אתגרי השיקום של יישובי קווי העימות בדרום ובצפון, לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, הביאו רבים לחשוב על ההסדרים שבאמצעותם תוכל אוכלוסיית המושבים והקיבוצים שפונו מבתיהם לחזור לקרקעותיהם, למטרות פרנסה, ומגורים. בתוך כך, שב וחוזר לו רעיון "ישן": הקמת גרעיני נח"ל והצבתם ביישובי עוטף ישראל.
כבר בתחילת ינואר פרסם נדב איל בידיעות אחרונות על כוונת אלוף פיקוד הצפון להקים גרעינים בגבול הצפון, במטרה להגביר את תחושת הביטחון. בסוף אותו חודש, פרסם יוסי יהושוע ב-ynet כי ליבת התוכנית החדשה של צה"ל בחודש האחרון, כוללת הקמת גרעיני נח"ל גם בעוטף עזה וגם ביישובי הצפון, כחלק מתוכנית רחבה יותר לחיזוק היישובים. תוכנית זו מבוססת על ההבנה ש"הגנה חדשה" דורשת לא רק כלים פיזיים בגבול, אלא גם נוכחות צבאית (וחברתית) משמעותית ביישובים עצמם ועיבוי יכולות ההגנה והעבודה של כל יישוב.
סגן שר הביטחון לשעבר יאיר גולן (וראש מפלגת העבודה כיום) הדגיש מסר דומה בפוסט שפורסם בפייסבוק שלו, באמרו כי "הדרך לשיקום יישובי עוטף עזה עוברת קודם כל בביטחון", ושלפיכך "נכון להקים מחדש את גרעיני הנח"ל". במקביל, התנועה הקיבוצית החייתה מחדש את 'האגף להתיישבות', שאנשיו יעסקו בשיקום יישובי הנגב המערבי וגבול הצפון, באמצעות ביסוס גרעיני מתנדבים וגרעיני נח"ל, אשר יגיעו לקיבוצים בגבולות.
גם אורי אילן, לשעבר יו"ר וועדת התכנון והבניה במחוז הצפון (עד לפני שנתיים), מציע לתגבר את המתיישבים שיחזרו לדרום וליישובי הצפון בגרעיני נח"ל שיעבדו בהם ויגנו עליהם," והדגיש כי "מאז חומה ומגדל לא שינינו את הקונספציה שבכל מקום שאנחנו מתיישבים אנחנו קובעים את הגבול." (ראה כתבתה של הדר חורש, דה-מרקר, 7 בפברואר, 2024).
כמובן שקיימות עוד הצעות רבות, אך בקיצור נמרץ ניתן לומר שכולן כרובן מהדהדות את ההבנה שהבסיס לתפיסת "ההגנה החדשה" ושיקום יישובי עוטף ישראל מחייב לשוב ולהדק את הקשר הגורדי שנקשר בישראל בין קרקע (ואחיזה בקרקע) ובין ביטחון; קשר שנראה כי הלך ונשחק לו לאורך השנים, כאשר המנגנון המוצע לחיזוקו הוא מנגנון גרעיני הנח"ל.
עם זאת, שיקום יישובי הדרום והצפון מחייב יציאה מהקונספציה הארכאית ומחייב לראות מעבר לכוונות הרובה, לעתיד שמתמקד בצמיחה, חינוך, פיתוח והתקדמות כלכלית-חברתית. האסון שפקד (ועדיין פוקד) את קיבוצי ומושבי עוטף ישראל, בצפון ובדרום, הוליד הפעם הזדמנות – מצווה של ממש – לבחון מחדש את הקונספציה המתמדת (ואת מידת התועלת הציבורית) של מדיניות הבעלות הלאומית על הקרקע במושבים ובקיבוצים, ואת מידת התועלת והצדק בהמשך הדבקות בה.
מחקר חדש שהושק לאחרונה במוסד שמואל נאמן למחקרי מדיניות לאומית, בראשות פרופ' רחל אלתרמן, בוחן את ההצדקה הציבורית להמשך קיום מדיניות הבעלות הלאומית על הקרקע והדיור החלה על קיבוצים ומושבים. המחקר (שהינו מחקר בין-תחומי המקיף היבטים משפטיים, שמאיים, סוציולוגיים ואתיים), מצביע על כך שתוכניות שיקום החותרות אל עבר מימוש חזון "הגנת היישובים" ועיבויים באמצעות גרעיני נח"ל ומתנדבים אחרים (על אף כוונותיהם הטובות) אינן מהוות פתרון אמיתי. הן משמרות את הקונספציה הקיימת של המשך קיום מדיניות הבעלות הלאומית על קרקעות המושבים והקיבוצים, הנסמכת על הצדקות ביטחוניות ואינטרסים לאומיים, ואינן מחדשות דבר במדיניות הקרקעית הקיימת.
