הלל למתנדבים בחקלאות במלחמת חרבות ברזל

את אנשי ארץ ישראל היפה פגשתי במסיק זיתים באחד המושבים בדרום הארץ. אלו הם המתנדבים. היו ביניהם צעירים ומבוגרים, שהגיעו לבדם, עם בני/בנות זוג, עם ילדיהם, או עם חבריהם

מאז פרוץ המלחמה, כבר למעלה משנה, המצב הכלכלי בארץ הוא בכי רע בעיקר בדרום ובצפון. מלונות ובתי עסק נסגרים, תנועת המטוסים והאוניות פחתה, ואילו החקלאים ממשיכים בעקשנות לעבד את אדמתם. וזאת כי החקלאות אינה רק פרנסה אלא דרך חיים, כי החקלאות מייצרת מזון לתושבי הארץ, כי עבודת החקלאות מסמנת את גבולות הארץ. הקשיים שלהם רבים. יש חקלאים שיוצאים לחלקות הגידול שלהם ולמטעים תוך סיכון חייהם והם סובלים ממחסור בידיים עובדות.

רבים מהמתנדבים מגיעים באמצעות "השומר החדש," אשר מקבל פניות מן החקלאים ומקשר ביניהם לבין מתנדבים באמצעות הודעות ווטסאפ. גם "לקט ישראל" – אשר בימים כתיקונם מקבל מן החקלאים עודפי יבול כדי לחלק לנצרכים – מארגן עתה קבוצות של מתנדבים כדי לעזור להם.

להלן כמה דוגמאות לאנשים יפים אלו, המתנדבים בחקלאות.

יובל – משפחה מחוברת לאדמה

יובל ניב בן ,65 מתגורר בכפר בן נון. הוא בעל שני תארים בהנדסה כימית מטעם הטכניון ומשמשכמהנדס חומרים בחברה בבאר שבע.

"מאז השמונה באוקטובר אני מתנדב כמעט בכל מקום שאני יכול בעת הפנאי שלי. יש לי הרבה שעות עבודה בעוטף, גם קצת בגליל, כולל שבוע חליבה ברפת של קיבוץ ניר עוז בדצמבר ".2023 הוא מספר. "בזכות מקום עבודתי באזור הדרום אני מכיר אנשים רבים בקיבוצי האזור. לצערי יש לי היכרות ונגיעה אישית לאנשים שנפגעו שם, נרצחו או נחטפו. אחד ההרוגים היה קולגה שלי בעבודה – טל חיימי מכיתת הכוננות של ניר יצחק. עבדתי גם עם אנשים מכפר עזה. הכרתי את כנרת גת, אימה של כרמל גת מבארי שנרצחה. לקחתי ללב את כל מה שקרה וקורה, ואני מנסה לעשות מה שאני יכול. התנדבותבחקלאות היא חלק מזה".

יובל נולד בקיבוץ דגניה ב.' "המשפחה שלי נמצאת פה בארץ כ120- שנה ואנחנו מחוברים לאדמה יפה. נראה לי מאוד הגיוני וטבעי שחקלאים בתקופה הזו צריכים לקבל עזרה, אז אני עוזר". ומסתבר שזו לא

המלחמה הראשונה בה הוא עבד בחקלאות. "במלחמת יום הכיפורים הייתי בכיתה ט.' לא היו גברים

במשק, ואני וחבריי מסקנו זיתים מאור ראשון עד אחרון".

הוא מגיע אל החקלאים באמצעות קבוצות הווטסאפ. "קראתי באחת ההודעות שיש צורך בעזרה במסיק במושב, ומיד הבנתי שזה מקום ששווה להתאמץ בשבילו. הגעתי לכרם זיתים מטופח מאוד, עם רמה מקצועית גבוהה של תחזוקת העצים ועם פרי יפה עליהם. היה די מרגש לעזור למשפחה המלוכדת של החקלאי שעוסקת במסיק".

