בשנה הבאה ימלאו 40 שנה למרכז לאומנות בגבעת חביבה. רבע משנות קיומו נוהל המרכז על ידי ענת לידרור מעין שמר, שבימים אלה מסיימת את תפקידה. "הצלחנו להפוך את המרכז למוסד מוביל בשדה האומנות והחברה המשותפת ולהעמיק את השותפות היהודית-ערבית", אומרת לידרור
*תמונה ראשית: שותפות יהודית-ערבית במרכז. צילום: פרטי
נפגשתי לראשונה עם ענת לידרור לפני עשר שנים (בשנת 2016), לאחר היבחרה למנהלת "המרכז המשותף לאומנות בגבעת חביבה" ולאוצרת הראשית של גלריה גבעת חביבה. היא ביקשה לשמוע את דעתי על המרכז, כמי שהיה מעורב בהקמתו בשנת 1987.
לאחרונה סיימה ענת את עבודתה הברוכה במרכז המשותף לאומנות ופניה לדרך חדשה – סיבה טובה למפגש נוסף בינינו, לשמוע ממנה איך היא מסכמת את התקופה ואיזה מרכז היא מורישה למנהל החדש, ברק רובין.
אחת הפעולות הראשונות של ענת עם כניסתה לתפקיד הייתה שינוי שמו של המרכז לאומנות, לשם המגלם בתוכו את דרכו הרעיונית והחינוכית: "המרכז המשותף לאומנות" – שותפות המכילה בתוכה גילים שונים (מנוער עד הגיל השלישי), שותפות בין מרכיבי החברה הישראלית, עם דגש על שילוב יצירתי בין תלמידים יהודים לערבים. גלריה גבעת חביבה, שהיא חלק בלתי נפרד מהמרכז, משמשת פלטפורמה אומנותית איכותית להידוק הקשר הזה.
הקשר שלי עם ענת נשמר באופן סדיר לאורך השנים. ממקום עבודתי ביד יערי עקבתי מקרוב, באהדה רבה, אחר פעילותה והפרויקטים שהיא עמסה על עצמה. אנחנו, אנשי יד יערי, הקפדנו לבקר בגלריה בכל תערוכה חדשה שנאצרה ואם התאפשר, להיות נוכחים בפתיחות החגיגיות של התערוכות ובשיח הגלריה שהתקיים במסגרתן.
להשפיע על עיצוב המציאות הישראלית
אני יושב מול ענת (חברת קיבוץ עין שמר), כדי לשמוע ממנה דברי סיכום. מלאת התלהבות מוצדקת על היש הרב שנבנה בתקופתה – מרכז אומנות המכיל במסגרתו כ-300 לומדים ו-20 אנשי צוות. בהחלט מקום לגאווה!
לענת קשר עמוק לאומנות. היא בעלת רקע של לימודי פסיכולוגיה, ארכיטקטורה, צילום וידאו, הנחיית קבוצות, ובוגרת לימודי צילום בבצלאל. כמו כן היא מפתחת תכנים ומנחת קבוצות ותהליכים בנושאי גוף-נפש ואומנות.
כאשר התפנתה משרת מנהל/מנהלת המרכז לאומנות בגבעת חביבה, עם סיום פעילותה של אתי עמרם (דליה), ניגשה ענת למכרז ונבחרה לתפקיד.
לא די בלימודים ויכולת אישית, צריך סיבה נוספת לרצות בתפקיד. אצל ענת הוא חלק מסל הערכים בו היא מאמינה: "רציתי דרך האומנות להשפיע על עיצוב המציאות הישראלית".
"כשנכנסתי לתפקיד זיהיתי מרכז שעבר תקופה קשה, שיש בו פוטנציאל אדיר לפריצה, צמיחה והשפעה. אני גאה לומר שהיום המקום פועם, שוקק חיים, ומתרחשת בו תנועה מתמדת ועשייה רלוונטית.
יחד עם צוות מסור ומחויב, הצלחנו להפוך את המרכז למוסד מוביל בשדה האומנות והחברה המשותפת: בית הספר לקרמיקה יותר מהכפיל את גודלו והתייצב כעוגן כלכלי ואומנותי עכשווי. הגלריה הפכה למוקד השפעה ארצי המארח אומנים מרכזיים. נוצר בית ספר לאומנות שהצמיח סדנת הדפס שחוגגת את שנתה העשירית (חידוש סדנת ההדפס שייסד טולי באומן). תחום שלם של קבוצות מתארחות, במסגרת מחנות אומנות שהפכו לעוגן מרכזי בחינוך לאומנות ובקיום המרכז.
