יבול שיא
הרפת והחלב
397307156 24839140102351484 5625594541367410635 n

לא מוכנה להקריב את הילדים האישיים על מגש הכסף 

4 דק' קריאה

שיתוף:

התנועה הקיבוצית צריכה להתייצב בגאון ולפנות לחברי הקיבוצים של העוטף ולהגיד להם "חברים יקרים, מי מכם שלא יהיה מעוניין לכונן מחדש את ביתו בעוטף, אנחנו נעזור לו. נעזור לו לבנות בית במקום אחר" 

אני כועסת. יש שלבים לתהליך האבל. ולמרות שאני ממש רוצה ומנסה לכתוב מה עובר עלי ומה עבר עלי ומה קורה לי ורגשות, אני לא יכולה. במקום זה אני כועסת. זה קל יותר כנראה. על מי? הו… רק תנו לי להתחיל…  

על ביבי, על המדינה, על הצבא, על החרדים, על המתנחלים, על התקשורת… ואלו רק הגופים הגדולים.  

העניין הוא שגיליתי שהרבה יותר קל לכעוס על הקרובים אלינו. הרבה יותר קל לכעוס על הילדים מאשר על הבוס. נכון? על בן הזוג. על הקיבוץ. על נציגי הציבור הרבה יותר קל כשיש פנים. שם. אדם שאני מכירה. הרבה יותר קשה לכעוס על המדינה. היא כללית מידי. רחוקה. אז אולי בגלל זה הדברים שלי מכוונים לתנועה הקיבוצית כי בנו אני מאמינה. כי אלו החברים שלי. המשפחה שלי. לא ביבי וחבריו.   

נוטה שלא לחזור לגור בעוטף 

מה שגרם לי להתפוצץ זו שיחה עם חברה יקרה ואהובה מהקיבוץ שלי (שאני בשום פנים ואופן לא מאשימה אותה בכלום כי הכול מכוונה טובה), שבמקרה גרה בשכונה אחרת, שלגמרי במקרה לא נכנסו אליה מחבלים. בשיחה איתה אמרתי שאני נוטה שלא לחזור לגור בעוטף, שזה מובן לגמרי לאור הטראומה שעברתי. היא לעומת זאת, לא מרגישה שעברה טראומה אישית כי לבית שלה לא נכנסו מחבלים, ולה אין בכלל שאלה, ברור שהיא חוזרת לחיות בקיבוץ. והתעצבנתי. לא עליה חלילה. ממש לא. היא אוהבת אותי ואני אותה. ממש התעצבנתי. ובמשך כמה ימים אפילו לא ידעתי למה. מה בעצם הטריד אותי. התעצבנתי מספיק כדי לכתוב. ומתוך זה הבנתי. 

שוב אותו נרטיב 

אני כותבת כאן בעיקר לחברי בתנועה הקיבוצית, למובילים, למנהלי הקהילה, לאחראי האזורים, לנציגי הציבור, אני כותבת אליכם כי אני חלק מכם, בשר מבשרכם, ואני יודעת בדיוק מה אתם עושים. ואני חושבת שאתם מפספסים. ממש כמו החברה שלי שחשבה שהטראומה שלי מדברת מפי (ואגב, היא אולי צודקת).  
בקיבוצים עסוקים כרגע בשני דברים, בשני ראשי חץ ואתם מפספסים ראש חץ חשוב נוסף.  

התנועה הקיבוצית כולה עסוקה כרגע, כמו רוב עם ישראל, במתן תמיכה, אהבה, עטיפה וסיוע לפליטי קיבוצי העוטף ולקיבוצים עצמם. וזה מדהים ומנחם ויפיפה. כמעט לא יאמן. 

להבדיל מרוב עם ישראל, התנועה הקיבוצית עסוקה גם בדבר נוסף, היא עסוקה ביום שאחרי. היא עסוקה בניסיון עיקש ועוצמתי לבנות מחדש את הקיבוצים. דיונים שלמים נערכים: לאן לפנות את הקהילות כך שיוכלו להמשיך לחיות יחד עד שאפשר יהיה לחזור יום אחד ליישובים. נערכות רשימות של אנשים שמעוניינים לעבור לחיות בעוטף ולחזק את היישובים, ישיבות ופגישות מול גורמי שלטון כדי לפשט רגולציה, לאפשר בנייה, לתת הטבות, לפצות, לבנות מחדש, לרפא. 
וזה חשוב. ממש חשוב וחיוני (אני לא צינית). רק שזה שוב, עוד מאותו דבר, ומתחשק לי לדפוק את הראש בקיר.  

זה שוב אותו נרטיב ציוני: לא יכניעו אותנו, לא נוותר, לא ניתן למתים ולשבויים לשבור אותנו, אנחנו חזקים וחסונים ולא נזוז שעל, והמשפט שכה אהוב עלי "אם לא נחזור זה יהיה ניצחון של החמאס". 

 כן, כן, כולם משלמים מס שפתיים ואומרים שמצפים לראות שינוי משמעותי בתחושת הביטחון.  

אבל המהות שזה בכלל לא משנה. בטוח לא בטוח. זה לא משנה.  

כל המדינה מזועזעת כרגע אבל בסוף, עמוק בפנים, בשקט ובסוד, הניצחון האמיתי בעיני כולנו (שגדלנו על ברכי התפיסה הציונית והמיתוס של מגש הכסף) הוא חזרתם של הישובים לתקומה ולבנייה. וזה מה שמכתיב כל צעד, כל בחירה, כל החלטה. נקים אותם מחדש.  