לגבי מצב החקלאות בארץ יש לו ביקורת חריפה: "ממשלת ישראל עסוקה בלהחריב את החקלאות באופן עקבי לאורך שנים. הממשלה מזהה את החקלאים כמטרד ועסוקה בלהפריע להם ולא לעזור להם. כשאני פוגש מושבניק שמחזיק את המשק שלו בעצמו, בעבודה עצמית ברמה כזו, זה בשבילי אושר גדול". הוא מוסיף, "ברור שאדם כזה זקוק לעזרה. אני מאוד כועס על היחס שחקלאים מקבלים במדינה. אני חושב שאנשים פה נטשו את ערכי הציונות. אני למדתי מסבא שלי שהאדמה שייכת למי שעובד אותה. ואם לא נעבוד את האדמה היא תהיה שייכת למישהו אחר שעובד אותה. אפשר להכניסאת כל הסיפור הזה למילה אחת – ציונות. ברור לגמרי שיש פה קלקול רב שנים שצריך לתקן אותו. הפעילות של ממשלת ישראל לאורך שנים נוגדת את האינטרסים של החקלאים ולדעתי נוגדת את הערכים של הציונות. במקום להוריד את המכס על היבוא עדיף לסבסד את החקלאים".

בעניין חשיבות אבטחת אספקת מזון עצמית אומר יובל: "אני זוכר רעיון אבסורדי שעלה פעם בארץ ישראל – לא להתפיל מי ים כי זה תהליך יקר, אלא להביא מים במכלים מתורכיה… מדינת ישראל מקבלת כתשעים ותשעה אחוזים מהצרכים שלה דרך הים. ואם מישהו חושב שבמלחמה הבאה הנתיב הזה מובטח, הוא טועה מאוד".

יובל לא מחכה לשינוי המדיניות של הממשלה. הוא – נכדו של דניאל זיו, מנהל חוות ניסיונות ומומחה לבננות – עושה כמיטב יכולתו לעזור לחקלאים, ועל כך יבורך.

גור – מתנדב בלי הפסקה

גור מתגורר באשקלון. הוא עומד להתגייס לצנחנים בעוד כמה שבועות, ובינתיים הוא מתנדב שעותרבות. "אני אדם פתוח ואוהב לנסות דברים חדשים ולהכיר אנשים". הוא מעיד על עצמו. ""אני רוצה להכיר את הארץ לטייל, לנווט ולנסות מה שיותר, וההתנדבות מאפשרת לי לעשות את זה וגם לתרום בעשייה שלי, לכן אני מתנדב הרבה".

"מתחילת המלחמה חוויתי באשקלון את האזעקות, וכל העיר היתה עיר רפאים". הוא מספר. "ואני חיפשתי מה לעשות. שבוע אחרי פרוץ המלחמה התנדבתי במוקד העירייה. הייתי במח"ל העירוני, בו ארזנו סלי מזון וחילקנו לתושבים. נוסף לכך אספתי בעצמי תרומות מכל מני מקומות והעברתי לחיילים כדי להכין 'על האש' ועוד".

בהמשך התנדב גור בכמה מתחמי התרעננות. "אלו מתחמים גדולים בשטח, בהם מספקים לחיילים אוכל, שתייה ומקלחות. במשך חודשיים, מפברואר עד אפריל השנה, הייתי במתחם ענק בגילת בנגב. לאורך כל תקופת המלחמה מוציאים משם כמה מיליוני מנות לחיילים. ומתחילת מאי, כבר חצי שנה, אני מתנדב במבקיעים במתחם ההתרעננות שם".

במקביל למתחם ההתרעננות עובד גור בחקלאות. הוא השתתף בקטיף אבוקדו במשך כמה חודשים. וממשיך להתנדב בחקלאות במסגרת "לקט ישראל."

