בחסות ממשלה לאומנית מובהקת, מיושמת התנגדות חסרת הגיון הן לפתרון מדינה דו-לאומית והן לפתרון שתי מדינות נפרדות. בהיעדר נכונות מול כל אחת משתי האפשרויות הללו, אנו נותרים ללא שום פתרון מדיניד"ר רן כוחן, צרעה
ככל שלמדתי ולימדתי על מלחמות שחרור של עמים שונים, הלכה וגברה בי הפליאה על מנהיגי מדינות שעשו, כל אחד בזמנו, כל שביכולתם לבלום ולדכא שאיפות אלו. במרבית המקרים, מנהיגי המדינות הללו התנהגו בטיפשות מוחלטת, וסופם שהפסידו גם את הקרב וגם את המערכה. לרוב הם גרמו נזקים קשים לעמיהם, ולא אחת גם לעצמם.
ההיסטוריה המודרנית מלמדת אותנו שוב ושוב כי עמים ששאפו להגיע לעצמאות מדינית ולריבונות, והתמידו במאבק, לעיתים תוך שימוש בדרכי אלימות, הגיעו לבסוף למטרתם, גם אם בחלוף שנים.
הפתיח לעיל מציע, ולא בפעם הראשונה, שמנהיגי ישראל לדורותיהם נוהגים בטיפשות מוחלטת בניסיונם לדכא את השאיפה הלאומית הפלסטינית לעצמאות מדינית. סביב האמירה הישראלית החוזרת ונשנית, כי שאיפת העל של הפלסטינים היא לבטל את קיומה של מדינת ישראל ולסלק את אזרחיה חזרה לארצות מוצאם, צצה אמירה מקבילה, כי נחוץ צבא חזק, וכי רק בשימוש גובר בכוח צבאי, ניתן לסכל את השאיפות הפלסטיניות. התיזה הזאת גרמה לכך, שאנו נלחמים כבר עשרות בשנים, ויש מי שבטוחים שנילחם עוד עשרות שנים, מבלי להגיע לפתרון מדיני מוסכם כלשהו. הסירוב המתמשך שלנו להגיע לדיבור מעשי עם הגורמים המתונים בעולם הפלסטיני, הוביל לכך שאנו נאלצים להתמודד כיום עם רשות פלסטינית מוחלשת, ועם גורמים קיצוניים יותר כמו חמאס, ג'יהאד, חיזבאללה ודומיהם. העובדה היא שכל המבצעים והמלחמות שחווינו לאורך השנים, לא הצליחו להוציא אותנו מתוך המנהרה המדינית החשוכה שבה אנו נתונים.
להצדיק את ההתנחלויות
השאיפה לחיסולה של מדינת ישראל, בעוצמה שהייתה קיימת לפני עשרות שנים, איבדה משמעות וכבר מזמן אינה רלוונטית. נכון להיום, היא משרתת בעיקר חוגים ימניים לאומניים בישראל שמבקשים להצדיק באמצעותה את ההתנחלויות ואת המשך הכיבוש הישראלי בשטחי יהודה ושומרון. העולם המוסלמי, לפחות חלקו (מצרים, ירדן, מרוקו, הסכמי אברהם וכיו"ב) הכיר בקיומה של מדינת ישראל. בלית ברירה, גם הפלסטינים הכירו בכך דה-פקטו. קרוב לוודאי שהיו מסכימים לפתרון של "שתי מדינות", ובתנאי שיהיה מבוסס על פשרות מוסכמות. מבחינה זו הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו שונה מכל סכסוך אתני-לאומי בכל מקום אחר בעולם. הוא פתיר ומותנה אך ורק ברצונם של הצדדים, ובתנאי שהדיונים יתמקדו סביב סוגיות לאומיות-טריטוריאליות ולא סביב שיח דתי-משיחי-פונדמנטליסטי עקר והזוי.
אילו מנהיגינו היו חכמים יותר, הם היו עושים כל מאמץ להגיע לפתרון מדיני ולחסוך מאתנו הרג, הרס וסבל פרטי ולאומי. נכון. לעת הזו קיימת הקצנה ושנאה הדדית בקרב הישראלים והפלסטינים, אך אין בכך למנוע פרספקטיבה מדינית לטווח ארוך, על מה שיידרש להיעשות בהמשך. שהרי כמה פעמים נאלץ לשוב ולכבוש את רצועת עזה, ומתי יחסך מעמנו ההכרח להילחם בסמטאות הצרות של הקסבה בשכם ובג'נין? ככל שנמשיך להחזיק בדעה "שאין-עם-מי-ואין-על-מה לדבר", וכי רק כוח ועוד יותר כוח פותרים בעיות, נמשיך לחיות על חרבנו עד קץ הימים.
לא ניתן לדכא שאיפות לאומיות
הינה מספר דוגמאות מההיסטוריה המוכיחות שניתן, אם רוצים, להתנהג שונה ואחרת. כולן לקוחות מהתקופה בת זמננו: התפרקותה של האימפריה העות'מנית, אחרי מלחמת העולם הראשונה, הביאה להקמתן של מדינות הלאום הבאות: יוון, סרביה, מקדוניה, בולגריה, רומניה, אלבניה. בסמוך לסיום המלחמה ההיא צצו וקמו מדינות-לאום נוספות: אוסטריה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין, פינלנד, ליטא, לטוויה, אסטוניה ועוד.
תהליך דומה של הפרדה על בסיס אתני-לאומי למדינות נפרדות, התרחש אחרי קריסתה של ברית המועצות ב-1991, ושל יוגוסלביה במהלך השנים 1995-1991. למעלה מתריסר מדינות לאום שבו והוכיחו את האקסיומה שלא ניתן לדכא שאיפות לאומיות מרגע שהן פורצות החוצה. אוקראינה זכתה בעצמאותה, לאחר שלמעלה מ-90 אחוז מכלל תושביה הביעו רצון לפרוש מחיבוק הדוב הרוסי.
ישנם גם מודלים ידועים שקמו על בסיס פתרון "שתי מדינות". כך, למשל, נורבגיה נפרדה משוודיה ב-1905, פקיסטן נפרדה מהודו ב-1948, בנגלאדש נפרדה מפקיסטן ב-1971, סלובקיה ניתקה מצ'כיה ב- 1993, אריתראה ניתקה מאתיופיה ב-1993, קוסובו נפרדה מסרביה אחרי 1998 ודרום סודן חדלה להיות חלק מסודן ב-2011. שכנתנו, קפריסין, היא דוגמה לשתי מדינות לאום נפרדות, טורקית ויוונית, המתקיימות בדו-קיום על אי אחד.
ישנן קבוצות לאום שעדיין לא ויתרו על שאיפתן להגיע לריבונות מדינית. כפי שהדברים נראים, הן ימשיכו להיאבק עד שישיגו את מטרתן. כך הכורדים הנלחמים להקים מדינה עצמאית בצפון עיראק. כך התנועה הלאומית הסקוטית שמבקשת להתבדל מבריטניה הגדולה, וכך גם הקטלונים מספרד. ראוי להתבונן גם בשתי דוגמאות אחרות: הצרפתים בקוויבק קנדה, והפלמים בבלגיה. למרות שבשני המקומות נשמעים קולות רמים על התבדלות ועצמאות, שתיהן הצליחו, לפחות עד עצם היום הזה, לקיים מערך של שני לאומים החולקים שלטון בדו-קיום ובתוך מדינה אחת.
לסיכום, המדינה היחידה בעולם שאצלה הדברים, לכאורה, מורכבים ומסובכים עד היסוד, היא מדינת ישראל. כאן, בחסות ממשלה לאומנית מובהקת, מיושמת התנגדות חסרת הגיון הן לפתרון מדינה דו-לאומית והן לפתרון שתי מדינות נפרדות. בהיעדר נכונות מול כל אחת משתי האפשרויות הללו, אנו נותרים ללא שום פתרון מדיני. מן הידועות היא שחכמים לומדים מניסיונם של אחרים ואידך, זיל גמור. נראה, שמנהיגינו הם באמת כל-כך טיפשים, עד כדי כך שאינם מסוגלים ללמוד לא מניסיונם של אחרים ואפילו לא מזה של עצמם.