 
פרסונליזציה של השערורייה 

ואני רוצה להגיד שחלק מהזמן אני מבינה את זה, אפילו מסכימה את זה ואפילו חושבת ככה גם. 

וחלק מהזמן אני מרגישה שזה ביזוי של מה שקרה לנו. כבני אדם, כקהילות, כהתיישבות, כמדינה.  

ביזוי של הכאב. ביזוי של השבר. ביזוי של עומק ההפקרה. להגיד לי, או סתם לחשוב, שאם אני חושבת לעזוב את העוטף זה בגלל עוצמת הטראומה שאני עברתי זו פרסונליזציה של השערורייה והמחדל והפיכה של ההחלטה לשבר אישי שלי, במקום לשבר לאומי של מדינה שהפקירה אזרחים. את כל האזרחים.   

אני, אלמוג חולות, התפקחתי. אני לא קורבן. ולא ניצולה. ולא פוסט טראומטית. אני פשוט אישה ואימא ומנהיגה שלא מוכנה להקריב את הילדים האישיים שלה על מגש הכסף. ואם אתם חושבים שזו זכותי האמיתית והלגיטימית להחליט את זה, שזו זכותי להגיד "עד כאן", חסר בעשייה ובתכנון של התנועה ראש חץ שלישי. 

בית במקום אחר 

התנועה הקיבוצית צריכה להתייצב בגאון ולפנות לחברי הקיבוצים של העוטף ולהגיד להם "חברים יקרים, מי מכם שלא יהיה מעוניין לכונן מחדש את ביתו בעוטף, אנחנו נעזור לו. נעזור לו לבנות בית במקום אחר. יותר מזה, נעזור לכם להיקלט בקיבוצים אחרים, כי אנשי התיישבות אתם, ובשר מבשרנו אתם".  
התנועה הקיבוצית צריכה לעשות מיפוי של כל הקיבוצים הקולטים עם עתודות קרקע בארץ. הקיבוצים בכל הארץ צריכים לערוך דיונים פנימיים ולחזור עם תשובות ומספרים. וצריך לארגן את זה בדיוק כמו שמארגנים את השיקום.  

צריך לשחרר אותנו ממחויבויות קליטה כמו אבחון חברתי. צריך לאפשר לנו להיקלט בגרעינים של 10, 20 או 30 משפחות מקיבוץ מסוים או מכלל קיבוצי העוטף. צריך להוריד חסמים כמו דמי קליטה, או שנת מועמדות או דמי פיתוח. צריך לאפשר, בלי האשמה ובלי העדפה, גם את זה, לסייע לא רק בכיוון אחד. לסייע בשני הכיוונים. גם ליישוב וגם לאנשים הפרטיים. כי אחרת אנחנו שוב באותו סיפור והגיע הזמן לכתוב סיפור חדש.  

שיקום אנושי 

שיקום העוטף הוא לא רק שיקום היישובים. הוא לא רק טיפולים פסיכולוגיים בחוסן בחינם. שיקום העוטף הוא גם שיקום אנושי. אינדיבידואלי. פרטני. שנותן מענה משפחתי נטול שיפוט, עם אמירה ברורה: רוצים להישאר – 50 אחוז מהמאמצים הם שם. רוצים לעזוב – 50 אחוז מהמאמצים יהיו שם. אנחנו מבינים שטעינו כשהאמנו שאתם בטוחים שם. טעינו כשהאמנו להבטחות, לצבא, לממשלה, למיגון, לגדר החכמה, למכשול. טעינו והטענו.  

והינה לקיחת האחריות: אנחנו איתכם בכל צעד. נדאג שהמדינה תבנה מעטפת טיפולית סביבכם בכל מקום שבו תכוננו את ביתכם החדש – במזכרת בתיה או באילת. ניתן לכם הנחה בתשתיות, בבניית בית חדש במודיעין או בקריית שמונה.  

רוצים להישאר קיבוצניקים? הינה עשרה גרעינים שאנחנו מקימים לעשרה קיבוצים שמוכנים לקליטה של חברי קיבוץ מהעוטף והינה רשימה של עוד קיבוצים והטבות שמגיעות לכם כמי שעברו מהעוטף. 

זה הבסיס. מצפה שכך יהיה. 
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר שלומי לוי, אחראי תחום מיקופלסמה, צוות בריאות העטין, החקלאית בשלושת החודשים האחרונים בודד חיידק בשם מיקופלסמה בוביס מעטיני פרות בשש רפתות שונות ברחבי הארץ. מדובר בארבע רפתות קיבוציות ושתי רפתות מושביות. שלוש מהרפתות
5 דק' קריאה
ביקור ברפת כפר גלעדי ושיחה עם המנהל עמרי זלצר הדרך ממרום גולן לכפר גלעדי עוברת בנעימים באופן מוזר. את הדרך לעמק עשיתי פעמים בודדות מאז תחילת המלחמה, כעת כבר כל השדות ירוקים והמחסומים הצבאיים
5 דק' קריאה
הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש
אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי
ד"ר יהושב בן מאיר, דניאל אספינוזה, הדר קמר, ד"ר מירי כהן צינדר וד"ר אריאל שבתאי. המחלקה לחקר בקר וצאן, המכון לחקר בע"ח, מנהל המחקר החקלאי – מכון וולקני [email protected] המאמר מתבסס על דו"ח מחקר
11 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן