אורה ערמוני נוגעת בספר שיריו החדש של דודו פלמה, "כשהגענו מן הים", ופותחת בפנינו צוהר גם לאישיותו של הכותב, שהוא לא רק משורר, אלא גם אמן רבגוני ואדם
הבה נפתח את ספר השירים החדש של דודו פלמה, "כשהגענו מן הים", שעל כריכתו מתנוסס ציור שלו: אדם צופה בציפורים נודדות (זו הפרשנות שלי לציור), ונתחיל לקרוא את השירים מבראשית.
ואכן, השיר הראשון בספר, שזה עתה יצא לאור בהוצאת "עמדה", הוא "בראשית סוף", שנפתח כך: "מה רב הפיתוי לשרטט מבראשית את / דיוקן כבודו הצורב מראשית עד אחרית", ובסיום הספר נגיע לשיר "רות סוף", "והצופה עוד יספיק, על כוכבו הדועך, / שבריר של שנייה לפני שהכול יסתיים, / לחשוב לעצמו 'כמה יופי' ודי".
לפני שאמשיך, התנצלות: פה ושם נטלתי, בגלל קוצר המקום, רק חלק משיר מסוים, ואני מבקשת את סליחת כל השירים בשלמותם. היה קשה לבחור בשירים מסוימים, או בשורות מתוכם, ונותר לי רק לומר לקורא: קרא את כל הספר, בשלמותו, כדאי לך, לא תצטער, וזאת משום שספר השירים הזה כאילו מבקש אותי: אל תכתבי על הספר, פשוט, תני לקורא אוהב השירה לקרוא את השירים, ולחזור ולקרוא בהם שוב ושוב, ולאחר קריאתו, לצרף את הספר לפינת ארון הספרים האהובים עליכם.
ובכל זאת אכתוב ואפתח במעט היסטוריה, באירוע שקרה לפני יותר משלושים שנה. בשנת 1989 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר הביכורים של פלמה "טהיטי", שזכה מיד לזרם, ליתר דיוק, לשיטפון, למבול של תגובות.
איפה התפרסמו ומתי הופיעו הכתבות על ספרך הראשון, ספר הסיפורים "טהיטי"?
"אז ככה", נזכר דודו, "'טהיטי' ממש הוצף. יהודית אוריין כתבה עליו ב'ידיעות אחרונות', אבי גיל ב'על המשמר', אביה זמרן בעיתון 'הקיבוץ', ארנון לפיד ב'הדף הירוק', תמר משמר כתבה עליו ב'מעריב', שלומית טנא שוב ב'ידיעות אחרונות', שרה אורטל במוסף של 'ידיעות ירושלים', דן מירון דיבר על הספר במוסף רדיו לשבת ברשת א', ואת, אורה ערמוני, אולי אינך זוכרת, אבל הכנת עליו עבודה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. העבודה שלך נקראה 'מוטיבים פנטסטיים בסיפור מה הדאווין שלך מר זילברמן', מתוך ספרו של דודו פלמה, 'טהיטי', מוגש במסגרת הקורס: 'הפואטיקה של הפנטסטי' של ד"ר סמדר שיפמן".
וואו… מדהים. לא פלא שבגלל עומס התגובות חדלת לכתוב סיפורת…
"נכון. מלים כמו 'קול חדש בשפה העברית', או 'סופר נולד…', ועוד כהנה וכהנה התרוצצו מסביב ל'טהיטי', ואני הייתי כנראה במעין שיתוק, או פאניקה, או חרדה…".
ודודו ממשיך ושולף זיכרונות: "הנה שורות מספר מתוך העבודה של אורה ערמוני על הסיפור 'מה הדאווין שלך מר זילברמן', מתוך הספר 'טהיטי':
"'ספר ראשון של דודו פלמה, סופר צעיר הצומח אל ומתוך 'הדור האבוד' הפרטי-ישראלי שלנו: דור מלחמת לבנון והאינתיפאדה, מה שקדם להן ומה שבתוכן. הסיפור 'מה הדאווין שלך מר זילברמן', הוא אחד מסיפורי הקובץ 'אתי מלבנון', סיפורים שברקע שלהם מרחפת מלחמת לבנון. 'אתי מלבנון' כזכור לנו הוא שיר אהבה: 'אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי'…
"קריאה ראשונה: לכאורה, סיפור פשוט, ריאליסטי. אב מקיץ מסיוט שבחלום הלילה, ועובר למציאות מסויטת פי כמה: בנו, המפגר, נקרא לשירות בצבא.