ראוי לציין שתמיכת משרד התרבות בפעילות החינוכית-אומנותית צמחה במאות אחוזים תוך שדרוג תשתיות.
לאורך הדרך היה לי חשוב לשמור על העמוד ההיסטורי של המקום ושל התוכניות שהיו בו, להרחיב את צוות המשרד וההדרכה ולהעמיק את השותפות היהודית-ערבית. המרכז היום הוא מרכז אומנות עכשווי חברתי מוכר ומשפיע. אני מודה על האמון המלא והחופש האומנותי שניתנו לי. השילוב בין התפיסה הכלכלית לתנופה היצירתית הכין את הקרקע לשלב הבא, שהוא בעיניי העמקת הקשרים עם החברה הערבית והמשך התמקצעות וצמיחה כמרכז משפיע".
מקשרת בין חברות ותרבויות
המרכז כולל במסגרתו גלריה לאומנות, גן פסלים מרשים, בית ספר לקרמיקה (250 לומדים!) שנחשב כמוביל בתחומו ופועל כעת כל השנה ללא הפסקה, קורסים להדפס לאורך השנה, קורס מיוחד לפיתוח רעיוני בתחומי האומנות, ומחנות אומנות לבני נוער המתבססים על קשרים עם בתי ספר מחלקי הארץ.
תוכנית רזידנסי קבוצתית משותפת מיוחדת לבוגרי אקדמיות לאומנות, יהודים וערבים בת חמישה חודשים: AIR Givat Haviva.
המרכז מקיים יחד עם המועצה האזורית מנשה, עתר גבע וטל בדרק, פעם בשנה את פסטיבל האומנות "מתחת לפנס", המרכז סביבו עשרות אומנים ואלפי מבקרים, את פרויקט "התקבצו" השנתי, מחווה ליצירה הקיבוצית, ועוד פרויקטים ורעיונות שהוציאו למרכז שם מקצועי מכובד ברחבי הארץ.
ענת מאמינה שהאומנות מקשרת בין חברות ותרבויות. ה"מרכז המשותף לאומנות" היה פלטפורמה אידיאלית למימוש רעיונות אומנותיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. היא שפה מיוחדת שהוכיחה את עצמה בימים של קושי ומשבר (מגפת הקורונה, אירועי מאי 2021, 7 באוקטובר, הלחימה בעזה, כאב ושכול). היא רואה כשליחות לקדם את האומנות בחברה הערבית. המרכז לאומנות והגלריה שבתוכו מאפשרים זאת.
לאחר עשר שנים בניהול המרכז המשותף לאומנות בגבעת חביבה, כיצד את מסכמת את התקופה ולאן מועדות פנייך?
"הגעתי למקום כשהוא נדרש לתנופה ולחידוש, וזכיתי לראות אותו בהובלתי הופך מגלריה ובית ספר מקומיים למרכז אומנות ארצי, בעל שם, משפיע, יציב הרבה יותר כלכלית ופורץ דרך בתחום החברה המשותפת.
היום, כשהמרכז מאויש עם צוות רחב הרבה יותר, כמעט בכל התחומים, בעל נראות וייצוגיות מרשימה, תשומת לב בשדה האומנות ובארגוני החברה האזרחית, הוא יכול לצמוח לפרק חדש.
אני עוזבת כשאני פונה לעצמאות, עם התקווה שאנרגיה חדשה תוביל את השלב הבא של המרכז, שמחה על ההישגים שבנינו יחד ועל הזכות להשאיר מאחוריי מרכז חי, נושם ומתחדש".
במשך הפגישה בינינו הקפידה ענת לציין ולשבח את הצוות הנפלא של מורים ואנשי מנהלה שעובד במרכז, ותורם את שלו להצלחתו.
בשנה הבאה ימלאו למרכז לאומנות 40 שנה (נוסד בשנת 1987). רבע משנות קיומו נוהלו על ידי ענת לידרור. על היש הרב האצור במרכז המשותף לאומנות בגבעת חביבה מגיע לענת תודה גדולה ואיחולי הצלחה בדרכה החדשה.