הרגולציה הקרקעית המסיבית שהנהיגו גופים כמו רשות מקרקעי ישראל לאורך דורות על קרקעות הישובים השיתופיים החקלאיים, יישובי העבודה והחקלאות, מעלה שאלות על התועלת וההוגנות בהמשך קיום מדיניות זו, בפרט כיום, במסגרת תוכניות שיקום ותקומה. כאן האתגר הוא לבחון מחדש את מושג "האחיזה בקרקע" מחוץ להקשרו הביטחוני.
קרקעות המושבים והקיבוצים, כמו גם הקרקעות בערים, הן בבעלות לאומית. עם זאת, במשך השנים התקבעה התפיסה שמדובר בשני מגזרים נפרדים של מקרקעין עם משטרי ניהול שונים (והגבלות שונות). בעוד שבעיר מוענקות זכויות חכירה חזקות הנישאות על גבי תהליכים של עיגון זכויות והפרטה בקרקע העירונית, בכפר (במושבים ובקיבוצים) מבוצעת ממש הצברה כלומר החלשה משמעותית של הזכאות לחכירה לדורות בשיטות שונות, כולל הקפאה או צמצום סל הזכויות בקרקע החקלאית (בעניין זה, ראו גם את השלכות בג"צ הקשת המזרחית הדמוקרטית).
אולם בעלות לאומית על מקרקעין אינה ערך עצמאי. כמו כל מדיניות ציבורית, היא צריכה לשרת תועלות ציבוריות באופן יעיל ומועיל. יתרה מכך, לנוכח התוצאות הקשות של ה-7 באוקטובר וניזקי המלחמה, כבר ברור, לכל הפחות, שהמדיניות הקרקעית הקיימת כבר לא ממש משרתת את המטרה הביטחונית של "אחיזה בקרקע". בעת הזו יש לקחת בחשבון צורות חלופיות של משטר קרקעות, אשר יוכל לשרת יעדים אלה.
תוכניות שיקום המתאימות למרחב הכפרי בקווי העימות חייבות להתחשב בסוגיות הציבוריות והמשפטיות המורכבות הנוגעות בחכירה החקלאית בישראל. משטר המקרקעין במגזר הכפרי הוא קו ההגנה הביטחוני והחקלאי-תזונתי של ישראל. אף אחד מהכותבים, הפוליטיקאים, והיועצים העוסקים בתוכניות השיקום אינו בוחן את מושג "האחיזה בקרקע" בהקשר להיבט הקנייני האישי של אותם אנשים שחלקם ממש מסכנים את חייהם (לפעמים לאורך דורות רבים).
מבחינה זו, ההצעות לשיקום המתמקדות ב"הגנת היישובים" באמצעות גרעיני נח"ל הן כלעג לרש: הן רק מנציחות את המצב הקיים ואינן מציעות לו פתרון הולם. חברי הגרעינים הם זמניים, ורק חלקם יישארו ביישובים, וגם להם יהיו זכויות קניין מוגבלות (בקרקע ובדיור) בשיטה הקיימת. לעומת זאת, התייחסות ראויה לשיקום אמיתי של היישובים, המבוססת על בחינת זכויות המקרקעין של תושביהם (חבריהם), יכולה להחזיר את התושבים ולתמוך בתקומת היישובים, לחזק את עמידתם ואחיזתם בקרקע.
התזה לפיה "צה"ל אשם, צה"ל ייתקן", אף על פי כוונותיה הטובות, אינה משרתת באמת את האינטרס הציבורי לתקומה אמיתית של יישובי קווי העימות כמגזר חקלאי חזק, מתפקד ויעיל. למעשה, היא רק מנכיחה את המצב ששרר כאן מאז קום המדינה – וסופו (שעדיין לא נראה באופק) ידרוש שיקום עמוק. שיקום אמיתי של יישובי קווי העימות מחייב להשוות את זכויות הקניין הקרקעי של מושבים וקיבוצים לאלו של תושבי הערים. זהו הבסיס ל"הגנת היישובים וחיזוקם (ופיצויים)", וחייב להיות מרכיב יסודי בכל תוכנית שיקום ראויה ליישובי קווי העימות בצפון, בדרום, במזרח, ובכל מקום.
