"אני צריך לרדת לקו בר-לב. המצרים מחכים לי שם. בעוד 25 יום אני מסיים עם התעלה ואז אוכל לנשום לרווחה ולצאת מהמתח האיום. מקווה שיהיה שלום" כתב יעקב ליפשיץ לאחיו. בשביעי של פסח, 27 באפריל 1970, לפני 56 שנים, קטע פגז אויב את כל החלומות
*תמונה ראשית: יעקב ליפשיץ. נפל בשביעי של חג הפסח תש"ל כאשר המצרים הפגיזו את כוחותינו שאיישו את קו המוצבים על גדת תעלת סואץ. צילום: פרטי
בית הקברות הצבאי בקריית שאול, חלקה 6. עצי ברוש ורוח אביבית של ימים בין שואה לתקומה. כאן, בחלקת חללי מלחמת ההתשה, טמון חברי מילדות, יעקב ליפשיץ. גדלנו יחד באותה שכונה בתל-אביב, למדנו יחד בבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א.ד. גורדון, יחד היינו בקן צפון של "הנוער העובד והלומד" בתל-אביב, ממנו יצאנו לגרעין נח"ל ולהגשמה בקיבוץ צאלים.
מלחמת ההתשה לאורך קו בר-לב שבתעלת סואץ נמשכה אז, לאחר מלחמת ששת הימים, 22 חודשים, וגבתה מחיר כבד בדמים. מלחמה שקורבנותיה ניבטו אלינו במשך כמעט שנתיים, מדי יום ביומו, מעל דפי העיתונים. בעורף הייתה אז אווירה של "להתראות על לוח הזיכרון של בית הספר".
בתעודת הזהות שלו היה אומנם רשום שמו הרשמי, אך אנחנו הכרנו אותו בשמות החיבה "יעבי" ו"פֶּץ". יעקב ליפשיץ נפל במלחמה ההיא. אנחנו, בני מחזורו, כבר חצינו את העשור השביעי לחיינו והוא נשאר בן 21, כפי שהיה בנופלו.
56 שנים חלפו מאז אותו יום מר ונורא. בשביעי של חג הפסח תש"ל הפגיזו המצרים את כוחותינו שאיישו את קו המוצבים על גדת תעלת סואץ. הייתה זו הרעשה כבדה, שבמהלכה חדר פגז אויב למוצב בו שהה יעבי.
לרקוד עד כלות הנשימה
56 שנים, וכאילו היה זה רק אתמול. יעבי היה הרוח החיה והתוססת בחבורה החל מתקופת הלימודים המשותפת, דרך תנועת הנוער וכלה בהליכה המשותפת להגשמה בקיבוץ. כל כולו אנרגיה ושמחת חיים. תמיד היה שר בעיניים עצומות כמתפלל את להיטי להקת הנח"ל. כשהיה רוקד ריקודי עם הוא עשה לכולנו בית ספר. מה זה בית ספר? סטודיו למחול. כל הבנות רצו לרקוד איתו. לרקוד עד כלות הנשימה, להזיע, להשתחרר מהמתח היומיומי, להרגיש צעירות. אומנם היינו אז צעירים, אבל, היו הרבה דברים שטוב היה לשכוח ולהשכיח. לשקוע בעולם של צלילים ומחולות. יעבי היה אלוף בזה.
בחודשים האחרונים לחייו חלקנו יחד את תקופת השל"ת בצאלים. היינו אז נח"לאים צעירים חדורי ציונות וחלוציות. יחד עבדנו במטעים של הקיבוץ. רוח אחרת נשבה אז בארץ. זו הייתה תקופה אחרת בהשוואה למה שקורה כאן היום.
היינו תמימים לחשוב שתהא זו המלחמה האחרונה
יעבי היקר, נותר לנו רק להתגעגע לאותם ימים יפים שחווינו ביחד. מי היה מאמין אז, שיציאתך לתעסוקה המבצעית בקו בר-לב שעל גדת תעלת סואץ תסתיים בחלקת חללי מלחמת ההתשה.
כשלושה שבועות טרם נפילתו כתב יעבי איגרת לאחיו הבכור, "אני צריך לרדת לקו בר-לב. המצרים מחכים לי שם. בעוד 25 יום אני מסיים עם התעלה ואז אוכל לנשום לרווחה ולצאת מהמתח האיום. מקווה שיהיה שלום". בשביעי של פסח, ב-27 באפריל 1970, לפני 56 שנים, קטע פגז אויב את כל החלומות. ארבעה חודשים לאחר נפילתו של יעבי פסקה האש בקו התעלה. השלום עם מצרים הגיע תשע שנים לאחר מכן. עבור יעבי זה כבר היה מאוחר מדי.
אנחנו, שנולדנו בשלהי מלחמת העצמאות, היינו תמימים לחשוב שתהא זו המלחמה האחרונה. בסתר ליבנו קיווינו, כי חברנו יעבי יהיה הקורבן האחרון במלחמה על קיומנו כאן בארץ הזאת. התבדינו. מאז נוספו למשפחת השכול חללי מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, שתי האינתיפאדות, מבצעי "חומת מגן", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ומלחמת "חרבות ברזל", שפרצה ב-7 באוקטובר ולא הוכרז עד כה על סיומה הרשמי ומלחמת "שאגת הארי" שמתנהלת זה למעלה מחודש ימים, כאשר למעשה ישראל מנהלת כיום מערכה בשבע חזיתות. יעבי היקר, פֶּץ בפי כול, גם אם חלפו 56 שנים מאז נפילתך וארצנו, כמאמר השיר, שינתה את פניה, הזמן לא מקהה את הזיכרונות, גם לא את הדרך המשותפת בה הלכנו ביחד. אנחנו חבריך ובני מחזורך כבר חצינו, כאמור, את העשור השביעי לחיינו, הקמנו משפחות, חלקנו נשאר עד היום בקיבוץ. אחרים פנו למחוזות אחרים ואתה נשארת צעיר לנצח. מביט עלינו מלמעלה ומותיר אותנו עם הזיכרונות, הגעגועים ועם התמונות שבאלבום. חבר, אתה מאוד חסר לנו.