מספר גור: "לקט ישראל הוא ארגון חברתי שהוקם בתחילת שנות האלפיים כדי להציל מזון ולהעביר אותו לנזקקים. הם אספו מזון שנשאר כל מיני מסעדות ואולמות אירועים, ובנוסף לכך חקלאים תרמו להם יבול שלא נמכר. בתחילת המלחמה החליטו ב'לקט ישראל' שעד כה החקלאים עזרו להם והביאו להם הרבה תוצרת חקלאית, ועכשיו צריך לעזור לחקלאים. הם עשו שיתוף פעולה עם מורי דרך, שגם הפרנסה שלהם נפגעה במלחמה, ומארגנים הסעות של קבוצות מתנדבים לאזור העוטף ולאזור הצפון. לכל מיני מקומות שחקלאים איבדו את העובדים שהיו להם, או שפשוט לא יכלו לגשת לשטח. אני מתנדב שם כמה חודשים. אני מגיע גם לבדי להתנדב. התנדבתי במשך כמה סופי שבוע במסיק זיתים באחד המושבים באזור. נוצר קשר קרוב עם המשפחה במקום, והם אפילו קנו לי מתנה לגיוס ונתנו לי תעודת הוקרה אישית".

יש לציין שגור התחיל את ההתנדבות עוד כשהיה בכיתה יב' ושילב לימודים ועבודה. עכשיו הוא מנצל את הזמן הפנוי שלו לפני הגיוס. כאשר הוא נשאל על תגובת המשפחה לפעילותו, הוא אומר שהם רואים את זה בחיוב, "אבל אני עצמאי ויוזם הכול". הוא מדגיש.

כאשר הוא נשאל מה תורמת לו ההתנדבות, הוא עונה: "מלבד היכרות עם אנשים חדשים ותחומים חדשים, ההתנדבות היא הדרך שלי לקחת חלק במלחמה עוד לפני הגיוס לצבא. אני רוצה לקחת חלק בעשייה. זה מאוד תורם לי אישית". ולגבי החקלאות הוא מוסיף: "אני חושב שחקלאות היא משהו שהמדינה שלנו צמחה ממנו. להתיישב ולעבוד את האדמה זה להכריז על בעלות, זה בעצם לקבוע גבול מסוים וזה מאוד חשוב לשמר את זה. בנוסף לכך, חשוב לשמור על בטיחות מזון מסוימת. מחירי העגבניות, לדוגמא, עלו לאחרונה פי כמה וכמה, וזה משום שחקלאים לא יכלו לספק את הסחורה עקב המצב וגם לא היה יבוא. הזדמן לי כמה פעמים להתנדב בהדליית עגבניות בדרום, אז אני מרגיש שאני חלק משמעותי".

כאמור הוא נהנה לפגוש אנשים. והוא מביא דוגמא: "לאחרונה הייתי בקטיף חסה, בשטח צמוד לשובה. היה שם חקלאי מבוגר, מהאנשים שיש להם הרבה סיפורים מהחיים. תוך כדי עבודה שלנו הוא סיפר על חייו, על משפחתו, על חבריו, והיה כיף לשמוע את זה.".

מפגש מעניין נוסף היה לו בקיבוץ בארי: "בבארי היינו בקטיף פומליות, פגשה אותנו שם בחורה שהדריכה אותנו בעבודה. דיברתי איתה והיא סיפרה לי שהיא לא חקלאית במקור וגם לא מבארי.

מסתבר שבתחילת המלחמה באה לעזור להם, והקיבוץ הציע לה לעבור לגור שם ולהיות אחראית על

המתנדבים, ואת זה היא עושה שם יום יום מהבוקר עד הלילה".

נעמה – יום הולדת בין העצים

נעמה ניסנבוים הגיעה למסיק הזיתים עם בעלה ושתי בנותיה. המשפחה מתגוררת במודיעין, ובנםהבכור טל משרת בסיירת צנחנים. נעמה היא מנהלת בית הספר היסודי "אבני חן" במודיעין, ומתחילת המלחמה היא מתנדבת בכל רגע פנוי שיש לה.

"מתחילת המלחמה נעתי בין דאגה לבננו החייל לבין דאגה לבית הספר, לצוות ולתלמידים, דבר שדורש ממני אחריות גדולה מאוד, לשמור על כולם בטוב. וזה לא קל במצב בו אנחנו נמצאים. הגעתי למסקנה שהדרך הכי טובה להתמודד עם הדאגה, להימנע ממחשבות 'מורידות' וגם לתרום למדינה היא לצאת לעשות משהו. להיות מועילים". והיא אכן עושה את זה. יש לה יום פנוי אחד בשבוע מעבודתה בבית הספר, וביום הזה היא יוצאת להתנדב בחקלאות. "למרות שלא היה לי ניסיון קודם בחקלאות, מצאתי את עצמי בקטיף של כרוב ושל שומר בדרום, קטפתי פלפלים באזור העמקים, קטפתי תפוזים, קלמנטינות ואספתי תותים בשדה".

המפגש עם החקלאים מעניין, כמו החקלאי ממושב יתד שסיפר לקבוצה שהגיעה מטעם "לקט ישראל" על המושב ומה קרה שם במלחמה. אבל קורה שהיא עובדת עם מתנדבים ועם פועלים ולא יודעת בכלל מי הוא בעל המשק.

"אם הגענו למצב שאנשים שאין להם מושג בחקלאות באים לעזור, זה באמת כי החקלאים נמצאים במצוקה גדולה". והיא לומדת כמה קשה העבודה בחקלאות. "איזו עבודה! זה פתח לי חלון באמת לעולם שלא היה לי מושג עליו. לא ידעתי שזה עד כדי כך קשה. "התותים" היא אומרת, "גיליתי שזו ממש אחת העבודות הקשות ביותר. הייתי חוזרת הביתה עם גב 'מרוסק,' עם גוף כואב. עבדתי בשלושה מקומות של תותים, שצמחו על הרצפה, )לא בחממות עם הדליה.( זה ממש ממש קשה. אני לא יודעת איך החקלאים עושים את זה. אני לא יודעת איך אנשים עובדים ככה יום יום. כל הכבוד להם".

לפעמים בעלה חגי, הבת שחר בת ה- 17 והבת שקד בת ה13- מצטרפים אליה. וכשזה קורה "אני מרגישה שהצלחתי" היא אומרת. היא הגדילה לעשות בשני ימי ההולדת שהיו לה בעת המלחמה. "יום ההולדת שלי הוא בתשעה בנובמבר". היא מספרת. "בשנה שעברה המלחמה היתה בראשיתה והיו לכולנו רגשות קשים מאוד, וגם השנה קשה עדיין. להתחבר לחגוג יום הולדת בסיטואציה הזו אי אפשר. אין כוחות לשמוח. בני המשפחה שאלו אותי מה לעשות לכבוד יום ההולדת שלי, ואני אמרתי שאין לי שום רצון לשמוח באיזה שהוא מקום נופש, אין לי מקום בלב לשמחה. לכן הצעתי להם לבוא אתי להתנדב ביום הולדת שלי. זה כן ישמח אותי. הם הסכימו, וכך הגענו למסיק הזיתים במושב. זו היתה מתנת יום ההולדת שלי. המשפחה המארחת היתה מקסימה. מזג האוויר היה מושלם, העבודה במטע היתה מרגשת ולא קשה. היה כיף". היא מסכמת.

אביבית – התנדבות באזור מלחמה

אביבית ושייקה ָמֶנה הם אנשי עסקים שמתגוררים בגני תקווה. "מתחילת המלחמה, כשבועיים אחרישהמלחמה פרצה אנחנו נהיינו חקלאים". אומרת אביבית. "דבר שבחיים קודם לכן לא עשינו חוץ מטיפוח הגינה. מאז המלחמה התנדבנו בענפי חקלאות שונים ולמדתי המון דברים חדשים. זה מאוד התחבב עלי, ובכל שבת פנויה שלנו אנחנו יוצאים להתנדב."

היא מספרת על יום ההתנדבות הראשון: "בפעם הראשונה נסענו אני ובתי עפרי בת ה- 28 להתנדב בדרום. רצועת עזה היתה עדיין מלאה בחיילים על הכבישים שכורעים ברך ושומרים עם נשק דרוך. אני ועפרי הסתכלנו מסביב והבנו פתאום שזה אזור מלחמה פעיל. גם במחסום הזהירו אותנו: 'אתן מבינות אתן נכנסות לאזור מלחמה'… זה היה כשבוע או שבועיים מאז תחילת המלחמה וכבר העסיקו אותנו בשתילה בעוטף עזה. התפלאנו מאוד על העיתוי, אבל החקלאי אמר לנו: 'אני מצטער, יש לי שתילים. אני לא מוותר עליהם' ושתלנו. זה היה מדהים. פשוט חווינו הכול".

בדרך כלל מגיעה אביבית עם שייקה בעלה. הם הורים לשלושה, הצעיר ביניהם חייל קרבי ביחידת החילוץ .669

"מאז נסענו פעמים רבות לעוטף עזה. בהתחלה הנסיעה לשם, כשהכביש הראשי היה סגור, ארכה כשעתיים הלוך חזור. זה היה קשוח. אבל התמדנו. עבדנו עם עגבניות שרי. פתאום הבנתי איך מגדלים שרי ומה זו הדלייה. חוץ מזה עבדנו בקטיף פרי הדר וגם אבוקדו".

"פגשנו מגוון גדול של חקלאים. יש כאלה שהגיעו בבוקר, אמרו לנו מה לעשות והלכו. היו מקרים שעבדנו עם פועלים תאילנדים שנשארו ולא ממש ידענו מי הבעלים. אבל יש כאלה מקסימים שעבדו איתנו ואירחו אותנו יפה. אני מנסה לא לשפוט. אין ספק שזו עבודה קשה. מעבודה בשבת אחת הייתי חוזרת 'מפורקת,' מה קורה כשעושים את זה כל השבוע."?

"למרות הקושי הגופני תמיד חזרנו מאוד מרוצים". מציינת אביבית. "העבודה הזו מספקת. זה זמן ריכוז נעים כזה, זמן למחשבות תוך כדי עבודת ידיים. אני חושבת שזה יותר עוזר לי מאשר לחקלאים". והיא מציינת את המפגש המהנה שהיה להם בעת מסיק הזיתים האחרון עם בעל המשק ומשפחתו. "היו לנו שיחות נעימות. שמענו מהסבא סיפורים יפים. באמת, התענוג הוא כולו שלנו, אנחנו פוגשים אנשים חדשים, מתחומים חדשים, בארץ כולה. אנחנו פוגשים את ארץ ישראל היפה".

משפחת ה"פראיירים"

מי הם הפראיירים? באתר "השומר החדש" הם מוצגים כך:

משפחת הפראיירים היא קודם כל בית. בית לחבורה מופלאה, המחפשת דרך לעשות טוב בעולם", להתחבר לאדמה ולחברה הישראלית, ולקחת חלק פעיל בהיסטוריה הארוכה של העם היהודי ובסיפור

הנפלא שלנו כאן בארץ. בפועל הפרייארים הם בני נוער בכיתות ט-י'ב, המתנדבים בחקלאות במסגרת ."השומר החדש מתוך חיבור לערכים של אהבת הארץ וערבות הדדית

ולגבי ההתנדבות בחקלאות נכתב שם: "משפחת הפרייארים מתנדבת בחקלאות ומסייעת לחקלאים גם בעבודה הפיסית וחיזוק בידיים עובדות וגם מבחינה נפשית ומורלית – להראות שיש מי שמעריך את השקעה הרבה של החקלאות הישראלית ומעוניין שהיא תשגשג

מספר איתמר לוי, תלמיד כיתה יב,' שמתגורר במושב בני ראם: "רכז דרום של 'הפראיירים' הוא ניתאי בן-משה. הוא מתאם עם החקלאים את קבוצות המתנדבים שלנו. הקשר בין כולנו נעשה באמצעות הודעות ווטסאפ. ניתאי נותן ל'מובילים' את הפרטים על ההתנדבות, ואנחנו המובילים יוצרים הודעה מסודרת ושולחים אותה בקבוצות של הפראיירים".

איתמר מוביל את ההרשמה של המתנדבים באזור מישור החוף: אשדוד, אשקלון ועוטף עזה. "כאשר מתנדב רוצה להירשם להתנדבות אני שולח לו טופס, בו הוא ממלא פרטים אישיים לצורך הביטוח. ואז אני מכניס אותו לקבוצת ווטסאפ של ההתנדבות הספציפית וכולנו מתאמים הגעה".

מלבד ההתנדבות משתתפים החברים באירועים כגון טקסים לקראת חגים, פעולות בנושאי מורשת קרב והכרת הארץ, וכן מפגשי גיבוש. בכל אזור יש התנדבות אחת לשבוע לפחות. אם מדובר בקבוצה גדולה שצריכה להגיע למקום רחוק, מתארגנת עבורם הסעה. בודדים מגיעים בכוחות עצמך למקומות קרובים לבתיהם. חלק מהמתנדבים מכירים זה את זה, ואם מצטרפים חדשים, עורכים להם היכרות בתחילת העבודה במשק החקלאי.

איתמר מביא דוגמא לאירוע גיבוש עבור אזור הדרום: "היינו קבוצה גדולה של כחמישים בני נוער. נסענו באחד הערבים לבאר מילכה בדרום, ולמחרת בבוקר השכם התחלנו לעבוד שם בקטיף רימונים. קטפנו שם 40 טון רימונים"! הוא מציין בגאווה.

הם עובדים בענפים שונים: שתילת כרוביות, קטיף עגבניות, מסיק זיתים ועוד ועוד. "אנחנו לומדים תוך כדי עבודה". הוא אומר. "החקלאים משתדלים להכשיר אותנו וללמד אותנו".

לשאלה מה תורמת העבודה למתנדבים עצמם, עונה איתמר: "זה עוזר לנו לבנות את עצמנו. אנחנו רוכשים ערכים והרגלים שעוזרים להתמודד עם המציאות. כמו התמדה, להתגבר על קשיים באמצעות כוח רצון, לחזק את הסיבולת שלנו. וכמובן התחושה הטובה בזכות תרומה לאחרים, עזרה בעת חירום".

לסיכום, מסתבר שגם החקלאים וגם המתנדבים "מרוויחים" זה מזה. תרומתם החשובה של המתנדבים לקיום החקלאות בעת הזו ברורה, אבל גם הם נשכרים בהיכרות עם אנשים חדשים, בלימוד על החקלאות לענפיה השונים, בתחושה של ה"יחד," שהם עושים משהו עם כל העם בעת המלחמה. ועל כך יבורכו.

ולבסוף הערה: חלק מהמרואיינים ציינו שעל פי רוב החקלאים מאירים להם פנים, מסבירים להם את מהות העבודה ודואגים לתנאים טובים. אבל יש גם מעטים שלא טורחים להציג את עצמם או לספק להם אפילו מים לשתייה. "אני לא מצפה לארוחה או לכיבוד". אמר אחד מהם, "ואני לא שופט אותם, כי לעתים לא קל לארח קבוצה גדולה. אבל לפחות מים לשתייה בזמן העבודה הקשה הזו"…

אבל נסיים ברוח טובה. הנה קטע ממה שכתבה מתנדבת לאחד החקלאים:

שלום […] .הבוקר בילינו בחברת שלושה דורות של משפחתך .באנו לעזור ויצאנו נשכרים. הכרנו את החמולה הנפלאה שלך, חשנו את פרי הארץ האהובה שלנו באמצעות "חליבת הזיתים," שמענו את שיחות הצעירים והיפים שבקרוב יתגייסו לצבא […] ואפילו חלצנו את עצמותינו המתבגרות.

ומתנדבת אחרת סיכמה: "חוויה מרעננת ותחושת עשיה חיובית, חיוני מאוד בימינו".

אין ספק: גם החקלאים וגם המתנדבים מייצגים את ארץ ישראל היפה.