שירי רועים, על כבשים שסופן להישחט; על חיזוריו של תרנגול בן גבר בטרם נשים אותו על האש; ועל הפרה חדווה שבסוף תגיע אל צלחתנו. הייתה הרבה צביעות בשירה הרומנטית הזאת, ועדיין היינו קצת יותר בני אדם ביחסנו לחיות, בטרם בלסנו אותן.
וכך כך השתנה מרכז ה-COVID של עולמנו