"הסיפור מציב אותנו מלכתחילה בתוך כברת ארץ וזמן מובחנים: מלחמת לבנון, הבן בעל הפיגור הקשה ביותר, היודע להגות רק מילה אחת בלבד: 'אבא', נלקח למלא את 'חובתו למולדת', בלבנון, ואף הופך לקמע של פלוגתו, לחייל המסור ביותר…".
ואז, אחרי כחמש שנות "בצורת", חזרת לכתוב…
"לא ממש. חמש שנים חלפו עד שחזרתי לכתוב, אבל לא עוד פרוזה. עברתי לכתוב שירה. ומאז כל חמש שנים לערך יצאו לאור פרויקטים אמנותיים שלי: ספר שירה, או תערוכת ציורים".
בשנת 1994 יצא לאור ספר שיריו הראשון, "מחלקת נביאים סגורה", בהוצאת "תג"; ב-2005, "המקום ינחם" / שיר בית קברות", בהוצאת "שדמות"; ב-2010 "כמו שור בלי ראש", בהוצאת "פרדס"; וב-2020, כלומר זה עתה, יצא לאור ספר השירים הנוכחי, "כשהגענו מן הים", בהוצאת "עמדה".
"ערך את הספר המשורר עודד פלד, חברי לקיבוץ כפר-הנשיא, אתו אני נפגש אחת לחודש לסעודה ספרותית בחצור הגלילית. עד כה ערכתי את כל הספרים בעצמי, אבל הפעם בחרתי בעודד כעורך. כמו כן בחרתי הפעם להוציא לאור את ספרי בהוצאת 'עמדה', שאחד מעורכיה, רן יגיל, כתב בשער האחורי של הספר את התרשמותו. בחרתי בהוצאת 'עמדה', שיש לה בהחלט עמדה פוליטית ספרותית, שמקפידה על כתיבה מודרניסטית, ואינה מפחדת להיות אליטיסטית".
עוד כמה שורות פרוזה לפני שניגע בשירתו של דודו בספר הזה. דודו נולד באשדות-יעקב מאוחד, להורים ניצולי שואה. לכפר-הנשיא הגיע בתחילת שנות השבעים. הוא נשוי למעיין, אב לארבעה, וסב לשמונה. עיסוקו העיקרי: הוא מנהל לימודים במכינה קדם צבאית בגליל העליון. כיום, בגמלאות.
אם חששתם שעם יציאתו לגמלאות דודו יהיה משועמם, הרי לכם מספר שורות שנכתבו עליו על ידי חברו, איצי ברתנא, עם פתיחת תערוכתו, "אמנות או נאמנות", בגלריה בקיבוץ מחניים בשנת 2019. הן יבהירו לכם שהאיש עסוק מעל לראש: "הוא איש רבגוני וחסר מנוחה. הוא מחנך ומרצה ואמן וסופר ומשורר ועיתונאי ועורך ומחזאי ובימאי, ובעיקר הוא איש מאוד אכפתי, שלוקח מאוד ללב. ברוב יצירותיו הוא מתייחס למה שקורה בחברה הישראלית ולחברה הישראלית, והוא זועק את זה בכל דרך אפשרית, יורה את תפישת העולם שלו ואת תגובותיו למתרחש בכל הכלים שיש לו, בכל האמצעים שהוא מכיר, רק שהיריות שלו הן אמנותיות, הן לא באש חיה".
אז מכל ה"דודואים" שהוזכרו כאן, מי אתה יותר?
"אני חושב שהזהות שלי מורכבת. אני יחיד-רבים. פעם קראו לזה 'אישיות רנסאנסית'. אני לא מצמצם את עצמי. תפישת התרבות כיום הולכת על ספציאליזציה. לא אצלי. אני חושב שאני מעין מעצב. כל אמצעי ביטוי הוא אצלי סוג של עיצוב משמעות, ואני נמצא בכל אחד מהם. אף פעם לא שאלתי את עצמי מי מהם אני יותר".
משום מה, לא הזכרת את היותך קיבוצניק, ודווקא נושאים קיבוציים מבצבצים בשירים, "חליבת לילה", "לוח מודעות", "החצרן", "האסם", ואפילו "בשמי ערב כחולים". יש בשירים האלה משהו מן הגעגוע לעולם הקיבוצי שהיה ואיננו עוד. וישנו גם השיר "פילוג", שנוגע בקשה מהאירועים שחווה הקיבוץ שלך, שבו נולדת וגדלת, אשדות-יעקב מאוחד: "איך שברו בחמת זעם / את המדרכה שחיברה / בין שני הקיבוצים / והקימו במקומה גדר תיל דוקרנית. / שמא יעז לעבור משהו, או מישהו / מהצד של האיחוד לצד של המאוחד. / אפילו הציפורים בצד של המאוחד / כיבדו את הגדר. / אצלנו הכול היה בהתנדבות"….
כן, אז בהחלט יש בך גם מן הציניות, הייתי אומרת, הומור ציני, סרקסטי, ויחד עם זאת, ואולי בניגוד אופייני, המון אהבה וגעגועים בשירים על אימא ועל אבא זיכרונם לברכה. בשיר הראשון במחרוזת שירים שנקראת, "כשאבא שלי מת מסרטן", אתה כותב:
לִפְנֵי שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי מֵת מִסַּרְטָן,
הַסַּרְטָן שָׁלַח גְּרוּרוֹת אֶל הַמֹּוֹחַ שֶׁלּוֹ.
לָקַחְתִּי אוֹתוֹ בָּרֶכֶב לְבֵית חוֹלִים רַמְבַּ"ם,
וְכָל הַדֶּרֶךְ נִסָּה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת לְהִימָּלֵט
הָיָה כְּציִפּוֹר מִתְנַגֶּשֶׁת אֶל סוֹרְגֵי בַּרְזֶל הַכְּלוּב…
… בְּכָל הַשְּׁלַבִּים שֶׁל בְּגִידַת הַגּוּף, שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ לָמוּת כַּאֲשֶׁר
כְּבָר רָצָה כָּל כָּךְ, חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי כַּמָּה הַרְבֵּה בֶּן אָדָם נִשְׁאַר
בּוֹ גַּם בְּעֵת שֶׁגּוּפוֹ הָלַךְ וְנֶעֱלַם בְּדֶרֶךְ הַכְּאֵב שֶׁל כָּל בָּשָׂר וְהִתְפַּלֵּאתִי
לְגַלּוֹת כַּמָּה הַרְבֵּה שִׂמְחָה הָייְתָה בִּי כַּאֲשֶׁר רוּחוֹ הַמְּיוֻסֶּרֶת
עָזְבָה סוֹפְסוֹף אֶת הָעוֹלָם בִּצְרָחָה גְּדוֹלָה וְנוֹרָאָה שֶׁל חֹופֶשׁ.
ויש בשיריך שילוב של הומור ועצב קשה ועמוק שמתייחס למה שקרה וקורה ובוודאי ימשיך לקרות בינינו לבין שכנינו, ואני מודה ומתוודה שקרע לי את הלב השיר, "תמותי כבר, יא כחבה": "לפני שנה במחסום מבוא דותן / חגו חיילים כזאבים טורפים סביב / לנערה שהייתה מתפתלת על הכביש / וצעקו אליה בשפתה היפה של זוהרה אלפסיה: 'תמותי כבר, תסבלי, תסבלי, יא כחבה' / … הנערה גוועה לאט על הכביש בין קולות הצחוק / והלעג של גברים גברים בנעלים אדומות…".
השיר לא מסתיים ככה. מי שמסוגל, צריך להמשיך ולקרוא בו. "כחבה" פירושו זונה במרוקאית. השיר נכתב לזכר מותה המר כלענה של נוף אנפיעאת, בת 16, מהעיירה יעבד, שנורתה למוות בארבעה ביוני שנת 2017, במחסום מבוא-דותן.
ועוד לא סיפרנו על 100 הימים, שדודו ישב בכלא בעוון סרבנות… ויכולנו לספר עוד ועוד על דודו האדם, האמן, המשורר, אבל זהו-זה.
רוצו לקרוא ב"כשהגענו מן הים".
