תמימות תהיה לחשוב שאפשר לחיות בבועה שמנתקת באופן מוחלט את החוץ מהפנים; ובכל זאת, בכל מה שקשור למערכת המשפחתית, יש חשיבות עצומה ל״סינון הרעשים״ שמגיעים מבחוץ, לפחות עד כמה שניתן, כדי לשמור על שלום הבית
זליגה של סערות מבחוץ אל קירות הבתים ויצירת קרעים משפחתיים הייתה מנת חלקן של משפחות רבות מאז ומתמיד. במיוחד זכורה לי עוצמתה של הסערה בתקופת מגפת הקורונה, כשפערי גישות בנוגע לנושא החיסונים צפו מעלה. זה הגיע לידי כך שבני משפחה נגרעו מרשימת המוזמנים לארוחה משפחתית, כיוון שבחרו לא להתחסן. במבט לאחור, זה נשמע כבלתי הגיוני שכך קרה, ובכל זאת אלו התרחשויות שהפתיעו בחזרה על עצמן בבתים רבים.
הפערים עוד המשיכו לזלוג לבתים בתקופה של הפגנות כנגד צעדי הממשלה בנושאים משפטיים, כשחלק מבני המשפחה חשב כך, וחלק שני חשב אחרת. הדבר עוד נמשך עם סערות על רקע מלחמת ״חרבות ברזל״, ולמעשה ממשיך להתקיים עד היום על רקע שאלת הגיוס, כאשר דיון סוער מתחולל בין בן משפחה השומר על דת, לבין בן משפחה אחר שדבק בחילוניותו.
כך למרבה הצער קורה לא פעם, כשזעם הרחובות זולג לתוככי הבתים, ועל רקע כשלים בתקשורת שנוכחים בשיחה משפחתית, ומשם הדרך לפיצוץ ולקרע משפחתי קצרה. זה לא הכרחי, ואכן לא תמיד קורה. אבל כששומר הסף אינו על המשמרת, הוויכוח החיצוני יכול להרעיד קירות של בתים.
האגודה מול הוועד – שני מחנות בבית אחד
זה התחיל בשאלה שגרתית ששאלה הנכדה את אביה בארוחת שישי המסורתית המשפחתית. ״אבא, שילמת כבר על המנוי לבריכה?״ והתגלגלה לתשובה לקונית: ״בינתיים לא. אני מחכה לסבא ולחברים שלו מהאגודה״. השאלה והתשובה יכולות היו להתנדף, במיוחד כשמדובר במשפחה שכונתה במושב ״משפחה למופת״.
כולם במושב מכירים את משפחת אליהו, ולא פעם מתפעלים ממסורת ארוכת השנים של ארוחות משפחתיות קבועות. כל בני המשפחה, בהרכב כמעט מלא, מתכנסים מדי שבוע בבית הסבא והסבתא. ״כל הכבוד לאסתר ולאברום שמצליחים לעמוד בעומס האירוח השבועי, כל הכבוד לכלות שנותנות יד מדי שבוע, וכל הכבוד לילדים ולנכדים על הגיבוש ועל המחויבות להתייצב״, היה המסר שדובר בשבחה של משפחת אליהו בצורות שונות שנים ארוכות.
אסתר ואברום הגיבו בהתרגשות מהולה במעט מבוכה, בכל פעם שאחד החברים אמר משהו על כך במפגש מקרי או יזום בצרכנייה או בבית העם. הם החזיקו בגדולה הזו, והיו גאים בעצמם ובצאצאיהם על הנכס התקשורתי המוצלח, שאין שני לו, וידעו שלא לחינם זכו בו. הם השקיעו בכך עשייה ומחשבה רבה.
תמונת המצב הזו התהפכה ביום אחד. דקות ספורות לפני שכולם התיישבו לשולחן, התיישבו שלושת הבנים עם אביהם במרפסת הבית, עם כוס ערק ביד. הרגל של שנים. ״אז מה עם הבריכה, אבא? האגודה מתמהמהת עם אישור התקציב השנה, ועוד מעט קיץ,״ שאל איתמר, הבן הצעיר.
״אני לא יודע, בן. לא נראה שהשנה זה יקרה. אנחנו מבינים שיש השקעות חשובות יותר לשנה הזו. בכל מקרה, זו לא בעיה. יש כמה בריכות בסביבה. ככה שהילדים לא יישארו חלילה יבשים הקיץ.״
אלעד, הבן האמצעי, הגיב לדברי אביו בצחוק מתגלגל, וחזר על דבריו בקריצה: ״רק שחלילה לא יישארו יבשים.״ צחוקו נקטע כשהבחין במבט החמור ששיגר אליו אחיו איתמר, והוא מיד הרצין: ״טוב, מה אמרתי?! זה היה מצחיק, אתה חייב להודות!״
״מה יותר חשוב מהצעירים של המושב? חשבתי שהגדרתם מטרה ממוקדת לשמור על הבנים הממשיכים במושב?! כבר התחרטתם?״ שאל איתמר, כשטון דיבורו מחריף במקצת.
״אתם, בוועד המקומי, רק חושבים שצריך לרפד לכם כל הזמן את הכיסא, כדי שתישארו פה. אתם לא עושים לאף אחד שום טובה. לנו, החבר׳ה של האגודה, לא ליטפו אף פעם את הראש. היה כסף – שחינו. לא היה כסף – טיפסנו על עצים. אתם, כל החבורה של הוועד המקומי, חושבים שמגיע לכם הכול,״ השיב האב בטון מוגבר.
״אנחנו? הוועד המקומי? לא הבנתי, אבא! מי זה אנחנו, ומי זה אתם? חשבתי שכולנו באותו עניין?״ השיב איתמר בטון קשה.
״אף פעם לא היינו באותו עניין,״ מיהר אביו לחתוך את דבריו. ״אתם רק חושבים שמגיע לכם הכול, ושאנחנו, החברים באגודה, זה לא יותר מפונקציה של כספומט לכל גחמה שיש לכם. משהו פה השתבש. השנה לא יהיה תקציב לבריכה. תיסעו לאחד הקיבוצים הקרובים. אף אחד לא נשאר עם צלקות מזה בתקופה שלנו."
אסתר והכלות יצאו למרפסת בבהלה, כשאיתמר נעמד בהחלטיות. ״הולכים!״ הוא אמר בתקיפות לאשתו ולשתי בנותיו, וסימן עם ידו בהחלטיות לעבר שביל הכניסה, כשהוא מאיץ בבנותיו להתקדם החוצה, בזמן שהן מתמהמהות בחיבוק אחרון עם סבתא.
״איך התגלגלנו לכאן?״
בקול חנוק פנתה אליי אסתר. ״היינו משפחה למופת. ככה אמרו כולם. איך התגלגלנו לסיפור הזה?״
מאז אותה מריבה חלפו חודשיים, ואיתמר ניתק כל מגע. ״הם יצאו מקבוצת הוואטסאפ של המשפחה, הם לא מגיעים לארוחות, והוא לא מסכים שאפגוש את הנכדות."
מפגשי הגישור החלו רק אחרי לחץ כבד מכל כיוון אפשרי של האם אסתר, הכלות והאחים. צעד אחר צעד אנחנו מתירים את הכעסים ובונים מצע מחודש לתקשורת טובה. שנות הגישור עבור משפחות בנושאים שונים של מחלוקת לימדו אותי שיש מיליון סיבות לצבור כעסים. הכול עניין של בחירה בדרך להסתכל על פני הדברים.
למרבה המזל, מספיקה לרוב רק סיבה אחת טובה שתצדיק התפייסות. הסיבה היא משפחה. בחודשים האחרונים רתומים איתמר ואביו למטרת הגישור על הפער שיצרו באותה שיחה סוערת, ויחד איתי בונים ״תקנון״ לשיח משפחתי. התקנון אינו מאפשר בשום צורה זליגה של ויכוחים בין האגודה לבין הוועד המקומי לתוך קירות הבית. מה ששם, נשאר רק שם; כשעיקרון המשפחתיות קודם לכול.
הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
